פרשת ויקהל-פקודי לילדים: אמירת התהלים בפארק

וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה - רַבּוֹתֵינוּ בַּעֲלֵי אַגָּדָה אוֹמְרִים: מִתְּחִלַּת הַתּוֹרָה וְעַד סוֹפָהּ, אֵין בָּהּ פָּרָשָׁה שֶׁנֶּאֱמַר בְּרֹאשָׁהּ 'וַיַּקְהֵל' אֶלָּא זֹאת בִּלְבַד, אָמַר הַקָּבָּ"ה: עֲשֵׂה לְךָ קְהִלּוֹת גְּדוֹלוֹת, וּדְרֹשׁ לִפְנֵיהֶם בְּרַבִּים בְּהִלְכוֹת שַׁבָּת, כְּדֵי שֶׁיִּלְמְדוּ מִמְּךָ דּוֹרוֹת הַבָּאִים לְהַקְהִיל קְהִלּוֹת בְּכָל שַׁבָּת וְשַׁבָּת, וְלִכְנֹס בְּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת לְלַמֵּד וּלְהוֹרוֹת לְיִשְׂרָאֵל דִּבְרֵי תּוֹרָה... (יַלְקוּט שִׁמְעוֹנִי).

הַשְּׁאֵלָה שֶׁלְּפָנֵינוּ הִגִּיעָה מֵאֵת אַבְרֵךְ יָקָר שֶׁעוֹסֵק בְּקֵרוּב רְחוֹקִים בְּיִשּׁוּב שֶׁעֲדַיִן אֵינוֹ דָּתִי. הָאַבְרֵךְ, שֶׁנֵּחַן בְּכִשְׁרוֹן רַב, הִצְלִיחַ לֶאֱסֹף יְלָדִים רַבִּים לַאֲמִירַת תְּהִלִּים בְּשַׁבָּת קֹדֶשׁ. בְּמַהֲלַךְ הַשִּׁעוּר הַיְלָדִים גַּם שָׁרִים בְּמַקְהֵלָה גְּדוֹלָה פִּרְקֵי תְּפִלָּה וּמִזְמוֹרֵי שַׁבָּת, וּבְתֹם הַשִּׁעוּר מְקַבְּלִים עֲלֵיהֶם עֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם בְּהִתְרַגְּשׁוּת רַבָּה.

בְּסִיַּעְתָּא דִּשְׁמַיָּא הִצְטָרְפוּ עוֹד וְעוֹד יְלָדִים, וְהָאַבְרֵךְ חִפֵּשׂ מָקוֹם גָּדוֹל יוֹתֵר כְּדֵי לַעֲרֹךְ בּוֹ אֶת שִׁעוּר הַיְלָדִים. לְבַסּוֹף הֻחְלַט, שֶׁהַמָּקוֹם הַמַּתְאִים בְּיוֹתֵר הוּא - הַפָּארְק הַמְמֻקָּם בְּסָמוּךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת. הָאַבְרֵךְ יָצָא עִם הַיְלָדִים לַפָּארְק, וְשָׁם קִדְּשׁוּ שֵׁם שָׁמַיִם בַּאֲמִירַת הַתְּהִלִּים וּבְשִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת לְבוֹרֵא הָעוֹלָם.

הַבְּעָיָה הִיא - מְסַפֵּר הָאַבְרֵךְ - שֶׁתּוֹךְ כַּמָּה דַּקּוֹת מִתְאַסְּפִים בַּמָּקוֹם אֲנָשִׁים חִלּוֹנִיִּים רַבִּים, הָרוֹאִים בַּ"הַצָּגָה" הַיּוֹצֵאת דֹּפֶן אַטְרַקְצְיָה מְרַתֶּקֶת, מוֹצִיאִים אֶת הַפֶּלֶאפוֹנִים שֶׁלָּהֶם וּמַתְחִילִים לְצַלֵּם וּלְתַעֵד אֶת הָאֵרוּעַ, בְּעִצּוּמָהּ שֶׁל הַשַּׁבָּת הַקְּדוֹשָׁה, רח"ל.

שׁוֹאֵל הָאַבְרֵךְ: מֶה עָלַי לַעֲשׂוֹת, הַאִם לְהַמְשִׁיךְ לְקַיֵּם אֶת שִׁעוּר הַיְלָדִים בַּפָּארְק, לַמְרוֹת הַצִּלּוּמִים, אוֹ שֶׁמָּא יֵצֵא שְׂכָרִי בְּהֶפְסֵדִי, בְּכָךְ שֶׁבְּעִקְּבוֹת הַשִּׁעוּר אֲנָשִׁים מְחַלְּלִים שַׁבָּת, וְאוּלַי יֵשׁ בְּכָךְ גַּם חִלּוּל הַשֵּׁם, שֶׁעוֹמֵד רַב וְקוֹרֵא עִם יְלָדִים תְּהִלִּים בְּשַׁבָּת לְעֵינֵי הַמַּצְלֵמוֹת...?

תְּשׁוּבָה

הָעֵצָה הַיְעוּצָה הִיא לֹא לְהַפְסִיק לוֹמַר אֶת הַתְּהִלִּים, אֶלָּא לְבַקֵּשׁ מֵהַמְצַלְּמִים שֶׁלֹּא לְצַלֵּם אֶת הַשִּׁעוּר. וְיֵשׁ לְהַסְבִּיר לָהֶם בְּנֹעַם, שֶׁבְּצַד חֲשִׁיבוּת אֲמִירַת הַתְּהִלִּים, חֲשׁוּבָה לָנוּ מְאֹד גַּם שְׁמִירַת הַשַּׁבָּת, וְהַצִּלּוּמִים הַלָּלוּ חוֹסְמִים אֶת הַתְּפִלּוֹת מִלְּהִתְקַּבֵּל בַּשָּׁמַיִם, וְלָכֵן אָנוּ דּוֹרְשִׁים לְהִמָּנַע מִלְּצַלֵּם.

כַּאֲשֶׁר מַכְרִיזִים זֹאת, אֵין לַחְשֹׁשׁ מֵחִלּוּל הַשֵּׁם, וּמֻתָּר לְהַמְשִׁיךְ בַּשִּׁעוּר הַנִּפְלָא, גַּם אִם הַמְצַלְּמִים יַמְשִׁיכוּ לְצַלֵּם, כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי ה', צַדִּיקִים יֵלְכוּ בָּם וּפוֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָּם!

הסיפור מתוך הספר "אחת שאלתי", מאוצרו של הגאון ר' יצחק זילברשטיין