אבא שלנו - פתאום הבנתי את הצער שלך, על הבית שלך שנחרב

לה',

כל הזמן אומרים לנו שאנחנו לא מצטערים מספיק על חורבן בית המקדש,

ובאמת... זה לא תמיד בוער בנו כמו החוסר הפרטי שקיים עכשיו, כמו הזיווג, הפרנסה וכמובן מצוקת הדיור.

אבל היום, פתאום נתקפתי בעצבות.

זה קרה כשהסתכלתי מחלון ביתי, ביתי הפרטי שה' עזר לי לקנות לאחר תפילות ובכיות רבות.

הבטתי בחלון וראיתי את כל השכונה, ופתאום הכתה בי ההכרה.

אבא יקר, כל כך הרבה בתים בנית לנו, שתהיה לנו קורת גג חמה ומנחמת,

ואתה עדיין פוסע על חורבות ביתך שכל כך הרבה שנים עברו וטרם נבנה מחדש.

פתאום הבנתי את הצער, כי לך היה הבית הכי גדול, ויפה, וקדוש.

שלוש פעמים בשנה אירחת אותנו ברווח, בנחת ובאהבה אין סופית, כיאה לאבא שמארח את ילדיו בחגים, והבית הזה היה כולו אהבה אלינו. הוא נבנה באהבה, כי רצית לשכון בתוכנו, ונחרב באהבה כי כילית את כעסך על עצים ואבנים ולא עלינו.

אבא יקר, היום הצטערתי מאד על חורבן הבית, אבל יותר ממה שהצטערתי בשבילך – הצטערתי בשבילנו, כי הפסדנו כל כך הרבה, ומיום שנחרב הבית – גם אנחנו חרבים.

רוצים גם אתם לקחת חלק במדור של אתר הידברות, "המכתב שלא יישלח לעולם"? שלחו לנו את המכתב שלכם לכתובת support@htv.co.il ואולי נפרסם גם אותו.