"שמע ישראל!", צעק נהג המשאית, רגע לפני הכביכול-התנגשות

"ושב ה' אלקיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים" (דברים ל', ג')

גם בדור של בעלי תשובה שבו מתקרבים רבים ליהדות, כל אחד וסיפורו האישי, מצאנו עניין רב בסיפור ששמענו מפיו של הגה"צ רבי דב יפה, מנהלה הרוחני של ישיבת כפר חסידים.

מעשה בנהג משאית, סיפר המשגיח, שיצא כהרגלו בכל יום לעבודתו, והנה חלפו רק כמה מאות מטרים ממגרש החניה שלו ולפתע היה נראה לו שמשאית באה מולו, ואו-טו-טו יתרחש הגרוע מכל.

בחלקיקי השניות שקדמו ל"תאונה" צעק הנהג בקולי קולות "שמע ישראל", ואז התברר לו שלא משאית ולא יער. ייתכן שהבטה לא נכונה במראָה גרמה לו לדמיון המוטעה, יתכן שהיתה זו סתם הזייה בהקיץ, ומה שברור שהיה זה רצונו של בורא כל העולמים שסייע לו לחזור בתשובה שלימה.

כשנרגע קמעה מעוצמת ההתרגשות והסערה הנפשית, סיפר המשגיח, התבונן הנהג בעצמו והתפלא על ה'שמע ישראל' שנפלט מפיו ברגע הקריטי. מה קרה לי? הרי מזה שנים רבות, מאז ימי ילדותי, לא יצאו המילים הללו מפי?

לא לקח לו זמן רב להגיע למסקנה החותכת שאם אדם כמוהו - חילוני גמור, שלא שנה ולא קרא מעולם - מוציא מפיו בעת צרה מילים אלו, אות ברור הוא ששורש נשמתו חצוב מן הגזע היהודי רם-המעלה, ודם האבות הקדושים זורם גם בעורקיו-הוא.

"ואם אינני יכול לברוח מעצמיותי היהודית, מדוע שלא אהיה כבר יהודי שלם, בכל רמ"ח ושס"ה שלי"? - אמר לעצמו.

והפך לבעל תשובה גמור.

מתוך סדרת הספרים "טובך יביעו", מאת משה מיכאל צורן