חיבוק בתוך הדמעות: איך לנחם את אב הרחמים

ההסבר הפשוט של הפסוק "נחמו נחמו עמי" הוא, שהקב"ה רוצה לנחם אותנו אחרי השבר הגדול: עמי, קחו ממני נחמה, ועוד נחמה, ותתנחמו. אני מבטיח לכם, עמי, הטוב כבר פה ותכף יתגלה לכם וישטוף אתכם כל כך לעומק של כל השריטות, עד שנבואות הנחמה ושנות השובע ישכיחו מכם את שנות הרעב והזעם.

זה ההסבר הפשוט והרווח לפסוק הזה בישעיה, שאנחנו קוראים בהפטרה של שבת שאחרי תשעה באב.

אבל לאחרונה, קראתי בספר של הרב קרליבך, הסבר נוסף ומדהים ל"נחמו, נחמו, עמי": יש בחינה כזאת, שהקב"ה מבקש מעם ישראל: נחמו אותי, נחמו אותי, עמי. כל כך הרבה אתם עוברים, כל כך הרבה כאבים וקשיים והתמודדויות, בחיצוניות ובפנימיות, באירועים בעלי כותרות דרמטיות או במצוקות חסרות שם והגדרה. כל כך כואב לכם, ילדים שלי, ולמרות שהכול מתנהל לפי התכנית ולטובה, זה קשה לי! כמו שכתוב: "בכל צרתם לו צר" - אני בוכה איתכם כשאתם בוכים ומצטער איתכם כשאתם מצטערים. כואב לי!

מתוך הכאב הזה אני מבקש מכם: "ילדים, כשאני אתכם ואני בוכה אתכם, תנחמו אותי אתם".

מאוד התרגשתי מההסבר הזה, ואחר כך התבוננתי על זה קצת בדיבור אישי עם השם, והרגשתי שזה מאוד מתחבר למה שאנחנו מדברות על התבודדות. הרי איך אנחנו יכולים לנחם את השם יתברך? אנחנו עצמנו בכאב, איזו נחמה בידינו להביא לו?

והבנתי שהנחמה האמתית והיחידה שאנחנו יכולים להביא לקב"ה, היא אותה נחמה אמיתית יחידה שאנחנו יכולים להתנחם בה בעצמנו. הצמיחה. השינוי. ההתקדמות. כשהמר נהיה מתוק, כשהסגור והחנוק נפתח ומשתחרר, כשתכלית הכאב מתגלית כריפוי והעמקה.

כל דבר שקורה, כל קושי, כל מצוקה, כל רגע של כאב או של זעזוע או של תהייה, יכול להיות בעצמו נחמה. אם אנחנו זוכות לדבר עם השם על כל מה שקורה, לחפש את הנקודה הפנימית שבכל דבר - וזה מתחיל מלהגיד באמת מה אני מרגישה, ואז למצוא מה באמת יש בתוכי – לבטח נפתח משהו, והולכים למקום חדש.

תפילה פנימית אמתית היא תמיד תפילה תהליכית. אחרי זמן מה (לפעמים שעה, לפעמים שבוע או חודש), אני מסתכלת אחורה ואני מבינה, לפחות ברובד שלי, בתוך הנפש שלי, שמה שקרה איתי פתח אותי, שינה אותי, הוליד בי מחשבה שהולידה הבנה שהביאה שינוי. פתאום אני לא מי שהייתי קודם. 

עם זה אני באה לקב"ה ואומרת לו: "יש לי נחמה בשבילך, אבא, כי קרה מזה טוב! הלכנו את זה ביחד, בכיתי מאוד, דיברתי אתך, הבנתי מבפנים מה שהיה שם, גדלתי, זה לקח אותי למקום אחר, אחר כך הבנתי עוד משהו; התקדמתי".

זאת הנחמה, ואין נחמה אחרת. אם מה שקרה, קרה לריפוי – זה טוב ומנחם. אבל אם למרות שזה קרה, לא התקדמנו ולא התרפאנו – זה כואב.

ועם כל קושי חדש הקב"ה מבקש מאתנו: "תנחמו אותי, תגידו לי שזה לא היה סתם. תספרו לי על הטוב שיצא מזה. בואו נדבר על זה ביחד!"

מה שחשוב עכשיו

דיברתי עם ידידה טובה שלי, שהתינוק שלה היה מאושפז בבית חולים במצב קריטי. תוך כדי דיבורים הזכרתי לה: "את יודעת, להתפלל ולבקש מה' את רשימת הבקשות, זה הדבר שקורה לנו באופן אוטומטי. אנחנו מיד נאחזים ומבקשים שיהיה כל מה שאנחנו רוצים שיהיה, וחוזרים על זה בהיסטריה עוד ועוד ושוב ושוב, רק שכבר יקרה. 'שהילד שלי יהיה בריא, שהילד שלי יהיה בריא, שהילד שלי יהיה בריא ושכל הילדים בעם ישראל יהיו בריאים, אמן'..

וזה נכון, וזה מובן.

אבל יש עוד תפילות שצריך להתפלל גם אותן; תספרי גם מה את מרגישה!

כל אחד מכם עובר משהו. לתינוק יש את שלו, וזה בוודאי לא דומה לסרט של ההורים שלו, תינוק בלי הכרה לא חווה את מה שההורים שלו חווים מולו. להורים ולאחים יש את שלהם, לבעלך יש את שלו, ולך יש את שלך. הדבר הכי חשוב, הכי נחוץ והכי מתבקש כרגע, זה שתספרי לה' מה את מרגישה בתוך כל מה שעובר עלייך".

היא ממש לא הבינה: "מה, זה מה שחשוב עכשיו?!"

אמרתי לה: "מה, יש משהו יותר חשוב מזה עכשיו?!"

אבל זה הוסיף להישמע לה מופרך: "למה? מה הקשר עכשיו? באמת מה שמשנה עכשיו במצב כזה של חיים ומוות – זה שאני אספר לה' מה אני מרגישה??"

הסברתי לה את מה שהצדיקים מנסים להסביר לכולנו: "הקב"ה מדבר אלינו דרך המציאות. יש פה סיפור ויש פה גיבורים, אבא, אימא וילד בעיקר. תסכימי איתי שאת אחת הדמויות הראשיות. ובתוך מה שנראה מבחוץ כמו תרחיש אימה, יש דיבור שמחכה לפגוש אותך. דווקא אותך ורק אותך. והגרעין הזה מחכה לך שתפגשי אותו מבפנים.

איך תיפגשו? רק על ידי שתדברי עם השם על מה שעובר עלייך. תגידי לו את האמת – 'אני מפחדת. אני מפחדת. אני יוצאת מדעתי! כמה אתה חושב אני יכולה להישאר נורמלית? בכזה מצב אפשר להישאר נורמליים? אני היסטרית! אני היסטרית! אני משוגעת לחלוטין! קשה לי! כל שנייה שרופא נכנס-יוצא, אני לא יודעת אם הוא הולך להגיד לי אם הילד שלי בחיים או לא. אני מרגישה פירורים פירורים'.

עזבי לרגע את הסיסמאות המונוטוניות ולכי לצרוח! כשתזכי להגיד לו – 'אני לא יכולה! אני לא יכולה! אני לא יכולה!' ותבכי את כל הדמעות שבתוכך, מה תרגישי אחר כך? – אין בכלל ספק! את תרגישי מי מחזיק את העולם. את תרגישי מי מקיים את העולם. את תרפי. ותתרפאי. ותשימי ראש על אבא, ותהיי יכולה לא רק את מה שהפחיד אותך קודם, אלא עוד הרבה יותר מזה...".

ריקוד של נחמה

עברו ימים ושבועות, החברה שלי התחזקה מאוד בדיבור עם השם, אבל הילד נשאר במצב קריטי, ואחרי שלושה שבועות הוא הלך לעולמו.

דיברנו בטלפון בבוקר של היום שלפני הפטירה. היא סיפרה לי על המצב ההזוי, המורכב ומשונה הזה, שהיא באה הביתה לילדים ואז חוזרת לטיפול נמרץ בבית חולים, ושוב, ושוב, ולא יודעת מה קורה... ועד כמה המציאות של בית חולים קשה.

ואז היא מספרת לי: "אבל אתמול, כשחזרתי הביתה מבית חולים, דיברתי עם השם, סיפרתי לו ושיתפתי אותו מה אני מרגישה, מה עובר עליי ומה קשה לי. ופתאום נכנסה לי כזאת שמחה גדולה שהתחלתי לרקוד. רקדתי והרגשתי שבחיים שלי לא הייתי כל כך מאושרת!

"הייתי כל כך מאושרת מזה שאני בת של השם איך שהוא רוצה. הרגשתי מאושרת, הרגשתי מוגנת, הרגשתי שמחה. רקדתי ורקדתי ולא יכולתי להירגע מהשמחה. הייתי מאושרת כמו שלא הייתי בחתונה ולא בלידות, אף פעם בחיים שלי לא חוויתי כזה אושר מלהיות הבת של השם, ואיך שהוא רוצה שייראו החיים שלי ככה הם נראים וזה באמת באמת לא משנה. איך שהוא רוצה. אני לא יכולה להסביר לך מה הרגשתי. היה לי רק פחד שלא אאבד את זה ואחזור להיות מה שהייתי קודם...".

ריקוד נפלא כזה, ריקוד מרגש מקצה העולם ועד קצהו, מה הוא אם לא "נחמו עמי"? יהודייה יקרה, אמא כאובה, עוברת כזה ניסיון, מוצאת את הנקודה הפנימית שלו ומתחברת ממנה להשם יתברך. מה זה אם לא נחמת עולמים?

נחמה מביאה נחמה, אהבה מביאה אהבה, כל נר של תקווה ואמונה הוא נר שלא יכבה, ועוד מעט, ממש עוד קצת, נזכה ל'שמחנו כימות עיניתנו' השלם. במהרה בימינו אמן.