פרופסור לרפואה בירושלים, גבאי בית כנסת על חוף ים המלח

פרופסור עמוס ינון, כשמו כן הוא. עמוס עד למעלה מראשו בעבודה תובענית ביותר. הוא שימש משך 14 שנה כראש היחידה למחלות זיהומיות, ומזה כעשר שנים מנהל האגף לרפואה פנימית בבית החולים "שערי צדק" בירושלים. אבל פרופסור ינון הוא לא רק רופא מבוקש: הוא גם...גבאי בית כנסת.

לפני כעשור הקים ינון בית כנסת בקיבוץ החילוני בו הוא מתגורר, קיבוץ קלי"ה. מאז ועד היום יש לו מטרה בחיים: קיום בית הכנסת. זוהי ה'עבודה' בחייו. ולא שכל חברי הקיבוץ עומדים בתור להיכנס, להיפך. ההתקדמות והשינויים הם איטיים, כמעט בלתי משמעותיים, אבל ינון כיהודי עובד ה', לא מודד הצלחות במספרים. הוא מאמין בעבודה - לא בתוצאות.

אולם, דווקא בשל כך, סיפורו זוהר כאבן יקרה ונדירה.

המקרה הבא אולי ימחיש יותר מכל מיהו האיש:

שהינו בקיבוץ לפני מספר שבועות בשבת לצורך רפואי, ובעלי ישב ולמד מחוץ לדירתנו. לפתע נתקל בינון, כשהוא דופק בדירת בית הארחה שלידינו, ולאחר מכן ממהר להסתלק מהמקום. התברר, שמעבר לשלל עיסוקיו ומעשיו, לפני שהוא רץ לארגן את בית הכנסת, הוא... מעיר את הבחורים כדי שיבואו להתפלל במניין.

בקיבוץ קוראים לו כולם פשוט 'עמוס'. בקומה השביעית של בית החולים 'שערי צדק' הוא 'פרופסור עמוס ינון', מנהל המחלקה. בראיון, המתנהל בחדרו, הוא מתגלה כאישיות במלוא מובן המושג. עונה בנעימות, ברוגע, עם סדר ויושר פנימי המבצבץ בכל מילה. מרגע לרגע מתגלה לי שכגודל פועליו בכל תחום, כך גודל ענוותנותו.

נפעמתי.         

שואה, ציונות ומסורת

"גדלתי בהולנד, ארץ המוצא של הורי. אבי מגיע ממשפחה שנפגעה מפגעי ההשכלה. סב אבי היה יהודי ירא שמיים, אולם בנו (סבי) היה כבר גלוי ראש, אמנם עם זיקה חזקה למסורת: קידוש ובית כנסת. הם הרגישו יהודים. בדור ההוא התחתנו רק עם יהודים, אבל הדור הבא כבר התבולל.

ואז הגיעה השואה. סבא וסבתא שלי, וארבעת ילדיהם, שרדו במסתור, אבל כל המשפחה הענפה שלהם נספתה. אחרי השואה הבת הגדולה שלהם - דודתי, התחתנה עם גוי. זה היה משבר גדול לסבים שלי. לא מספיק שאיבדו את כל המשפחה מסביב, הבת שלהם מתחתנת עם גוי?

גם אח נוסף התחתן עם גויה ש'התגיירה' בגיור לא כהלכה, כך שגם הוא התבולל.

למעשה זו ממש הכחדה לשלשלת המשפחה של אבי. הרוב המוחלט של בני הדודים שלי גויים או חיים כגויים, מלבד אחותי, אני ועוד בן דוד אחד, שבחסד עליון הגענו לארץ"

הוריו של ינון עלו לארץ ב-1949 והכירו במושב 'כפר ידידיה' בעמק חפר. הוא נולד וחי שם עד גיל שנה וחצי.

עמוס ינון בילדותו

"זו הייתה תקופת הצנע. חיו אז בשיא הפשטות. צריף של שני מטר על שני מטר. בין ה'חדרים' הפריד פס גיר על הרצפה, וה'כיסאות' היו ארגזי תפוזים...

כשהייתי בן שנה וחצי חזרנו להולנד. אבי סבל מפוליו והוצרך לעבור טיפולים רפואיים, אז חזרנו 'לתקופה קצרה' שנמשכה... 25 שנים.

הורי התיישבו בעיר המוצא של אמי - אנכסדה. זאת עיר שנוסדה בימות הביניים, עם היסטוריה ותיקה של יהדות. בדור לפני השואה הייתה שם קהילה יהודית של כ-3000 יהודים, ואז בנתה שם הקהילה את בית הכנסת אולי היפה ביותר באירופה. יש בו כ-600 מקומות לגברים וכ-250 לנשים.

כשעברנו לגור שם ב-1954 נותרו רק כ-150 יהודים, רובם שבר כלי. גברים שחזרו לבדם מהשואה, נשים בודדות. אסון. בגיל 13 הצטרפתי לחברא קדישא של העיר. כמות התמותה היתה רבה מאד, ולא היו גברים לסחוב את הגופות, אז אני וחבר היינו סוחבים את הגופות ומשתתפים בקבורתם!".

מה היתה רמת היהדות בבית?

"כשההורים חזרו להולנד, למרות שהם באו ממשפחות רחוקות ממסורת, הם החליטו להתחבר לקהילה היהודית. הם לא רצו עוד התבוללות במשפחה. עד היום הזה אני מודה להם על כך. בזכות החלטה זו לא הלכתי לאיבוד כמו בני הדודים שלי.

עם זאת, צריך להבין שלא היתה כל כך הרבה יהדות בקהילה... למעשה, היו רק שלוש משפחות דתיות. מניין היה רק בשבת, וגם אליו היינו נוסעים במכונית. למען ההגינות היינו חונים קצת רחוק, בכל זאת שבת...

בראש השנה וביום כיפור היינו בבית הכנסת, אבל בשאר החגים היינו בבית הספר! זה היה המצב אז.

בימי ראשון אשת החזן המקומי הייתה מעבירה שם שיעורים. החזן, הגיע מאנטוורפן שבבלגיה. הוא היה שליח במקום כשלוש שנים, והוא ומשפחתו עשו שם עבודה נפלאה. אחותי ואני מאד אהבנו את המשפחה שלהם. הם ממש קירבו אותנו. לכן, תמיד כששואלים אותי מתי התחלתי לחזור בתשובה, אני אומר 'בגיל חמש'... הם ידעו להעביר את היהדות באהבה. לדוגמא, הם עודדו את אבי לבנות סוכה (היו שלוש סוכות בכל העיירה! בבית הכנסת, בבית משפחה אחת, ובבית ההורים שלי). היינו יושבים בתוכה עם תנור ומעילי חורף במסירות נפש.

לאחר שלוש שנים החזן חזר לאנטוורפן. היה להם קשה לגור במקום כל כך מנוכר ליהדות, אבל שמרנו איתו ועם צאצאיו על קשר במשך כל השנים, עד היום".

תקופת המדבר

"כשהגענו לגיל ההתבגרות, ההורים שלחו אותנו לתנועת 'בני עקיבא' בהולנד. היו לנו מפגשים בסופי שבוע, מחנות. הם עשו עבודה טובה מאד, ואני התחזקתי. התפללתי, הנחתי תפילין, וביקשתי מההורים לשמור כשרות. ההורים הסכימו. זה היה מאמץ לא פשוט בכלל. לא היה שם 'סופר' כשר. היינו מקבלים משלוח של בשר כשר מאמסטרדם. לא הייתה הובלה בקירור, היינו מקבלים אותו ובודקים: אם הוא הריח טוב היינו אוכלים, אם לא, היינו זורקים....

בכל שנה היו מגיעות חבילות של אוכל לפסח, ואבא שלי היה נוסע בכפרים בכל האזור שלנו לחלק בכל כפר לאיזו משפחה יהודית בודדת שנותרה...

זו הייתה חוויה קורעת לב. בכל מקום בתי הקברות היו מלאים במצבות, מה שהעיד על העבר היהודי המפואר שהיה שם, אבל בעיירות עצמן - משפחה אחת בכפר שלם. אבא שלי הביא להם קצת מצות ומוצרים לפסח".

בשלב זה עלית לישראל. מה גרם לך לעשות את הצעד המשמעותי הזה?

"הדת בבית הייתה ישראל והציונות. חונכו שכשגדלים - עולים ארצה. אין מה לעשות עם הגויים. הם שונאים אותנו. עליתי בגיל 18 בשנת 71'. בקושי ידעתי עברית. היתה לי כאן משפחה מהצד של אמי, אבל לא דתיים כלל.

נכנסתי לאוניברסיטת הר הצופים, ובד בבד ירדתי מהדת. באוניברסיטה כמעט לא היו דתיים, לא היה בית כנסת, והשדר מסביבי היה: 'בארץ ישראל לא צריך את הדת יותר', אז הורדתי את הכיפה. זו הייתה 'תקופת המדבר' שלי, שנמשכה עשרים שנה.

עמוס ינון בתרגול קריאת התורה לבר המצווה, בבית הכנסת המפואר באנסחדה שבהולנד

עם זאת, לאורך כל הדרך ניקרו בי ספקות. עד מלחמת 'ששת הימים', היה כל הזמן חוסר וודאות אם המדינה תשרוד. הייתה תחושה של איום ממשי להשמדה. מלחמת 'ששת הימים' נתנה זריקת בטחון עצמי אדירה, מעין 'גן עדן של שוטים'... אני זוכר את הבדיחות שהיו אז. בשלוש השנים הראשונות אחרי המלחמה הייתה מלחמת ההתשה. אבל מ-70' עד 73' היה גן עדן, תקופה של זהב.

לכן, התפלאתי כשעליתי ב-71' לארץ. נתקלתי בהרמת גבה מאנשים שלא הבינו למה עליתי! עולים מרוסיה - מובן, עולים ממדינות ערב - מובן. אבל מהולנד? טוב שם ליהודים! שאלו אותי במפורש: למה עלית?".

זה מפתיע, כי אז הרוח הציונית הייתה חזקה מאד!

"יותר חזקה מהיום, אבל כבר אז הבנתי שזו תנועה שמיצתה את עצמה. היא הצליחה מאד בהבאת היהודים ארצה וחוללה מהפכה, אבל ראיתי שאידיאולוגית - אין מה שיחזיק אותה. הבנתי שהאנטישמיות הייתה חזקה כדי להביא אותנו לארץ, אבל הציונות לא מספיק חזקה כדי להחזיק אותנו כאן... כבר אז ראיתי רבים שעוזבים את הארץ. היו לי בני דודים שירדו והתיישבו באמריקה. לצערנו, יש מספיק סיבות למה לעזוב, ביטחוניות, כלכליות... מי שאין לו אידיאל חזק, אין לו סיבה לכאורה להישאר פה".

מה עשית עם כל הספקות הללו?

"קראתי הרבה ספרים ודעות, וחיפשתי מענה. לא מצאתי כמובן. לקח לי עוד 15 שנים בהן נכנסנו למשבר בבית, על מנת למצוא את הדרך ליהדות".

חלוציות בקלי"ה

ינון התמחה בלימודי רפואה, וסיים את בית הספר לרפואה בשנת 79'. בשנת 75' נישא לתמר, בעלת תואר שלישי בכימיה. נולדו להם בן ובת. הוא סיים את הלימודים, התגייס לשרות הצבאי (כשעלה ארצה קיבל 'דחיית שרות' בשל מעמדו כעולה חדש), ושירת כרופא במשך ארבע וחצי שנים, מתוכם שנתיים בקבע, בתקופת מלחמת לבנון.

"זו הייתה תקופה מאד קשה. אשתי עבדה כמורה והחזיקה את המשפחה. חיינו בדוחק גדול. מהצבא קיבלתי פרנסה שהספיקה לדמי כיס... לכן חיפשנו קיבוץ, זה מה שכל הרופאים העתודאים עשו. הקיבוץ הכי קרוב לירושלים שמצאנו היה קיבוץ עין גדי, על גדות ים המלח.

אלו היו שנתיים וחצי מאד קשות. היו לנו ילדים קטנים, ואשתי גידלה אותם לבד. זו גם הייתה תקופה מלחמה. רופא שלידי נהרג, רופא אחר נפצע, גם אני נפצעתי בשלב מסוים ולא היה קשר עם הבית. אפילו לא יכולתי להודיע אם אני בא לשבת או לא. ילדי היו הולכים לתחנה לראות אם אבא יורד מהאוטובוס. זו התקופה הכי קשה שהיתה לנו בחיים.

בתום תקופת הצבא התלבטנו מה הלאה. מאד אהבנו את הקיבוץ, ראינו בו את התגשמות החלום הציוני. בקיבוץ של אז היתה המון אידיאולוגיה, שיתוף ועזרה הדדית. כשמישהו היה בצרה - עזרו לו, לא רק אם הוא הגיע לפת לחם.

נוף בקיבוץ קליה

אהבנו את האזור. הוא מאד מחובר לתנ"ך. אשתי גם סבלה מאסטמה כל השנים, ומאז שעברנו לשם האסטמה חלפה לחלוטין. האוויר שם מאד נקי. היה רק חיסרון אחד: הדרך. הכבישים היו משובשים, לא היה את כביש ים המלח בקטע שמחבר לירושלים, אז נסענו דרך הר הזיתים והכפרים הערביים. המרחק לירושלים ארך כשעה וחצי! הגענו למסקנה שאנו רוצים להישאר באזור, אבל לזוז קצת צפונה. התלבטנו בין שני קיבוצים: אלמוג או קלי"ה.

החלטנו לעבור לקלי"ה - ראשי התיבות של "קם לתחייה ים המוות". הקבוץ היה אז בן שבע שנים סך הכל. הוקם ב- 74'. היו 20 ילדים בקיבוץ, ובמקום שטחים סלולים ועצים כמו שיש היום - הכל היה מחופה חול ים".

חול ים?

"כן. ים המלח היה מעבר לכביש. מאז הוא נסוג בערך שני קילומטרים. אבל, כמה עשרות שנים קודם לכן, הוא היה בשטח של קלייה.

אני נהייתי רופא הקיבוץ, אשתי לימדה בבית הספר, ושנינו נסענו לירושלים מדי יום. אני התמחיתי בפנימית בשערי צדק, ואשתי עבדה במחקר באוניברסיטה ככימאית. היינו מאד שותפים בהקמת הקיבוץ, הייתה הרגשה מאד חלוצית. היה חסר שם ובאזור כולו שרותי רפואה, כי היו המון תאונות דרכים ומטיילים שנפלו מצוקים. הלכתי לעזור לפצועים עם חובש מהקיבוץ, ואשתי הייתה שותפה להקמת בית הספר האזורי. היינו מאד מחוברים".

אבל משהו הפריע לאידיליה.

תשובה שלמה ורפואה משלימה

בשלב זה החל מפנה משמעותי בחייהם של עמוס ותמר ינון.

"אנו מבקשים שנזכה להתקרב אל ה'", מקדים ינון, "אבל לא על ידי ייסורים וחולאים רעים. רואים מכאן, שלפעמים מה שמקרב זה ייסורים וחולאים. גם אצלנו הזרז לחזרה בתשובה היה הקושי.

אשתי חלתה עם הרבה תופעות נלוות. הפסיקה לעבוד, לתפקד, וזה השפיע על הילדים ועל הבית כולו. פנינו דבר ראשון לענפי הרפואה הקונבנציונאלית. הלכנו לטובי המומחים, ניסינו תרופות שונות, אך ללא הועיל.

כמוצא אחרון ניסינו גם את הרפואה האלטרנטיבית, ולהפתעתנו הגמורה, אז החל השינוי לטובה. הרפואה המשלימה לענפיה: הומיאופתיה, דמיון מודרך, רפלקסולוגיה, ועוד הביאו את המזור, וגרמו לאשתי להיחשף לעולם הרוחני שבה. צריך להבין שזה היה לנו חידוש עצום! שנינו, רופא וכימאית, חונכנו באוניברסיטה שאין שום דבר מעבר לחומר ולמולקולות. לכן, הגילוי היה מדהים.

אחרי שנוכחנו אט אט בתועלת של הרפואה המשלימה, קצרה הייתה הדרך להתעמקות, ולמסקנה המתבקשת שיש חשיבות רבה לעולם המצוות. אני הייתי שותף לאורך כל הדרך, והתקשיתי לקבל את העובדה, שאשתי החלה להבריא דווקא מהטיפול האלטרנטיבי! זה היה זעזוע עמוק בשבילי. גיליתי את השוקת השבורה של הרפואה הקונבנציונאלית, שעם כל מה שיש לה להציע, לא הצליחה לעזור לאשתי! פתאום הרפואה המשלימה, שכל השנים חונכתי להטיל בה ספק, התבררה כבעלת חשיבות ויכולת לסייע.

רופא, שכל החיים גדל על התפיסה שאין כלום מעבר לביולוגיה, לחומר ולתרופות, מגלה לתדהמתו שיש נפש ונשמה, וכל מה שאנחנו רואים בעינינו הם תוצאות של תהליכים נפשיים: הדיכאון יוצר חולי, התקווה והאמונה גורמות לבריאות. זה הוביל אותי לחשיבה מחודשת ולשיקום האמונה האישית שלי.

מי שהשפיע על אשתי ועזר לה למצוא את המזור ביהדות, היה רב גדול חוזר בתשובה, שבעברו למד מדעים. הוא הכיר לה רב נפלא שליווה אותה והשפיע עליה מאד. הם דיברו בשפה של פנימיות, חסידות, תורת הנפש, הבנה של הרבדים העמוקים בתורה ובחיים.

השילוב הזה של החזרה בתשובה, עם טיפולי הרפואה המשלימה, הבריאו אותה לגמרי".

האם השינוי בחייך ובתפיסתך גורם לך גם להתייחס לחולים אחרת? אתה מפנה אותם לעוד תחומים מעבר לרפואה הרגילה?

"באופן כללי אני משתדל לפתוח לחולים שלי צוהר להתפתח ברמה הנפשית שלהם, לא להישאר פסיביים. לא לסמוך עלי שאני מרפא אותם בעזרת תרופה כזו או אחרת והם יישארו אותו הדבר.

אני מנסה להעביר את המסר שהתרופה מכבה את השריפה, וזו רק עזרה ראשונה. על החולה מוטלת המשימה העיקרית לגלות מהו מקור הבעיה וכיצד להבריא אותה. אני משתדל לכוון את החולים לפי מקומם ומצבם, להבנה ששינוי רוחני באורח חייהם יכול לסייע להם להתמודד עם המחלה. החולה, לפי השקפתו יבחר אם ללכת לרב, לפסיכולוג או לרפואה המשלימה.

העיקר הוא לא להתייחס לחולה או למחלה כמשהו פיזי נטו.

מה גם, שלרפואה הקונבנציונאלית אין מענה לכל הבעיות. לדוגמא, לכאבים כרוניים אין לרפואה פתרון טוב, לכן צריך לשנות את התפקידים. במקום שהרופא יהיה אקטיבי והחולה פסיבי, החולה יהפוך להיות אקטיבי. החולה צריך להבין שהגוף שלו צועק 'לא עוד - צריך אחרת'. איך? את זה אני לא יודע. אני רק יכול להגיד שיש פה רמזור עם אור כתום שמהבהב.

ארבע דורות - הסבא רבא, הסבא, הבן והנכד

אגב, היום גם בבתי הספר לרפואה מבינים את זה. יש הכרה שצריך ללמד גם על רפואה משלימה. אנחנו גם יודעים שעל כל ביקור אצל רופא יש ביקור וחצי ברפואה משלימה!

ההצלחה של הרפואה המודרנית היא אדירה. יש הבדל עצום בין הרפואה של היום לרפואה של לפני מאה שנה. אבל ההצלחות לעיתים גורמים ליהירות... לפעמים אפשר, לצערי, לראות התייחסות יותר למחלה ופחות לאדם.

יש משפט שאני אוהב לומר - 'כולנו יודעים שהאדם הוא יותר מסיכום הבדיקות שלו'. לפני כמאה שנה לרופא היו הרבה פחות כלים, אז הוא היה מדבר עם החולה.... לכן אני תמיד אומר לסטודנטים שלי, שהכלי הכי חשוב שיש לרופא הוא האישיות שלו".

לא להטיף, להראות דוגמא

פער של כמה שנים היה בין החזרה בתשובה של תמר לבין החזרה בתשובה של עמוס. כשאני מתעניינת אם היו חיכוכים או אי הבנה, ינון מכחיש: "היתה תקופה שצפיתי בטלוויזיה בשבת ואשתי הלכה לחדר. היא הודרכה שלא לפעול בכפייה, רק להראות דוגמא. בעיני זה מאד חשוב. להטיף מוסר זה לא עוזר. להגיד לאנשים להניח תפילין זה לא עוזר. הדרך הטובה ביותר היא לתת דוגמא אישית. אולי זה ישפיע ואולי לא, בכל מקרה זה לא התפקיד שלנו. בעיקר צריך להתפלל שהקב"ה ימול את לבבינו. אני רואה אנשים שעוברים ייסורים ומשהו לא נפתח להם בלב. יש גם דתיים שלצערנו בתוכם הם רחוקים. 'חזרה בתשובה' זה תהליך שכולנו צריכים לעשות, וכנראה בכל יום ויום.

לקח מספר שנים עד שגם אני התקרבתי ליהדות. בשלב מסוים חזרתי להניח תפילין, הנחתי שנה שלמה ואשתי לא ידעה מזה! היה לי חשוב לעשות את התהליך האישי שלי לבד, לא בהשפעה של מישהו.

התקדמנו לאט אבל בטוח. לדוגמא, להוציא את הטלוויזיה מהבית לקח לנו כמה שנים. זה היה קשה. למרות שלא היינו צופים בה הרבה. עשינו את זה כשהיינו בשלים לכך, כשהבנו מדוע הטלוויזיה לא טובה לנו וכיצד היא משפיעה עלינו".

קשה להעביר בראיון קצר מורכבות של תהליך בו אתה נוטש את כל המוכר והבטוח, ומנסה לסלול שביל חדש בעולם זר.

עמוס ינון, 1992

"היו מספר שנים, בערך חמש, שבבית הייתי הולך עם כיפה ובחוץ לא. אלו היו בשבילי ייסורים לא פשוטים. לפני שהעזתי ללכת עם כיפה בחוץ דיברתי עם הרבה אנשים ובקשתי עצות איך לעשות את זה. העליתי במוחי את כל התרחישים האפשריים, את כל התגובות שאני עלול לקבל: שאני משוגע/ אומלל/ מסכן/ שחליתי כי אשתי חולה... בסופו של דבר שמתי כיפה.

אני זוכר את היום הראשון בו הגעתי לבית החולים עם כיפה. הלכתי למנהל המעבדה, יהודי חרדי שעבדתי איתו למעלה מעשרים שנה, וסיפרתי לו. שיתפתי עוד חבר או שניים בעבודה, ולכל השאר נתתי לדמיין את הפנטזיה שלהם... המעניין הוא שקיבלתי הרבה יותר תגובות רק מספר שנים מאוחר יותר, כשגידלתי זקן. בסופו של דבר לא באמת אכפת לאנשים מה השני עושה. כל אחד שקוע בעולם שלו, בטרדות שלו...".

מתי התקרבו הילדים?

"הבת חזרה בתשובה אחרי הצבא. היא למדה באולפנה לבנות בצפת והתחתנה עם בחור חבדנ"יק. יש להם שישה ילדים. בעלה סופר סת"ם והם משתדלים לעבוד את ה'.

הבן חזר לאחר מכן והתחתן עם בת קיבוץ ברמת יוחנן שליד קריית אתא. הם נפגשו ב'מסע החיים לאושוויץ', ואחר כך התחתנו. הם גרים ברמת יוחנן. כלתי דור שלישי שם. היא הולכת עם כיסוי ראש ובצניעות, בקיבוץ החילוני שבו היא גדלה. זה גם לא קל, אבל היום כבר יש שם גרעין של זוגות ששומרים תורה ומצוות בכל מיני רמות. כאלו שמקפידים על הכל, וכאלו שמגיעים רק בשבת להתפלל וכו'.

הרב קוק כתב על הקיבוצניקים, שמיישבים את הארץ ופורקים עול, שיום אחד הם יחזרו. הוא אמר שחקלאי שמחכה לגשם, יתחיל להתפלל. עבודת האדמה מקרבת. ברוך ה' רואים היום תהליך ברור של התקרבות. אני חושב שבשישים-שבעים אחוז מהקיבוצים יש בית כנסת. יש כאן תהליך ברור לחלוטין".

קם לתחייה קיבוץ קליה

ההשתלבות בקיבוץ הייתה לא פשוטה:

"כשחזרנו בתשובה חששתי מהתגובה של החברים בקיבוץ, והתגובות אכן היו רבות ומגוונות...

לא היה בית כנסת בקיבוץ, לכן הייתי מתפלל במשך השבוע בירושלים, ובשבת, מחוסר ברירה ללא מנין.

מטה התמרים בקליה

לפני כ-15 שנה פנה אלי מנהל הקיבוץ, וסיפר לי שיש מישהו מהקיבוץ שרוצה בית כנסת. התברר שעל אף שהוא אינו שומר תורה ומצוות, אשתו מגיעה ממשפחה דתית וחשוב להם שיהיה בית כנסת. נודע לנו שעוד כמה מעוניינים. ביום כיפור לפני כ-13 שנה החליטו בקיבוץ לאשר את קיומו של בית הכנסת".

לא הייתה התנגדות?

"היו כמה שלא רצו, אבל הרוב הכריע שכן. קלי"ה הוא לא אנטי דתי.

גם לפני שחזרתי בתשובה היו המון חוויות שקשורות לדת בקיבוץ. מאז ומעולם היה ליל הסדר. ערכתי אותו שנים, לפעמים עם רמקול... זו היתה חוויה. הילדים הציגו את המכות, משהו מאד משותף. היה טקס הבאת הביכורים בשבועות, ביום כיפור תמיד דאגו שיהיה מניין. הזמינו קבוצה מהיישוב הסמוך - מצפה יריחו. גם בפורים הייתה (ועדיין) קריאת מגילה.

אחת ממגילות הקומראן

יותר מזה. הקיבוץ קשור מאד לאתר ה'קומראן' שנמצא בסמוך, שם שכנה כת האיסיים. אמנם יש מחלוקות כיצד להתייחס אליהם, אבל הם ודאי היו עם זיקה ברורה לדת. הם כתבו תפילין, את כל מגילות התנ"ך ועוד. לפני שהלכו לעולמם הטמינו הכל במערות בכדי חרס, ובשנות ה-50 גילו אותם. זו היתה אחת התגליות החשובות של המאה, כי מדובר במגילות הקדומות ביותר המצויות בידינו.

כשהוקם הקיבוץ כתבו המייסדים 'אמנה'. הם הצהירו שהם רואים את עצמם כממשיכים של 'בני היחד' – הכינוי שהאיסיים קראו לעצמם. לכן, גם קוראים לבית הכנסת שלנו 'יחד'.

התחלנו את הפעילות בבית הכנסת בתאריך ו' בשבט לפני כ-10 שנים. זה היה הייארצייט של אמא של אשתי. באותו יום נולדה הבת הראשונה של ביתי, כלומר הנינה הראשונה של הסבתא, וקראו לה על שם הסבתא. אחרי הלידה הבת הייתה אצלינו חודש. בעלה, אז אברך צעיר, רצה שיהיה מניין בשבת, וברוך ה' הצלחנו לארגן מניין מחברי הקיבוץ. לא היה לנו ספר תורה, אז קראנו מתנ"ך צבאי. שבת לאחר מכן קיבלנו ספר תורה בהשאלה, שליווה אותנו כמה שנים. לפני 4-5 שנים עשינו הכנסת ספר תורה. זה היה אירוע מאד מרגש. הגיעו שני אוטובוסים של בחורים שהשלימו מניין אצלינו במשך השנים. כל הקיבוץ היה על הרגליים. היו שם חסידים, ליטאים, כיפות סרוגות, וכמובן הרבה חברים מהקיבוץ.

מערות הקומראן, שם התגלו המגילות בשנות ה 50

אחרי החודש הראשון לקיום המניין החלטנו להמשיך, ואז ראינו שהחברים מהקיבוץ שבאו הולכים ומתמעטים. התחלנו לפנות לבחורי ישיבה שיעזרו לנו להשלים מניין.

במשך השנים היו אנשים מהקיבוץ שהתקרבו תקופה לבית הכנסת והתרחקו. אני צופה בזה מהצד. אני לא מאמין בשכנועים, אין לי דוכן תפילין, ממש לא. מבחינתי יש שלט וירטואלי על בית הכנסת שכתוב בו: "פה טוב". מי שרוצה יבוא לטעום, מי שלא - לא. במשך השנים הרבה אנשים ביקרו בבית הכנסת. אנחנו מארגנים מניין כשיש שבעה ל"ע, מקיימים עליה לתורה כשיש בר מצוה. אני חושב שזה יתרון גדול למשפחות מהקיבוץ. בדרך כלל משפחות חילוניות במקרים כאלו מגיעות לבית הכנסת ומרגישות נטע זר. כאן בית הכנסת שייך להם, הם הרוב. משגיח הכשרות שבמקום עורך את התפילה בצורה יפה, מסביר את שלביה ואיפה לפתוח בסידור. הכל בצורה נגישה".

אנשים פונים אליך בתור 'האיש הדתי' של הקיבוץ?

"בהחלט. במשך השנים נשאלתי הרבה שאלות על דת ויהדות. אחת השאלות המרגשות שהיו לי הייתה מבחורה מהקיבוץ שהתקשרה וסיפרה שהיא צמה בי"ז בתמוז, אבל היא לא יודעת למה צמים... גם המשגיח של הקיבוץ עושה עבודה טובה מאד, בנעימות ובחן".

הקב"ה חיכה לי 40 שנה

ב-ו' בשבט הקרוב יהיה ציון דרך משמעותי בבית הכנסת בקלי"ה. עשר שנים חלפו מאז החל המניין הראשון, עשר שנים בהם נשמע קול תפילה על גדות ים המלח. וכמו בסגירת מעגל, לאחר עשר שנים סוף סוף בונים מבנה של קבע לבית הכנסת בקיבוץ לאחר שנות נדודים.

"התחלנו את הבניה לפני מספר שבועות, ובעוד מספר שבועות היא אמורה להסתיים. זה מבנה שמגיע בנוי בחלקו למקום. אנחנו עומדים לעשות אירוע גדול לרגל חנוכת בית הכנסת ולמלאות עשור לקיומו".

יש לך ציפיות לקראת בניית בית כנסת של קבע?

"אין ספק שיש בזה אמירה מסוימת. זה משנה משהו תודעתי ומהותי. אני מקווה שאנשים יבואו יותר ויתחברו יותר".

במשך השנים הייתה פעילות תורנית במקום?

"כן, היה לנו רב שהגיע במשך שנים למסור שיעורים, ועוד רב ממצפה יריחו. יש שני בחורים שכבר הספיקו לחזור בתשובה בקיבוץ, ויש עוד זוג צעיר שמקיים מצוות, ברוך ה'. בנוסף, יש גם כמה משפחות חילוניות שמקיימות מצוות, ויש כאן יהודי חילוני שמניח תפילין כל יום במשך כמה שנים ותורם לבית הכנסת".

כשאני שואלת את ינון מי מממן את בית הכנסת ואת כל המסתעף הוא עונה במילה אחת: הקב"ה. הקיבוץ משתתף בסכום שנתי של כמה אלפים, והשאר מגיע ממעשרות של "הרבה אנשים טובים" לדבריו. ציפור קטנה לוחשת לי שהוא האיש הטוב הראשון ברשימה.

הכנסת ספר התורה לבית הכנסת בקיבוץ קליה

כמה אנשים מהקיבוץ משתתפים במניין כל שבוע?

"יש לנו בערך 6-7 אנשים מהקיבוץ שמגיעים כל שבוע, ועוד קבוצה של אנשים שמוכנים להשלים מניין אם צריך".

כשאני מגששת אצל ינון אם אין בלב לפעמים תחושה של: בשביל מה כל האנרגיה... האם העמל לא לריק? הוא משיב שיש לפעמים תחושות של אכזבה, אבל... "מפעם לפעם אני מגיע הביתה, וכשאשתי שואלת 'כמה היו במניין?', ואני משיב בקול מאוכזב 'בדיוק עשרה', היא שואלת אותי: וכמה זמן הקב"ה חיכה לך? 40 שנה...".

אכן, ינון לא מפחד מדרך ארוכה: "מאחר וראיתי על עצמי כמה התהליך הזה ארוך ולגמרי לא פשוט, יש לי המון סבלנות והרבה הערכה. הדרך הזו לא פשוטה מבחינת הסביבה והמשפחה. זה מחייב גיוס הרבה כוחות. אני מאמין, שהמניין הקטן הזה, הכל כך פשוט, היחיד כנראה לכל אורך ים המלח, מקרין חיות לכל האזור, ומשפיע טוב לכל הקהילה. לא כתוב בתורה ללכת לבית הכנסת. כתוב לעשות מצוות. אם אנשים עושים כל מיני מצוות ומתקדמים - זה גדול מאד בעינינו. ברוך ה' אוכלים בקיבוץ כשר, וזה וודאי משפיע. מלבד זאת, יש כל הזמן התקדמות, איטית אמנם, אבל קיימת.

אחד הסיפורים המרגשים שהיו לנו הוא על כהן בן הקיבוץ, שהיה מגיע לבית הכנסת, אבל לא עלה לדוכן. לפני מספר שנים השלימו כאן מניין שני כוהנים וברכו את ברכת הכוהנים. פתאום נודע להם שיש במניין כהן שלא רוצה לעלות לברך. אחרי התפילה הם התעניינו אצלו מדוע, ותשובתו הייתה מפתיעה וכואבת: 'גם אבא שלי היה כהן', סיפר, 'אבל לא שמר שבת בפרהסיא. בשל כך הוא טען, שמכיוון שתפקידו של הכהן להעביר שפע מלמעלה, הוא לא יכול לעשות זאת כי הצינור שלו חלוד...'. שני הכוהנים הסכימו איתו, אבל הסבירו לו שצינור חלוד ודאי עדיף מכלום.. מה גם, שעצם אמירת הברכה תזכך את הצינור ותעביר את החלודה... הבחור ישב עם דמעות בעיניו, ומאז בכל פעם שהגיע לבית הכנסת היה עולה לברך. במשך חודשים הייתי עומד לידו, לוחש לו את הברכה באוזן והוא היה מברך אחרי, עד שלמד לברך בעצמו.

יש לנו עוד חוויות מרגשות רבות, וישנם אירועים רבים ומחזקים. מדי שנה מורגשת עליה במספר הצמים ביום כיפור, ובמספר הנשים השומרות על טהרת המשפחה.

בשנים האחרונות קיבלתי על עצמי תפקיד נוסף: בעל הקורא בבית הכנסת. אני מכין כל שבוע פרשה שלמה ומשקיע בעניין שעה או יותר כל ערב. זה ממש לא קל, כי אני משתתף גם בשיעור הדף היומי. זה מלבד המחויבות לחולים, לבית החולים, ולהדרכת הסטודנטים. בתחילה הלב היה נקרע לי בין העולמות. מצד אחד, ככל שאתה נכנס ללימוד התורה אתה משתוקק להמשיך בו עוד ועוד, ומצד שני עומדת המחויבות הרפואית של תפקיד הניהול התובעני שקיבלתי על עצמי.

בשלב מסוים הבנתי שהתורה היא תורת חיים. אמנם, תפקיד האדם לעשות את המקסימום בכל תחום בו הוא נמצא, אך מה שלא אפשרי - לא נדרש. זה בהחלט מאמץ לחלק את עצמך לכל כך הרבה תפקידים, אבל זה גם נותן סיפוק עצום ואושר יומיומי".