אסור ’להתבדח’ עם חבירו בצורה אסורה

טיבעם של בני האדם הוא לא לייחס חשיבות מרובה למילה שיצאה מפיהם. חושבים הם לתומם "מה כבר אמרתי", "מה כבר מסוגלים דבריי לפעול". הגר"ח פלאג'י מלמדנו שאין הדברים כך. כל מילה שיהודי מוציא מפיו, ובמיוחד אם מדובר בקללה שהיה לה לכאורה על מה לחול, יש לחשוש ממנה במאוד מאוד.

יש מקרים, שילדים, וגם מבוגרים, רוצים להתבדח עם זולתם או ללמדו לקח ולוקחים ממנו דבר השייך לו תוך כוונה להשיבו על אתר. ולמשל: שָכן שכבר העיר לחבירו כמה וכמה פעמים על שהוא שוכח את המפתח בדלת, ועם כל זה ממשיך הלה בשיכחתו.

השכן מחליט ללמדו לקח ומוציא את המפתח מן הדלת, כדי שבעל הבית ייכנס ללחץ ויחפש את האבידה, ורק אז יהיה אפשר להכניס לו לראש, אחת ולתמיד, שלא ישאיר יותר את המפתח בצורה כזו ויפקיר את ביתו.

בספרו "תוכחת חיים", פרשת תצוה, אומר הגר"ח פלאג'י זצ"ל שעיניו ראו ולא זר "כמה בחורים שעשו ענינים כאלה, דרך שחוק, לגזול ולהטמין כדי להכעיס, כדי לצעֵר את חברם לפי שעה, וההוא מרוב כעס קילל אותם". הגר"ח פלאג'י מעיד ששמר את הדבר בליבו, ולא עברו ימים מועטים עד שהקללות פגעו בהם ומתו במבחר ימיהם.

ומסיים המחבר, ראש גולת טורקיה: "כי כן יזהר כל אדם בזה מאוד מאוד, כי כל עושה אלה, בנפשו דיבר רחמנא ליצלן. ואם עושה בדחנות עם חבירו, שיהיה בדחנות כשרה, שתשַמַח אלוקים ואנשים, ולא חס וחלילה להיפך".