מעורר הנפש לאהבת ה’: 12 נקודות על הפיוט "ידיד נפש"

1. "ידיד נפש" הוא פיוט שחובר בארץ ישראל במאה ה-16 על ידי רבי אלעזר אזכרי, ממקובלי צפת.

2. בספרו 'ספר חרדים', אשר נדפס לראשונה בשנת 1600 זמן מועט לאחר פטירתו, מובאים שלושה פיוטים של המחבר. לפני הפיוט "ידיד נפש" כתוב: "בקשה על הייחוד וחשק האהבה".

3. היעב"ץ (רבי יעקב בן צבי עמדן) מביא את הפיוט בסידורו "בית יעקב", ולפני הפיוט הוא מעיר: "זמר לעורר הנפש לאהבת השי"ת, היה רגיל בו אמ"ה (אבי מורי הרב) ז"ל, בייחוד בלילה".

4. הפיוט התקבל בסידורים על פי נוסח-ספרד כתפילה זכה לאחר "התפילה קודם התפילה" בעת עליית השחר. כמו כן נהוג לאמרו בנוסח ספרד לפני תפילת מנחה בערב שבת.

5. הפיוט הוכנס ברוב תפוצות ישראל, לחלק מזמירות השבת לסעודה שלישית.

6. הפיוט בנוי בארבעה בתים, בכל בית שלושה טורים וכל טור מתחלק לשתי צלעות. בראשי הבתים אקרוסטיכון של השם המפורש (ידיד, הדור, ותיק, הגלה)

7. בפיוט שילב רבי אלעזר אזכרי מקורות מן המקרא, מספרות חז"ל והזוהר. תוכן הפיוט: הדביקות בה' תביא לידי תיקון המידות ותיקון העולם, ועל ידי כך לשיבת עם ישראל לארצו ולגאולת ישראל.

8. בפיוט לשונות רבים של פנייה מן המשורר לקב"ה. ריבוי לשונות הפנייה מעיד על הרגשות העזים והכיסופים העצומים לה' שהפייטן מכנהו "ידיד נפש", "אב הרחמן", "הדור", "נאה", "זיו העולם", "קל", ותיק", "קלי", "מחמד לבי", "חביב", "אהוב". עשרה לשונות פנייה בי"ב שורות של שיר, והם מגלים את הכיסופים שבלבו של הדובר. 

9. הבית הראשון הוא פתיחת הפיוט, ובו דברי התעוררות של המשורר להידבק בה': "ידִיד נֶפֶשׁ אָב הָרַחְמָן, מְשֹׁךְ עַבְדְּךָ אֶל רְצוֹנֶךָ. יָרוּץ עַבְדְּךָ כְּמוֹ אַיָּל, יִשְׁתַּחֲוֶה אֶל מוּל הֲדָרֶךָ. יֶעֱרַב לוֹ יְדִידוֹתֶּךָ, מִנֹּפֶת צוּף וְכָל טָעַם".

10. בבית השני, מתאר המשורר את התשוקה החזקה אל ה'. נפשו חולת אהבה, והיא תתרפא על ידי התגלות ה' אליה: "הָדוּר נָאֶה זִיו הָעוֹלָם, נַפְשִׁי חוֹלַת אַהֲבָתֶךָ. אָנָּא אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ, בְּהַרְאוֹת לָהּ נֹעַם זִיוֶךָ. אָז תִּתְחַזֵּק וְתִתְרַפֵּא, וְהָיְתָה לָהּ שִׁמְחַת עוֹלָם".

11. בבית השלישי של הפיוט, מבקש המשורר את רחמי ה' על עם ישראל, והוא נכסף "לִרְאות בְּתִפְאֶרֶת עֻזֶךָ": "וָתִיק, יֶהֱמוּ נָא רַחֲמֶיךָ, וְחוּסָה נָא עַל בֵּן אֲהוּבֶךָ. כִּי זֶה כַּמָּה נִכְסֹף נִכְסַפְתִּי לִרְאוֹת בְּתִפְאֶרֶת עֻזֶּךָ, אֵלֶּה חָמְדָה לִבִּי, וְחוּסָה נָא וְאַל תִּתְעַלָּם".

12. בבית האחרון, מבקש המשורר את התגלות ה', אשר תביא אותו לידי שמחת הגאולה. בבית זה יש לשון נופל על לשון בבקשות אלה: התגלות ה' ("הִגָּלֶה נָא") תביא לשמחת הגאולה ("נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ"): "הִגָּלֶה נָא, וּפְרֹס חָבִיבִי עָלַי אֶת סֻכַּת שְׁלוֹמֶךָ. תָּאִיר אֶרֶץ מִכְּבוֹדֶךָ, נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ. מַהֵר אֱהֹב כִּי בָא מוֹעֵד, וְחָנֵּנוּ כִּימֵי עוֹלָם".