על המר(ור) והמתוק

יום אחד, בשנת 1962, קרה דבר נורא לדיק וג'ודי הויט. לאחר תשעה חודשי ציפייה מאושרת ללידת תינוקם הראשון, משהו השתבש. חבל הטבור נכרך סביב צווארו של התינוק בזמן הלידה, ועצר את זרימת הדם למוח. התינוק נולד פגוע מוח ומשותק בארבעת גפיו. הרופאים אמרו שהילד יהיה צמח כל חייו, והמליצו להכניס אותו למוסד.

דיק וג'ודי סירבו. הם הביאו את בנם, ריק, הביתה, נחושים לעשות את הטוב ביותר שאפשר במצבו. שש שנים לאחר מכן, כשבית הספר המקומי סירב לקבל את ריק כתלמיד מן המניין, דיק וג'ודי עצמם לימדו אותו את האלף-בית.

למרות שריק לא היה יכול לנוע או לדבר, דיק וג'ודי היו בטוחים שהוא קולט מה שמתרחש סביבו, ושהוא אינטליגנט לא פחות משני אחיו הצעירים ממנו. כשריק היה בן 11, הוריו אספו 5,000$ ופנו למהנדסי מחשבים באוניברסיטת טאפטס, בבקשה שיבנו מחשב שיאפשר לריק לתקשר, תוך שימוש בתנועות בהן הוא שולט - תנועות ראש עדינות לצדדים. המהנדסים סירבו, ואמרו שאין מה לנסות לתקשר עם הילד הזה, כי שום דבר לא קורה בתוך הראש שלו.

"זה לא נכון!", התעקש דיק. "ספרו לו בדיחה". אחד המהנדסים סיפר בדיחה, וריק התגלגל מצחוק. מספר חודשים לאחר מכן, המחשב הגיע לבית משפחת הויט במסצ'וסטס. בלחיצה על מתג בצד ראשו, ריק הקליד את המילים הראשונות בחייו.

בגיל 13, ריק התקבל סוף סוף לבית ספר רגיל. שנתיים אחר כך, תלמיד ספורטאי מבית הספר עבר תאונה שהותירה אותו משותק. בית הספר ארגן מרוץ 5 מייל לזכותו, וריק כתב במחשב שלו, "אני רוצה לעשות את זה".

דיק הויט אמנם היה נחת בחיל האוויר האמריקאי, אך כבר לא היה בכושר. למרות זאת, הסכים לדחוף את כיסא הגלגלים של בנו במרוץ. כשהם חצו את קו הסיום, ריק חייך מאוזן לאוזן. בבית הוא כתב על המחשב שלו לאביו: "כשאני רץ, אני מרגיש שהמוגבלות שלי נעלמת".

המשפט הזה הוא כל מה שדיק הויט היה צריך לשמוע. בשלושת העשורים מאז, דחף דיק את כיסא הגלגלים של בנו ב- 65 מרתונים ו- 224 תחרויות טריאתלון (תחרות ספורט המורכבת משלוש תחרויות שונות: ריצה, שחייה ורכיבה על אופניים), כולל 6 תחרויות של איש הברזל. בקטעי הרכיבה על האופנים, ריק יושב בחזית האופנים של אביו, ובמקצי השחייה, ריק היה שוכב בסירת הצלה שקשורה בחבל למותניו של אביו.

לדיק, דבר מכל זה לא בא בקלות. לפני הטריאתלון הראשון שלו, הוא היה צריך ללמוד לשחות. "בהתחלה שקעתי כמו אבן", נזכר דיק, "ולא נסעתי על אופנים מאז שהייתי בן 6". ב- 1992, הצמד של האב והבן, המכונים 'צוות הויט', "רכבו ורצו מסע של 3,735 מייל, בו חצו את ארה"ב במשך 45 יום.

בסרט תיעודי בו צפיתי על משפחת הויט, רואים את דיק, גבר בגיל העמידה, כשזרועותיו נשלחות קדימה במים, והוא שוחה כשהוא מושך את הסירה עליה שוכב בנו המשותק בן ה- 35 ומחייך. כאשר הם חוזרים לחוף, דיק רוכן ובקושי מרים את ריק מהסירה. הוא נושא את בנו בזרועותיו למרחק של כ- 20 מטרים עד לכיסא הגלגלים המחובר לאופניים שממתינים לו, כשמשני עברי הדרך הקצרה אל מסלול הרכיבה, עומדים אנשים ומוחאים לו כפיים...

בכל פעם שאני צופה בסרט עליהם, מתעוררות בי שתי תגובות. ראשית, אני בוכה למראה גדולתו של האדם, במקרה זה דיק, שלקח את ה"מכה" שקיבל והפך אותה למתנה ענקית, ואז אני שואלת את עצמי אם הוא היה זוכה להיות כל כך גדול, אלמלא חייו הוכו וחושלו על ידי "המזל הרע".   

הסבל ככלי לצמיחה רוחנית

בפסח אנו חוגגים את השחרור האלוקי של אבותינו משעבוד מצרים, לפני 3321 שנה. חז"ל שאלו את השאלה המתעוררת מאליה: אם אלוקים הוא בעל הכוח היחיד בעולם, מדוע הוא זה שהכניס אותנו לעבדות מלכתחילה?

למעשה, השאלה מתחדדת יותר, כשקוראים את פרק ט"ו בבראשית עם המפרשים. כשאלוקים מבטיח לאברהם שצאצאיו יירשו את ארץ ישראל, אברהם שאל כיצד תתממש ההבטחה החד-צדדית הזאת אם בניו לא יהיו ראויים לה. ה', לכאורה, בלי קשר, עונה שצאצאיו של אברהם יהיו עבדים בארץ זרה וישועבדו שם במשך 400 שנים.

המפרשים מסבירים שסבל העבדות יהפוך את צאצאיו של אברהם ראויים לרשת את הארץ.

אנו נוטים לחשוב על סבל כעונש. הפסוק הזה, בו הודיע האלוקים לאברהם שישעבד את בניו, אף מבלי שתהיה סטייה בהתנהגות מצידם, מציעה פרדיגמה חדשה: סבל הוא כלי מחשל לצמיחה וגדולה.

איזו תכונה היה צריך עם ישראל לרכוש, אותה היה יכול להשיג אך רק מתוך ניסיון השעבוד?

התלמוד טוען שהתכונה המאפיינת את היהודים היא רחמים. התלמוד מרחיק עוד ואומר שאם אתה פוגש יהודי חסר רחמים, מותר לך להטיל ספק ביהדותו.

אין ספק שהרחמים היהודיים אחראים לכך, שיהודים עומדים בחזית כל תנועה חברתית שנועדה להקל את הסבל מהמקופחים. רחמים אלו הם שעיצבו את עם ישראל בכור ההיתוך של שעבוד במצרים.

כך, שולחן הסדר עמוס סמלים של סבל: המרור, מי המלח שמסמלים דמעות, החרוסת שמזכירה את הטיט, ואפילו המצה, שנקראת גם "לחם חירות" וגם "לחם עוני". האם תוכלו לדמיין חגיגת יום עצמאות מלאה בסימנים לסבל שקדם לה? מדי אסירי מחנות, חבלי תליה מהגרדומים עליהם הוצאו להורג לוחמי המחתרות... משקל היתר שניתן לסממני הסבל בליל הסדר, ממחיש שהסדר לא בא לחגוג רק את גאולתנו, אלא גם את הסבל שהוביל אליה.

אחת מארבע מצוות התורה של הסדר היא לאכול מרור. אנחנו מצווים לא רק להסתכל על המר ולהיזכר בו, אלא להחדיר אותו לתוכנו בפועל. רק ב"בליעת" הסבל שמוגש לנו, אנו יכולים, למעשה, להגיע לגאולה.

האם כואב = רע?

היהדות אינה משבחת את הסבל. למעשה, בסדר תפילות הימים הנוראים, אנו מבקשים מחילת עוונות, אבל "לא על ידי יסורין וחולאים רעים". אסור לנו לבקש ניסיונות קשים בחיינו, ובכל זאת, היהדות מבינה שמטרת החיים היא חירות אישית וקולקטיבית (שבירת המגבלות, תיקון העבירות והשגת הפוטנציאל הרוחני המלא שלנו), ושתהליך הגאולה כולל פעמים רבות קשיים, כאב ומאמץ.

אחת האשליות הנפוצות ביותר היא שחיים מוצלחים מאופיינים בנוחות והנאה. לכן, כל דבר שמפריע לנוחות ולהנאה שלנו, כמו: מחלות, לידת ילד מוגבל, הפסד כלכלי או מוות של אדם יקר, הוא מעצם טבעו "רע". עבור רבים, עצם השאלה "למה דברים רעים קורים לאנשים טובים?" עומדת על ההגדרה של "רע" כשווה ל"כואב".

בטרמינולוגיה היהודית, חיים מוצלחים מאופיינים בצמיחה פנימית שיוצרת אדם בעל רחמים עמוקים, וכדי לרכוש את המאפיין הזה, יש לעבור אתגרים וקשיים.

מודל ה"נוחות וההנאה" יוצר אנשים שטחיים. מודל ה"צמיחה הפנימית דרך קושי" יוצר אנשים כמו דיק הויט. לב הבעיה הוא - איך אתה מגדיר חירות? זאת השאלה הדוממת שעומדת מאחורי ליל הסדר. האם חירות היא לשכב על החוף במשך שנה? לברוח מכל כאב?

או אולי לאמץ אתגרים ולהשתמש בהם כמקפצה לצמיחה פנימית?

עצם המלה 'פסח' משמעותה פסיחה ודילוג. כך, פסח, הוא העת להחליף את התפיסה של "קושי כעונש", בפרדיגמה של "קושי כהזדמנות לדלג קדימה".

קרש הקפיצה

יחד עם האמור, עדיין יש לתת את הדעת לכך שסבל אינו מוליד בהכרח גדוּלה רוחנית. מרכיב הכרחי נוסף בנוסחה הזאת, הוא כיצד אנחנו מגיבים לקושי שעומד בדרכנו. להלן מספר אפשרויות:

קושי + התחמקות = בינוניות רוחנית

קושי + דחייה = מרירות

קושי + קבלה = צמיחה רוחנית

שימוש בקושי כקרש קפיצה = גדולה רוחנית

בקיץ שעבר, הגיעה לירושלים משפחה ממנצ'סטר שבאנגליה. האב, ליאון פיליפס, היה עורך-דין מבוקש, כאשר בסביבות גיל הארבעים לחייו עבר אירוע מוחי כמעט קטלני. עברו חמש שנים, בהם עבר ליאון שלושה ניתוחים קשים והחל לשבת בכיסא גלגלים. הצלחתו המשפטית לשעבר נגוזה, משאביה הכלכליים של המשפחה הצטמצמו עקב ההוצאות הרפואיות העצומות, והאמונה והאופטימיות שלהם היתה במצב ירוד. ישבתי איתם בלובי המלון בירושלים, וחשתי שאין בכוחי לעודד אותם. אחרי הכל, מה אני מבינה בקשיים עצומים שכאלה?

ואז קפצה לי הברקה: קחי אותם אל ד"ר רחמים מלמד-כהן! ד"ר מלמד כהן סובל ממחלת לו גריג, משותק לגמרי ומחובר למכשירי החייאה מזה 11 שנים. במצב הזה הוא הצליח לכתוב תשעה ספרים, תוך שימוש בתנועת העין בלבד, באמצעות מחשב מיוחד. התקשרתי לביתו, ונכדתו הציגה בפניו את הבקשה. תשובתו של ד"ר מלמד כהן הייתה קצרה: "כן, בואו!"

לוסיל פיליפס הכניסה במאמצים רבים את בעלה אל המונית, ואת כיסא הגלגלים אל תא המטען, ויצאנו לדרך. המעלית שד"ר מלמד כהן התקין בשלביה הראשונים של מחלתו, העלתה את ד"ר פיליפס בכסא הגלגלים שלו, אל דירתו של ד"ר מלמד כהן בקומה השנייה.

ואז הם נפגשו. שני אנשים רתוקים לכסא גלגלים, שחייהם הוכו בחולי הרסני. במכתב הבא, לוסיל פיליפס מתארת את הביקור כ"נפלא במיוחד":

"הרגשנו כזאת זכות להיפגש עם ד"ר מלמד כהן, ולהיחשף לדרך בה הוא יכול לנהל את חייו מתוך אמונה, שמחה ונחישות, למרות השיתוק שלו. חשנו שזכינו בכבוד מכך שניתנה לנו האפשרות לשוחח איתו, והרגשנו שם כל כך רצויים... באמת הרגשנו התפעמות מוחלטת ממנו ומבני משפחתו!".

ד"ר מלמד כהן קרא לאחד-עשר השנים מאז שיתוקו המוחלט "השנים הטובות ביותר בחיי". כששאלו אותו כיצד יתכן, שהרי חייו הקודמים היו מלאים בהישגים מקצועיים ואושר משפחתי, הוא הסביר שהחולי שלו גרם לו לעמוד מול אתגרים שמעולם לא העלה בדעתו שיוכל לנצח. ולכן, הוא הגיע לדרגות בלתי צפויות לחלוטין של עומק הרחמים.

חייו עם מחלת הלו גריג אכן לא היו קלים או נעימים, אך מלאי הצלחה.

מי יתן ונזכה להפוך את המרור שאנו מקבלים מהשמים לחרוסת מתוקה.

חג כשר ושמח.