"אמא, איך תצליחי להמשיך לחיות עכשיו?"

בחיי, פגשתי לא מעט נשים עם תעצומות נפש פנימיות, וכוחות התמודדות פנומנליים עם מציאות שלכאורה נראית בלתי אפשרית. לרובן ככולן היה מכנה משותף, מאפיין חזק שכמו קישר אותן בגורל משותף: כולן חוו חוויה מטלטלת כלשהי הכרוכה באובדן של אדם יקר - חוויה שהפכה את קערת חייהן על פיה, ואילצה אותן להסתגל אל מציאות חדשה וכאובה.

כזה הוא סיפורה של שירה מילר (גלבר לשעבר), 32, מבית שמש , שבאורח פתאומי ולא צפוי שכלה את בעלה שלומי גלבר ז"ל. שלומי הובהל לבית החולים לאחר שחש ברע באמצע יום עבודה, ולאחר מאמצי החייאה כושלים, החזיר נשמתו לבורא עולם והוא בן 33
בלבד.

לפני קרוב לשלוש שנים, ניהלו שלומי ושירה משפחה לתפארת, ובה שלושה ילדים מתוקים. היא עסקה בניהול משרד בתחום הבנייה והשמאות, והוא היה משווק דירות מצליח בפרויקט מקומי בבית שמש.

לכאורה, היה זה עוד בוקר רגיל – אחד מני רבים. "קמנו בבוקר, התארגנו ויצאנו לעבודה", משחזרת שירה. "במשך הבוקר, כהרגלו בקודש – שלומי הביא לי כוס קפה לעבודה, והמשיך לעבודה שלו. בערך בסביבות 12 בצהריים, אני מקבלת פקס מקופת חולים, שמודיע לי ששלומי נשלח לחדר מיון.

"נורא נלחצתי. שלחתי לו הודעה בטלפון, אבל הוא לא הגיב. כשהתקשרתי והוא לא ענה – חשבתי: 'טוב, הוא בטח באמצע משהו דחוף, ויחזור אליי עוד מעט'. הרגעתי את עצמי ועברתי לסדר היום, בתקווה שהכל בסדר".

אלא שאחרי חצי שעה התקשר פתאום השותף של שלומי, והודיע לה ששלומי הרגיש לא טוב בעבודה, ושהוא נסע לבית החולים.

באותה שיחה, שירה הרגישה שמשהו אינו כשורה, אך לא ידעה מה בדיוק. היא החליטה לנסוע לבית החולים. "באמצע הדרך, ראיתי אמבולנס עומד בצד הכביש, והלב שלי התכווץ. הייתה לי הרגשה חזקה ששלומי נמצא בתוך האמובלנס הזה. אבל לא עצרתי כדי לאמת את התחושה הזו".

מדוע?

"בחישוב מהיר הבנתי שגם אם אעצור שם, זה לא יעזור - הרי הפרמדיקים לא יפתחו את הדלת לסתם אישה. לכן החלטתי שחבל לבזבז זמן יקר, והמשכתי בנסיעה".
אולם כשהגיעה לחדר מיון, וניסתה לברר היכן נמצא בעלה – אמרו לה הפקידות שלפי הרשימות שלהן, אף אדם בשם הזה לא הגיע לשם. "זה היה מתסכל בצורה שאי אפשר לתאר. ידעתי שהוא יצא באמבולנס מבית שמש לכיוון בית החולים הזה, ויצאתי ממש אחריו. אם הוא לא כאן, איפה הוא כן יכול להיות? אני מתקשרת אליו, ואין מענה. עמדתי שם, ופשוט לא ידעתי מה לעשות. הרגשתי חוסר אונים מוחלט".

"הרופאים ייצבו את המצב, ותוך שנייה הוא התמוטט שוב"

אחרי רבע שעה לערך, עצר אמבולנס מול דלת חדר המיון, ופרדמיקים לחוצים עטו על האלונקה והריצו את האדם ששכב עליה פנימה. "רק בזכות הנעליים שלו, זיהיתי שזה שלומי. אנשים הסתערו עליו באמוק, בדיוק כמו שרואים בסרטים. רצתי לכיוונו וצעקתי לפרמדיקים: 'אני אשתו. מה קורה?', אבל אף אחד לא סיפק לי תשובה. רק ביקשו שאפתח תיק במזכירות".

אחרי שעשתה את זה התחיל מרתון מטורף של ארבע שעות, במהלכן עבר שלומי שש (!) החייאות בזו אחר זו. "רופאים יצאו ונכנסו לחדר בלי הפסקה. בכל פעם הם ייצבו את המצב שלו, ותוך שנייה הוא התמוטט שוב. בשלב הזה התחלתי לעכל את מה שקורה, והתקשרתי מיד לאחותו של שלומי. סיפרתי לה על השתלשלות האירועים, ואמרתי שאולי כדאי שמישהו יבוא, למרות שאני לא יכולה לתת הערכת מצב מדויקת".

במקביל התקשרה שירה גם לאביה, ותוך זמן קצר התייצבו במיון המשפחות של שני הצדדים. "אז עלה הרעיון להוסיף לשלומי שם, אבל כשהתקשרנו לרב שלנו כדי להיוועץ בו – כשהוא שמע מה המצב של שלומי, הוא אמר שבמצב כזה כבר לא מוסיפים שם".

מה עבר עלייך באותם רגעים?

"קושי פנימי עצום. בראש שלי התרוצצו המון מחשבות, עד שלא ידעתי על מה לחשוב קודם. פחדתי מאוד. אז כדי להרגיע את עצמי ואת שלומי, דיברתי איתו בלב שלי כל הזמן. אמרתי לו שאני צריכה אותו פה לידי, שאני לא יכולה לגדל את הילדים בלעדיו, ושאין סיכוי שהוא עוזב אותי כאן לבדי.

"הכניסו אותנו לחדר הטראומה, וכל כמה זמן הצוותים מתחלפים והבעת כאב נסוכה על פניהם, כתוצאה מההחייאות הקשות שהם מבצעים על שלומי. כשהזמינו אותי להיכנס אליו, אמרתי להם: 'זה בסדר, אני לא רוצה להפריע לכם. אני איכנס עוד חצי שעה, כששלומי כבר יחזור לעצמו'. לא תיארתי לעצמי מה הולך להיות בדקות הבאות".

ואז, ללא שום הכנה מוקדמת, זה קרה: הצוות נכנס לחדר הטראומה, וכל אחד מהם הציג את עצמו בפניה. כמו הצגה ממש. "הם משכו בכתפיהם ואמרו לי: 'אנחנו מצטערים מאוד. המצב קשה ביותר, ועשינו כל מה שיכולנו'. לא הבנתי מה אני שומעת. האוזניים שמעו, והמוח סירב להאמין. לרגעים קפאתי על מקומי, אבל אז התעשתתי ואמרתי לאחים שלי: 'קומו, עכשיו זה זמן יציאת הנשמה. מוכרחים להיכנס פנימה, ולעזור לשלומי להגיד את הווידוי". 

אחרי אמירת הווידוי ויציאת הנשמה, ישבה לצד שלומי, הביטה בו ולא האמינה. "היה לי מוזר לראות את שלומי ככה. דיברתי איתו, וביקשתי שיעזור לי לעבור את הניסיון הקשה הזה בגבורה. ביקשתי ממנו שישמור על הילדים, ויעזור לי לטפל בהם ולמלא את מקומו בכבוד. בכל פעם שהילדים היו חולים, שלומי היה זה שנשאר איתם בבית ודואג להם. היה לו חשוב להקל עליי, והוא עשה את זה בשמחה. הוא תמיד אמר: 'העיקר ששירה תהיה מאושרת, שיהיה לה טוב'. ופתאום, הוא נעלם".
 
"יומיים אחרי ששלומי נפטר, גיליתי שאני בהריון"

איך מספרים דבר כזה לילדים, ומסבירים להם שלעולם לא יראו שוב את אבא? "זו אכן הייתה חזית קשה ביותר להתמודדות. הילדים אז היו בני עשר, שמונה ושנה וחצי, ומאוד קשורים לשלומי. לכן ידעתי שאני צריכה להיות חכמה, ולמרות העצב והקושי הנפשי – להחניק את הכאב, ולהיות חזקה בשבילם. הבאתי אותם לבית הוריי, ואמרתי שאני רוצה לדבר איתם.

סיפרתי להם שאבא 'שלנו' לא הרגיש טוב, שקרה משהו מאוד עצוב ואנחנו כבר לא נראה את אבא. הסברתי שאבא נפטר, אבל הרגעתי אותם ואמרתי שהוא לא הרגיש כלום, ושזה לא כאב לו. אני חושבת שברמה שלהם, הם הבינו מה קרה רק לא ידעו להסביר מה הם מרגישים. ואז יצאנו יחד – חבוקים, בוכיים ועצובים – ללוות את שלומי לדרכו האחרונה".

אל הלוויה הזו, שהתקיימה בט"ז באב בשעה 12 בלילה - הגיעו כמויות מטורפות של אנשים, מהארץ ומחו"ל. "ראיתי את כל האנשים סביב, וידעתי שהם שם בשבילנו. זה עודד אותי קצת, אבל החלישה אותי העובדה שהם כאן 'בזכות' שלומי, ושלומי כבר איננו".

על קברו הטרי של אביו, עמד שמולי בן השמונה ו'שבר שיניים' באמירת הקדיש. שלומי היה זה שעזר לו עם בעיות הקריאה, עודד אותו והתעקש על כך שיום אחד יקרה הבלתי יאומן, ושמולי יצליח לבטא משפט אחד בשלימות. "עמדתי שם לצד שמולי, וצעקתי לשלומי: 'תראה את הבן שלך. בזכותך הוא מצליח לקרוא את המילים האלו כל כך יפה. בזכותך הוא מתעקש לנצח'. זה היה רגע מאוד מכונן עבורי".

אחרי ההלוויה, חזרו שירה והילדים לבית הוריה. היא השכיבה אותם לישון, אך לא הצליחה לעצום עין. כל אותו הלילה התקשתה להאמין שזה באמת קורה לה, להם. בסוף הצליחה להירדם לזמן קצר, אבל שינתה הייתה טרופה, ורגע לפני שהתעוררה - התפללה וביקשה לגלות שהכל היה רק חלום.

דממה עטפה את הבית, דממת מוות שהרעידה את מיתרי ליבה, ופרטה עליהם את הניגון העצוב ביותר בעולם. "עד אותו רגע הייתי בשליטה, הבכי הוחנק אי שם בתוכי. אבל בנקודה הזו, נשברתי והתחלתי לבכות בכי מטורף. שיחררתי מתוכי את כל הכאב שהיה עצור, את כל הפחדים ותחושת הבדידות.

"אחי הקטן שישב שם, הביט בי במבט מלא אמפתיה ואהבה, וחיבק אותי חזק. דווקא שם, ברגעים הכל כך טעונים האלה, הרגשתי איך הקב"ה משאיר לי פתח לתקווה ונחמה, בתוך כל החושך הגדול הזה. התחושה הייתה שיש לי על מי להישען, יש מי שיחבק אותי ויהיה שם בשבילי – רגע אחד לפני שאני מתפרקת לגמרי. התחושה הזו נתנה לי המון כוח, וליוותה אותי לכל ימי השבעה".

אבל היה עוד 'משהו' שנתן לה כוח במהלך הימים הכל כך קשים האלה. "אחרי ששלומי נפטר, עוד לפני שהורידו אותו לחדר המתים - תחושה מוזרה החלה לעקצץ בגופי", מתארת שירה. "ביקשתי מאחותי שתביא לי בדיקת הריון, והיא לא הבינה למה. אני לא יודעת איך להסביר את זה, אבל הרגשתי שאני בהריון". האחות רכשה את הבדיקה והביאה לשירה, אך כשזו יצאה שלילית – אחזה שירה בראשה, ולחשה לעצמה: 'זה לא יכול להיות'. 

יומיים לאחר מכן, החליטה לבצע שוב את הבדיקה. "ידעתי שמשהו מתחיל לנבוט בי, ולכן לא הייתי רגועה כשהבדיקה הראשונה יצאה שלילית". תחושה של אמא זו תחושה שאי אפשר להתווכח איתה, וזו עובדה. "הבדיקה השנייה יצאה גם היא שלילית, אבל בבדיקה השלישית, שיצאה חיובית, הבנתי שהתחושה שלי צדקה".

יום למחרת, עמדו כל בני המשפחה המורחבת מעל קברו של שלומי. "כולנו בכינו וביקשנו משלומי סליחה. אבא שלי סיפר לשלומי בדמעות שאני בהריון, וביקש ממנו לשמור עליי ועלינו. היינו שם זמן מה, ולפני שהלכנו ביקשתי להיות לבד עם שלומי. רק אז, נפל לי האסימון והבנתי שזה סופי. ששלומי לא יחזור, שעוד מעגל חיים נסגר. סיפרתי לשלומי על ההריון והרגשתי שזה נס גדול שלמרות שהוא כבר איננו כאן, חיים חדשים בכל זאת ממשיכים לנבוט ממנו, והודיתי על כך לקב"ה מעומק לבי".
 
"אמא, איך תצליחי להמשיך לחיות עכשיו?"

עוד היא מדברת מעל הקבר, וילדיה מתרחקים משדה ראייתה. למרות שידעה שהיא  צריכה לסיים, ולהתחיל להעפיל אל הכיוון שלהם – שירה הרגישה מאובנת. חום האימים ששרר בחוץ הכביד עליה, נשימתה הפכה איטית והיא לא הצליחה לקום ממקומה. "פתאום, מאמצע שומקום, הגיע ענן גדול ועמד בשמיים ממש מעליי. רוח נעימה ליטפה את פניי, והרגשתי בחוש כאילו ה' מדבר איתי עכשיו ואומר לי 'אני איתך יד ביד. אל תדאגי, אני כאן. איתך בכאב שלך, איתך בחור הזה שנפער בחיים שלכם. אני אעזור לך'. תוך שניות התעודדתי וקמתי".

בדרך הביתה, שאלה אותה בתה הגדולה: 'אמא, איך תצליחי להמשיך לחיות עכשיו?'.
בתגובה, זעקה שקטה נמלטה מפיה. 'ריבונו של עולם, אתה יודע כבר את התשובה' חשבה לעצמה. 'הרי הפכת מספדי ליגון לי. בתוך העצב הגדול, נתת גם רגעי שמחה'. "הישרתי אליה מבט, ובהחלטה הכי נחושה שיש אמרתי לה: 'אבא היה האדם הכי שמח, ואנחנו נמשיך את הצוואה שלו. אנחנו נמשיך לחיות ולשמוח, כי זה מה שהוא היה רוצה שנעשה'. נכון שרגע אחרי זה חזרתי להיות מרוסקת, אבל הזמן הוא מרפא לכל, והקב"ה עזר לנו לקום, להתמודד ולהמשיך הלאה".

נשמע פשוט, אבל לא קל להפוך הלכה למעשה. ממה מתחילים?

"קודם כל, מההבנה שאת לא מבינה. לא לנסות להתעמק ב'למה' זה קרה לי, אלא יותר ב'למה' – בשביל מה. כולנו ילדים קטנים, שלא באמת מבינים מה קורה כאן ולמה כואב לנו עכשיו. אז בשביל מה להשקיע מחשבה ואנרגיות במה שאתה לא מבין? זה היה המוטו שלי. להשקיע במה שיש, ולא במה שאין. בד בבד הלכתי לטיפול רגשי, ופיניתי לעצמי מקום כי הרגשתי שרק ככה אני יכולה להכיל את הלידה, והשמחה שלצדה.

"בתקופה ההיא הרגשתי שאני נמצאת בתוך יער, שפתאום פורצת בו שריפה. וכל מה שעשיתי זה לרוץ, לברוח ולכבות זיקים קטנים. הדפוס שאני התמודדתי בו היה הישרדות, ונכון שהיא הצילה אותי אבל השלב הבא היה להתחיל לחיות, ולשמוח באמת".

ולדעתך, מה הכי עזר לך להגיע למצב הזה?

"רק האמונה. צריך להרחיב את הריאות, לשחרר את הכאב ולדעת שיש מי שדואג לך, והוא לעולם לא יעזוב אותך לבד. רק תלמדי להרפות. וגם להודות, כי שום דבר לא מובן מאליו".

ילדה באותו אמבולנס (!) שבו פונה בעלה לבית החולים

גם בשבעה שירה צעקה על זה, וביקשה מאנשים שיעריכו. שיגידו תודה על כל מה שיש להם, על הטוב ועל הרע. ואפרופו תודה – שבועות ספורים לפני שנפטר, עוד הספיקה שירה להוקיר לו תודה, על היחס הטוב, האהבה שהרעיף עליה ועל הילדים, ועל העזרה הגדולה שהושיט לה בבית. "עושה לי טוב על הלב לדעת שהוא נפטר בידיעה שאנחנו אוהבים אותו, ומוקירים לו תודה על האדם שהוא היה".

הזמן עבר, יום רדף יום, וההתמודדות הקשה כאם חד הורית המשיכה.

ואז, תשעה חודשים לאחר מכן, הגיע הרגע המיוחל - רגע הלידה. "היה לי ברור שאם שלומי לא איתי, אני לא רוצה אף אחד אחר שילווה אותי והחלטתי להזמין אמבולנס. קצת אחרי שהתחלנו בנסיעה, על אותו כביש שבו נסע שלומי לבית החולים – התחילו הצירים לתקוף אותי. כמה דקות לאחר מכן, החלו לרדת לי מים".

'אני מרגישה שאני עומדת ללדת', צעקה שירה לפרמדיק, ודקות אחר כך – יהודה שלמה כבר הגיח אל אוויר העולם. ההשגחה המופלאה הייתה, שהפרדמיק שעזר ליילד אותה, הוא זה שטיפל בשלומי בדרכו לבית החולים – באותו אמבולנס ממש.

"הידיעה הזו נותנת לי כוח עד היום, וממנה שאבתי הרבה כוחות. וכשאני מספרת את הסיפור שלי היום דרך הטורים שאני כותבת באתר 'מורשת', פונות אליי נשים שסובלות בכל מיני מישורים בחיים, ואומרות שהניסיון שלי, והעובדה שהצלחתי לסגל דרכו גישה חיובית למרות הכל – הוא שיעור מאלף באמונה עבורן. זה משמח אותי מאוד לשמוע את זה, אבל מה שהן לא יודעות הוא שהגישה שלי מחזקת גם אותי, ו'מתדלקת' אותי בכוחות מסוג אחר לגמרי".