חמץ נֻקְשֶה

מהותו וגדרו: בגמרא ובראשונים מוזכרים כמה מיני חמץ שאינם חמץ גמור בשם 'חמץ נוקשה' שמשמעו חמץ רע, קשה ונמאס מלאכול – שאינו לא חמץ ולא מצה, כגון 'מי סובין' שצובעים בהם, 'עמילן של טבחים' – פת תבואה שלא גדלה (הביאה) שליש, שמניח אותה על פי הקדירה ושואבת את הזוהמה, 'קולן של סופרים' – דבק העשוי מקמח ומים שהסופרים מדביקים בו את ניירותיהם – כל אלה הם 'חמץ נוקשה' שמעולם לא היו ראויים לאכילה. חיטים קשות מאוד הצומחות בהרי אררט, אם נשפכו עליהן מים הרי הן חמץ נוקשה ואסורות בהנאה בפסח. סובין ומורסן – אין שורים אותם לתרנגולים לפי שבאים לידי חימוץ ונעשים חמץ נוקשה.

איסור אכילה והנאה: בכל מיני החמץ הנוקשה יש לאו. יש סוברים שלוקים על חמץ נוקשה, ויש סוברים שהוא אסור מן התורה אבל אין לוקים עליו, ויש סוברים שהוא אסור [רק] מדרבנן באכילה ובהנאה בי"ד בניסן משעה שישית ביום עד שתחשך.

בל ייראה ובל יימצא: יש הסוברים שמיני חמץ נוקשה המוזכרים במשנה – יש בהם איסור "בל יראה ובל ימצא". אחרים סוברים שאין בהם לאו זה. ואולם הכל מודים שמדרבנן צריך לבער חמץ נוקשה.

במנחות: ב'מנחות הבאות מצה' – חמץ נוקשה נחשב לחמץ. במנחת נסכים חובה להביא מצה, וחמץ נוקשה אינו כשר. שתי הלחם הבאים בשבועות, וכן עשרת הלחמים של קרבן התודה [לחמי תודה] הבאים חמץ דווקא – חייבים להיות חמץ גמור, ולא חמץ נוקשה.