"קצת קשה אז חוזרים בתשובה?"

לפני מספר ימים נתקלתי באחד מאתרי החדשות בכותרת מפוצצת, שהכריזה כי: "יתמות ואשמה מובילות לחזרה בתשובה". סקרנית, נכנסתי לקרוא את האייטם, שכלל ראיון שנערך עם פסיכולוג בשם ד"ר עמית פכלר. בכתבה תואר ספר שפכלר הוציא לא מזמן, מבוסס על עבודת דוקטורט שכתב, במסגרתה חקר את הקשר בין יתמות לבין חזרה בתשובה. כשסיימתי לקרוא את הריאיון – הרגשתי שמתהפכת לי הבטן.

לפי פכלר, שראיין 32 יתומים, תחושת האשמה הקשה כל כך שהיתומים חווים עם מותו של אחד ההורים – היא שגורמת להם למצוא נחמה ביהדות ולחזור בתשובה, בעצם כמעין בריחה מהחיים עצמם, אם תרצו. בספר, אותו החלטתי שלא לקרוא, הוא מתאר שמקדיש לכך לא פחות מפרק שלם, שנקרא "סלח לנו אבינו: חזרה בתשובה".

"הנוסחה היא כזו: יתמות בתוספת אשמה מובילה לחזרה בתשובה", טוען פכלר בריאיון. "אדם שמתייתם מאביו ומרגיש רגשי אשמה בשל כך, נמצא במסלול שיכול להוביל אותו לחזרה בתשובה... שכן חזרה בתשובה משמשת כתיקון לאותה אשמה. כהיטהרות".

עוד הוסיף פכלר והביא את דבריו של אחד הנחקרים שלו, שתאר מפגש שהיה לו עם רב חשוב, במהלכו הרב לחץ את ידו ואף זכר את שמו הפרטי. "'הייתי מאוד מופתע שהוא, הגדול, יודע את השם שלי... זה לא רב שלוחץ לך את היד, אלא נותן לך חיבוק'. לחזור אל 'אבא שבשמים' זה אמורפי, מופשט. כשיש דמות בשר ודם שקוראת בשמך ואפילו מחבקת אותך – זה כבר סוג של התגלמות של אבא ממש" במילים אחרות, דווקא במצב רגיש כמו יתמות, מנצלות דמויות דתיות את כוחן כלפי ה"קורבן" האומלל, כדי ללכוד גם אותו ברשת.

כשקראתי את הדברים, תקפו אותי הרהורים עמוקים. פתאום נזכרתי במשפט המוכר והנפוץ שאוהבים להטיח בכל מי שמתחיל לגלות ניצני התקרבות ליהדות. "מה קרה? קצת קשה אז חוזרים בתשובה?". אני זוכרת, איך בתחילת דרכי בעולם התשובה נחרדתי מהמשפט הזה וחשבתי עליו לא מעט בהקשר לתהליך שעברתי אני. ביני לבין עצמי, תהיתי גם אני, האם זו היתה דרכי? האם ההתקרבות שלי ליהדות באמת נבעה מאופי חלש, עד שרק שיוך דתי כלשהו וקשר לאיזו ישות שמיימית דמיונית כביכול יכל להציל את חיי?

"השבי היה מתנה שעזרה לי לגלות את הבורא"

נוח הרץ היה טייס צעיר ונמרץ בן 26, כשנקרא להשתתף במלחמת יום הכיפורים. הוריו של הרץ, אמנם גדלו בבתים דתיים שורשיים באירופה, אולם כעבור שנים, כניצולי שואה, איבדו את הקשר עם היהדות. את הבן שנולד להם בחרו לגדל באחד הקיבוצים של ארגון 'השומר הצעיר', או במילים אחרות – דווקא באחד ממעוזי החילוניות האדוקים של התקופה.

אבל שנים אחרי, בדיוק המקום ממנו ברחו הוריו של הרץ – היה המקום אליו בחר הרץ לחזור. בעיצומה של המלחמה, התרסק מטוס הקרב שלו מפגיעת טיל ישירה, והרץ, שנפצע קשה ואיבד את הכרתו, התעורר לפתע באורח נס שניות אחר כך, הפעיל את מצנח החירום שלו ואיבד שוב את הכרתו.

כשהתעורר, גילה שהוא שבוי מעבר לקווי האוייב, מאושפז בבית חולים סורי, עם רגל קטועה. מספר ימים לאחר מכן, כבר הועבר לשבי הסורי עצמו, שם שהה במשך שמונה וחצי חודשים, ארבעה וחצי חודשים מתוכם בתנאים שהדעת אינה סובלת: הוא נכלא בצינוק קטן וצר מלהכיל, שהכיל שתי שמיכות צמר דקות ומעופשות בלבד, זאת כמעט בלי לראות אור יום. הוא סבל מקור, צמא ורעב, ועבר עינויים קשים, שעד היום הוא מתקשה לחשוף בהרצאות בפני הקהל הרחב. מלבד זאת, מצבו הפיזי היה בכי רע: בהיעדר כל משככי כאבים, הוא סבל ייסורי תופת, שכללו כאבי פאנטום חזקים במקומה של הרגל החסרה, ותחבושות ספוגות בכמות אדירה של דם קרוש ומוגלה, שהוחלפו רק אחת לכמה ימים. והגרוע מכל, מבחינתו, היתה הבדידות וחוסר הידיעה מה ילד יום, ומה יעלה בסופו של דבר בגורלו.

שבע שנים אחרי ששוחרר, הוא החל בתהליך של התקרבות ליהדות. מספר שנים מאוחר יותר, כשחזותו כבר מעידה על התהליך הדתי שעבר, רואיין באחד מערוצי הטלוויזיה. במהלך הריאיון שאלה אותו המראיינת האם החוויות הקשות שעבר בשבי הן שגרמו לו לחזור בתשובה. השאלה, שנשאה בחובה מטען כבד, בעצם הניחה הנחת יסוד סמויה ומזלזלת: 'היה לך קשה – אז ברחת לדת'.

אבל הרץ לא נשאר חייב. ראשית ענה למראיינת בבטחון מלא שכן, אין ספק שהחוויות המשמעותיות כל כך שעברו עליו בשבי הן שהובילו אותו אל חיק היהדות. אבל אז הוסיף ואמר: "אם לא שבי – מה יזכיר לי מה האמת?", הוא הסביר שבעצם מדובר בעניין עמוק מכפי שהוא נראה, שכן אדם שחווה קושי משמעותי בחיים, שמרגיש תלוי פתאום בין שמיים לארץ - מבין גם פתאום את האמת. הוא מבין עד כמה הוא קטן, ועד כמה שום דבר ואף אחד לא באמת יוכלו לעזור לו.

במקביל תיאר כיצד השעות הריקות והלילות הלבנים שעבר בשבי הם שעוררו אותו להתבוננות אמיתית ולחשבון נפש מעמיק. שם, פתאום פגש בתוכו את המקום הכי פנימי וכמוס שקיים בו, את הנקודה היהודית העמוקה שטמונה בו. זו ששום ילדות חילונית אדוקה בקיבוץ של השומר הצעיר, ואפילו בורות אמיתית בכל הקשור ליהדות - לא הצליחו להעלים ממנו.

במילים אחרות, בחוויה של הרץ, השבי, היה עבורו הזדמנות לאפס את כל השעונים של חייו. לעצור רגע, להתבונן, להפסיק להיות שייך למרוץ החומרי המטורף וחסר התכלית של החיים, זה שלא באמת מוביל אף אחד לשום מקום.

אז נכון, קשיים הרבה פעמים הם טריגר מהותי שגורם לאנשים לחפש נחמה, מזור או פשוט משהו אמתי להישען עליו. אבל לאדם שנמצא בקושי אמיתי ובאמת רוצה לעשות חשבון נפש פרטי אמיץ עם עצמו - לא תוכלו למכור לוקשים. לא כשהוא מנותק מכל הבלי העולם ומחובר באמת לעצמו. זאת לא הגדרה של בריחה. זאת היא התמודדות.
 

"עבד ה' – הוא לבדו חופשי"

אם כן, כאמור יש מי שיטען שהבחירה בדת היא בריחה מהחיים, שכן נדמה שהיא גורמת לאדם להסיר אחריות מהחיים שלו, להפסיק לחשוב בעצמו ולאבד את הזהות, את האינדיבידואליות ואת העצמאות שלו. האמת היא, שההפך הוא הנכון. או כמו שמשפט נפוץ אומר: "האמונה פירושה שלווה, למרות שאין לך את כל התשובות".

ראשית כל, בואו נזכור שהרבה יותר קשה להשליך את עצמך לחסדיו של כח עליון, להאמין בו ולתת לו להוביל את החיים שלך, מאשר לעשות בעצמך דברים מעשיים בפועל, שירגיעו את הצורך הטבעי הזה. ביהדות קוראים לזה "אמונה", והיא עבודת חיים.

כשאדם חוזר בתשובה – הוא בעצם חוזר לעצמו, פנימה. אדם שמתקרב ליהדות לא הופך להיות עבד נרצע, חסר כל יכולת חשיבה. להפך, אין צורת חיים שמחייבת כל כך לחשוב, להיות מודע, לשקול כל מילה וכל מעשה שאתה עושה – כמו התורה הקדושה.

(צילום אילוסטרציה: נתי שוחט / פלאש 90)

רבי יהודה הלוי כותב בשירו המפורסם והיפהפה כי "עבדי הזמן עבדי עבדים הם, ועבד ה' הוא לבדו חופשי". גם המשנה במסכת אבות מוסיפה על כך, ש"אין לך בן חורין – אלא מי שעוסק בתורה". במילים אחרות, רק אדם שמנוטרל ממוסכמות חברתיות רדודות, שמפסיק להתרכז במה חושבים עליו, שמפסיק להיות שבוי בתבניות חסרות תכלית – הוא בן חורין אמיתי. רק מי שמתחיל להקשיב לעצמו באמת פנימה, לעשות את מה שהוא מאמין בו ולחיות בתודעה אלוקית, מנותקת מכל אופנה  חולפת – הוא זה שמתחיל לחיות כאן באמת. הוא לבדו חופשי.
 

"לא הצלחתם להרוג לי את האלוקים"

עובדיה .ש. היה חבר בקיבוץ ברקאי, שהיה מסונף למשקי הקיבוצים של ארגון השומר הצעיר. כילד, נולד וגדל בחאלב שבסוריה, בן למשפחה דתית אדוקה. מאוחר יותר, עלה לארץ בעליית הנוער, אז הועבר לקיבוץ, ותוך מספר שנים, הפך בעל כרחו לילד חילוני למהדרין, שניטל ממנו כל זכר לזיקה היהודית והדתית עליה גדל.

עשרים וחמש שנה לאחר מכן, התקיימו שרשרת אירועים מיוחדים, לציון מלאות יובל שנים ל"עליית הנוער". באחד המפגשים האלה, שהתקיים במועדון ה"צוותא" בתל אביב, בו נכחו מאות חברי קיבוצים בוגרי עליית הנוער, נשא עובדיה דברים.

"באתי מבית דתי", תיאר. "וכשנכנסתי לחדר האוכל של הקיבוץ, ראיתי את מאכלי החזיר, ונתקפתי בחילה נוראה. חשתי כי נשמתי, נשמת ילד יהודי מחאלב, נפגעה קשות. אך החמור מכל היה, כשבמהלך הפגישות עם המדריך הצעיר, ניסה מדריך זה להסביר לנו, הילדים, שלמעשה אין אלוקים.

"מדריך זה", הוסיף בקול בוכים, "רצה להרוג לי את אלוקים. אך דעו לכם, אני ממשיך אמנם להיות חבר בקיבוץ של השומר הצעיר 'ברקאי', ואחראי שם על חבורות הנוער, אולם דעו לכם", הוא חזר ואמר בקול חנוק מבכי, "אתם לא הצלחתם להרוג לי את האלוקים!!!". 

לסיכום, מאמרים ומחקרים אקדמאיים יקומו ויפלו, יפריכו, יאוששו ושוב יסתרו את עצמם. גם מנהיגים צוררים ושונאי יהודים שינסו להמשיך לשבור את רוחנו יקומו וייעלמו בסוף מן העולם. נפגוש גם לא מעט הנחות יסוד ורעיונות מזלזלים שימשיכו להכריז שבחירה בדת היא כמעין "אופיום להמונים". אבל התורה, שהיא בת אלמוות, אינסופית ואלוקית - לעולם תהיה קיימת. בלתי תלויה בשום דבר, מעל הזמן ומעל המקום.

בסופו של דבר, הבריחה האמתית היא לחיות 120 שנה בעולם הזה, בלי לשאול את עצמך פעם אחת מי אתה ומה אתה עושה כאן. מה שפתטי לאין שיעור זה להמשיך להאכיל את עצמך באיזה סיפור כיסוי, על כך שהעולם נברא לפני מילוני שנים במפץ שאין לו סיבה וגורם, שהקופים הם בני הדודים שלנו, ושכל הכוחות, הכלים, המתנות שקיבלת והאנשים שזכית להכיר בימי חייך –  כולם הגיעו אליך לגמרי במקרה. שאין שום טעם מיוחד לחיים שלנו בעולם הזה - וגם לא למוות שיגיע אחריו.