פחות לייקים, יותר שפיות: הווטסאפ של רהב-מאיר

המסר של רונה רמון

ביום שישי הגיעה לאולפן גלי צה"ל בירושלים אורחת כבוד: רונה רמון. היא הגיעה יחד עם בני הנוער שלומדים בתוכנית "אות רמון", תוכנית מנהיגות על שם אילן ואסף רמון ז"ל, בעלה ובנה של רונה. בסוף המפגש שלי איתם, רונה אמרה כמה משפטים חשובים: "בישראל משהו בזהות שלך מאוד טבעי. ביום שישי אחר הצהריים, למשל, לכולם יש תחושה שהשבת מגיעה. כך גם בחגים. שם בארצות הברית, בנאס"א, בתכנית החלל, כל זה לא היה. היינו צריכים לבנות לעצמנו את הזהות, להשקיע בה. חיינו עם אנשים מהרבה מדינות, למדנו על התרבות שלהם, אבל הפכנו לשליחים של התרבות שלנו. לא היינו רק בשליחות חיל האוויר הישראלי, אלא בשליחות העם היהודי והאנושות כולה".
לא מפתיע שאילן רמון לקח איתו לחלל את דגל ישראל, דגל חיל האוויר, דגל העיר רמת גן שבה נולד, ציור של נער מתקופה שואה, ספר תורה זעיר, מטבע מהמרד הגדול ברומאים, ספר תנ"ך מוקטן ודולר מהרבי מלובביץ'. לפני צאתו בירר מתי נכנסת השבת בחלל, ואחרי ההתרסקות – נמצאו על הקרקע מילות הקידוש של שבת שכתב לעצמו, מנוקדות.
המשפטים האלה של רונה התחברו לי בדיוק לטקסט היומי על פרשת השבוע. מדי בוקר עולה בקבוצת הווטסאפ שלי רעיון קצר על החלק היומי של הפרשה. מבחינתי זה ניסיון קטן להילחם בבורות, ולהתחבר לאיזה דופק תרבותי משותף. המטרה היא להשקיע בזהות שלנו גם אם אנחנו גרים כאן בארץ, ולא רק בחו"ל בסביבה זרה. השבוע נלווה את פרשת השבוע החדשה, פרשת "תזריע". היו עמנו.

מה זה לשון הרע?

כשאנחנו אומרים "לשון הרע" - למה בכלל אנחנו מתכוונים? כיוון שמדובר באחד הנושאים המרכזיים בפרשה, כדאי קודם כל להסביר. יש דברים שמותר לפרסם על פי "חוק איסור לשון הרע", אבל הם עדיין נחשבים "לשון הרע". למה? כי לדיבור יש כוח. כי לכל מילה שאנחנו מוציאים מהפה יש משמעות. הספר הנפלא "שערי תשובה" מסביר שיש שישה סוגים של לשון הרע: הסוג הראשון – "כאשר ייתן מום באדם, והמום לא יהיה בו". כלומר, אנחנו ממציאים מום באדם.

יוסי הוא בחור חכם, אבל אנחנו אומרים עליו בקול רם לכולם: יוסי טיפש. הסוג השני - "המספר לשון הרע שאינו שקר". כלומר, יוסי הוא באמת טיפש, ואנחנו מציינים בקול שהוא טיפש. החלק השלישי - "הולך רכיל, שמרבה שנאה בעולם ומסכסך אחים ואוהבים". כלומר, רכלן שהולך מאחד לשני ומסכסך. החלק הרביעי - "אבק לשון הרע". זו הגדרה דקה ומורכבת יותר, של אווירה שיוצרת לשון הרע. דיבורים של הגזמה או רמיזה ("אני לא רוצה לספר לכם מה קרה עם יוסי"...). החלק החמישי – ניבול פה, דיבור שמזהם את הסביבה. טוב, כל טוקבק כמעט יספק לכם דוגמה. והחלק השישי – נרגנות. דיבור של קוטר, של אדם שתמיד מתלונן ורואה את הרע במציאות.
עכשיו כשנראה את הסטיקר "לשון הרע – לא מדבר אליי", נדע קודם כל על מה מדובר.

לא לשתוק!

רגע, האם פרשת השבוע שולחת את כולנו להצטרף ל"מנזר השתקנים"? האם העיסוק האינטנסיבי ב"הלכות לשון הרע" לא משדר לנו שעדיף בעצם לשתוק, ולא להגיד כלום? הרי אם כל כך קל לקלקל באמצעות הדיבור, למה בכלל לפתוח את הפה? בדיוק בגלל השאלות האלה, הרב קוק היה מספר את הסיפור הבא: ה"חפץ החיים" (הרב ישראל מאיר הכהן מראדין, שמזוהה יותר מכל עם העיסוק בנושא "לשון הרע") הגיע פעם לישיבת וולוז'ין שבה למד הרב. הוא לקח את הרב קוק אל עגלתו, לאחד ממסעותיו. זה לא המקום להרחיב על הקשר הנפלא בין שתי הדמויות האלה, אבל בדרך, שכנע החפץ חיים לקבל על עצמו את עול הרבנות והנהגת הציבור. הרב קוק היה מספר בהתפעלות עצומה כיצד בכל אותם ימים החפץ החיים לא הפסיק לדבר.

האיש שהנחיל לעם ישראל את הזהירות בדיבור – לא רצה להנחיל לנו שתיקה. הוא דיבר רבות על התורה, וגם על צורכי ציבור וגם מה שנקרא "שיחת חולין". בכל דבריו הרבים לא היה שמץ של לשון הרע, היה אומר הרב קוק, ומספר את הסיפור הזה במטרה להסביר שהפרשה לא קוראת לנו להתנזר מדיבור, אלא לדבר נכון.

)ובכל פעם שאני נזכרת בסיפור הזה אני חושבת: בימינו היינו מקבלים חמישה סרטוני ווטסאפ, מכל זווית, עם הכותרות "צפו: שני גדולי הדור!". כמה היינו משלמים היום על תמונה אחת כזאת, של הרב קוק והחפץ חיים נוסעים בעגלה, ומדברים יחדיו?).

די לאמת!

אנחנו מעריכים את הכנות קצת יותר מדי. מהללים קצת יותר מדי את מי ש"אומר את כל האמת בפרצוף". גם בריאליטי וגם בתקשורת וגם בפוליטיקה, נדמה שיש ערך חדש: להיות אותנטי, ויהי מה. אבל מי קבע שכל מה שמתרוצץ לנו בבטן או בראש ראוי לשידור ולפרסום? מי קבע שהערך העליון הוא אותה "אמת"? האם המטרה בחיים היא רק לזרום, או גם לצמוח? האם השאיפה היא רק לאימפולסיביות, או גם לבנייה והתפתחות?

הנושא המרכזי בפרשת השבוע הוא לשון הרע. הפרשנים שעוסקים בה כבר אלפי שנים לא מפסיקים לכתוב על חשיבותו של הדיבור המתון והשקול. אם כולנו רק נגיד כל היום את כל מה שבא לנו, החיים יהפכו לבלתי נסבלים. התורה דורשת איזון עדין בין שני ערכים – האמת והשלום. מצד אחד צריך הרי לדבוק באמת ולא בשקר, אבל מצד שני יש בנו שאיפה לשלום בין הבריות, כך שהאמת צריכה להרכין לפעמים את ראשה מפני השלום. נימוס, דרך ארץ, מאמץ לא לפגוע, מחשבה שנייה ואפילו שלישית לפני שמדברים או כותבים משהו – כל אלה אולי מביאים פחות לייקים, אבל הם התשתית לחברה נורמלית. מול "צבא האמת של שי חי", נראה שהפרשה קוראת לנו להצטרף לצבא השלום.

פריים טיים או בידוד?

בהמשך לשאלות שעלו כאן במהלך השבוע: אז מה עושים עם מישהו שמדבר לשון הרע? ובכלל, מה התגובה הציבורית לאמירה חריפה, בוטה, אלימה, קיצונית? לרוב אנחנו מרבים לצטט שוב ושוב את מה שנאמר, ואז להגיב ולגנות מכל הכיוונים, לתת לדובר מנת יתר-של תשומת לב, לעמת אותו שוב ושוב עם דבריו ולבקש ממנו להתנצל, מה שרק יביא לעוד כותרת ("הזמר המפורסם/פוליטיקאי/שחקן סירב להתנצל"). המהדרים מוסיפים גם עצומות מזועזעות, פניות ליועץ המשפטי, קריאות לחרם, כתבות פרופיל על ה"תופעה" ועוד. לא משנה את מדובר בפרופ' חצרוני או ב"הצל" - ויש עוד שלל דוגמאות - המנגנון הוא פשוט: להפוך כל רבע-משפט וחצי-התבטאות ל"פרשה" לוהטת ומסעירה (שתחלוף רק כשתגיע ה"פרשה" הבאה).
המנגנון שמוצג בפרשת השבוע הוא אחר לחלוטין. מי שמדבר לשון הרע לא מקבל במה ציבורית, אלא נשלח להתבודד. "בדד ישב, מחוץ למחנה מושבו", נכתב בפרשה, ורש"י מסביר: "הואיל והוא הבדיל בלשון הרע בין איש לאשתו ובין איש לרעהו – אף הוא ייבדל". זו חוקיות אחרת לגמרי: אתה ניסית לסכסך פה בין חלקי החברה ודיברת נגד כולם? צא לכמה ימים החוצה, תשתוק, תחשוב, תתקן – ורק אז תחזור אלינו.
אם אתה לא משתמש נכון ביכולת הדיבור שלך, אתה נשלח לכמה ימים בחיק הטבע, ולא נלקח למרכז הפריים-טיים.

להצטרפות לקבוצת "החלק היומי" של סיון רהב מאיר, נא לשלוח בהודעת ווטסאפ את שמכם בלבד למספר 054-8151949