כנפיים לנפש

בהיותי ילדה, קראתי תיאור על אדם שזכה בפרס על הליכה לאורכו של חבל דק, המתוח מעל גיא עמוק. בצד הסיפור היה ציור של איש המחזיק בידו מוט ארוך המסייע לו בשמירת שיווי המשקל. תמונה זו שבה ומתעוררת בזכרוני בכל פעם שאני מהרהרת בדבריו של רבי נחמן מברסלב: "ודע, שהאדם צריך לעבור על גשר צר מאוד" (ליקוטי מוהר"ן ח"ב, מח). הפרשנות שתמונה זו נותנת לדבריו היא שסוד החיים בעבודת ה הוא השמירה על שיווי משקל ואיזון פנימי, כדי שלא ניפול לתהום שאליה מובילה כל אחת מן הקצוות.

בקריאת פרשתנו אנו מגלות שתי תנועות מנוגדות בעבודת ה. מחד גיסא, קריאת ה בראש הפרשה: "ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו..." (תרומה כה, ב). באמירה זו יש הזמנה לנתינה, לנדיבות ולהתפשטות, התלויות לגמרי ברצון הלב. מאידך גיסא, המשך הפרשה הוא תיאור מפורט ומדוקדק של הוראות, שאך ורק אחריהן יש למלא בעת בניית המשכן וכליו. כאן נכנסת הנפש לפינות הצרות של הדקדקנות, וברקע עומדת התביעה לצייתנות. מסתבר אפוא ששתי התנועות גם יחד הן המאפשרות לשכינה לשרות בעולמנו. במילים פשוטות אפשר לכנות תנועות אלו – אהבה ויראה, שבלשון הזוהר (ח"ג כח, א) הן שתי כנפים המאפשרות לנו לעוף.

אולי ניתן לומר שאיזון זה הוא הדרך האמצעית שעליה מדבר הרמב"ם (הל דעות פ"א). עצת הרמב"ם למי שמרגיש שהוא בקצה אחד היא לנטות לפעמים באופן מוגזם לצד השני כדי ליישר את עצמו. עבודת האיזון אפוא איננה דורשת תמיד הליכה באמצע, אלא הקשבה פנימית המנווטת אותנו לצדדים שאותם עלינו לחזק.

באופן דומה, השפת אמת (תרל"א) מצביע על כך שחודש אדר הוא זמן תשובה מאהבה. את החודש פתחנו בקריאת פרשת שקלים, המעוררת בנפשנו את האהבה, הנדיבות והנתינה. אך במקביל להכרזה על השקלים היו משמיעים בראש חודש גם על הכלאיים, רמז לכך שעם כל עוצמת האהבה וההתפשטות, יש להיזהר שלא יצאו הדברים מן הגבול והמקום הנכון.