אחד פלוס אחד

"ישראל, אני כבר בקופה. יש לי כמה דברים בוא תעזור לי בבקשה", מבקשת יעל.

ישראל, כבעל מסור, מתניע את הרכב ונוסע אל הסופרמרקט הגדול שם הם נוהגים לערוך את קניותיהם. בדרך הוא מהרהר: מה הפירוש "קצת דברים" שהיא צריכה את עזרתי... אבל ישראל מעדיף לא לחשוב יותר מדי אלא לראות במו עיניו...

ישראל מתחיל לעזור לארוז לשקיות, והסבלנות שלו פוקעת אט אט: "יעל, למה עוד סט קערות? יש מספיק...". "היה מבצע של מוצר שלישי בחינם" אומרת יעל, וממשיכה להעמיס את המוצרים. "מה הכמויות הללו?", הוא מעיר לה שוב, "מה נעשה עם שלושה בקבוקי קטשופ, וארבע גבינות?". 

"יש מבצע", היא אומרת... וכך ממשיך ישראל לארוז ולא מבין למה היא קונה את כל הכמויות והמוצרים הרבים הללו...

זוהי אחת מנקודות החיכוך המרכזיות בין בעל לאשתו. היא קונה בשפע ובמבצעים והוא תמה ויודע שאילולי הוא היה עורך את הקניות היה יוצא מהסופר בחצי מחיר, ואף אחד בבית לא היה נשאר רעב...

צריך לדעת שאצל האשה הקנייה היא חוויה. מעבר לכך שהאשה יותר קשורה לגשמיות ומשקיעה בכך את כל הכוח והמרץ, היא נהנית לקנות ולרכוש ולמלא את הבית. זה טבעה ואנו יודעים כמה קשה לשנות טבע.

זאת ועוד: בל נשכח שרוב הזמן הגבר מחוץ לבית והאישה היא זו שמנהלת את הבית. היא יודעת את כמויות האוכל הנצרכות, היא יודעת מה כל ילד אוהב, היא מטבע הדברים אחראית על הבישולים והאפייה, וכאשר בא אורח בלתי צפוי עליה להגיש כיבוד וכדו´. בכך שיש שפע והארון מלא זה יוצר אצלה רגיעה פנימית ומרגישה: "אני ערוכה לכל תרחיש". אם זה אוכל לבעלי, או לאחד הילדים שיתחשק לו אוכל מסוים, או אורחים כמו שהזכרנו.

לכן חשוב שהבעל יבין שזה טבעה ואת גודל תפקידה ואחריותה. מאידך, גם האשה תעשה חושבים האם כדאי למלא ולמלא או אפשר להגיע למצב בו מנסים ליצור ארוחות מדברים פשוטים.

והחשוב מכל: לא לתקוף! אלא לשבת לשוחח על זה, לשמוע כל אחד את השני. האשה תשמע את הלחץ הכספי של בעלה ותשתדל ללכת לקראתו, והבעל יבין את צרכיה ויעשה אף הוא צעד לקראתה.