שירה לנדאו / אני אישה חרדית

אני אישה חרדית,

ואין לי חרדות.

(על אף שיש שמנסים לקשר בין השניים)

אני אישה,

כפי שאני ביחס לעצמי.

אם, רעיה – ביחס למשפחתי.

אני חרדית,

בתוככי מדינת היהודים.

חובשת פאה לראשי, וגורבת גרביים לרגלי.

אני שונה, משונה, שנואה

שחורה אני – כך בלשונכם.

ונאווה.

אני שונה,

בתוככי הדמוקרטיה.

שרוצה שיוויון כמו מרכס ואנגלס.

אני שנואה.

הנכם עוטפים את השנאה,

בעטיפה מרוחה, באהבה מזויפת.

אין מקום לשוני.

וכי מה בין "אקדמיה" בה לומדים פילוסופיה - 

לבין "ישיבה" או "כולל" בה לומדים רוחניות?

מה באמת העניין שמפריע לשלוותכם?

האם הוא עיקרון השוויון של לנין וסטאלי,ן

או שמא זוהי שנאת האחר?

האם אתה דומה לאביך? לאמך?

האם אתה דומה לראש מפלגתך?

האם אתה מעריץ מי מהם?

האם לך ולחברך אותן בחירות?

האם דעותיכם שוות? שונות?

האם מראכם שווה? שונה?

האם אתה האדם השלם?

האם מעשיך שלמים?

ודעותיך – אינן נגועות באינטרסים אישיים, צדדיים?

כאן בניתי את ביתי

כאן נולדו לי ילדיי.

זהו מקומי, ואין אחר בכל העולם.

כאן היו אבותיי ואמותיי,

אם בגופם, אם ברוחם ונשמתם.

זהו מקומי, ואין אחר בעולם.

גם אם תגידו לי שחולה אני

אמת היא.

חולת אהבה אני.

חולה על הארץ הזו,

חולה על העם הזה,

חולה על המורשת שלנו - המונחלת מדור ודור.

"מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה

ונהרות לא ישטפוה...

היושבת בגנים, חברים מקשיבים לקולך השמיעני".

ערכה: שירה כהן