הקיבוץ הקדוש: אפילו בגבעת ברנר מתקרבים ליהדות

כיכר המחרשה, קיבוץ גבעת ברנר. יום שני, שעת דמדומים. רכב סקודה שחור עוצר לידנו כמעט בחריקת בלמים. חלון הנהג נפתח והנהג, חבר הקיבוץ - מתברר, מבקש לדבר עם הרה"ג רבי אפרים הכהן שטיינקולר – רב בית הכנסת של הקיבוץ. לאיש קוראים גדי והוא מטפל באוטיסטים דרך רכיבה על סוסים. "תגיד", הוא שואל את הרב, "התגלה סדק באות ב' של התפילין שלי. מה עושים?" אני עומד משתומם ומשתאה לנוכח השאלה ההלכתית הזו. תוהה האם אני אכן נמצא בקיבוץ גבעת ברנר, הקיבוץ החילוני-חילוני שמאופיין זה עידן באנטי-דתיות מובהקת.

אבל זו לא השאלה ההלכתית היחידה שמגיעה לפתחו של הרב שטיינקולר. "תגיד, כבוד הרב, האם מותר לי למול את העולל הרך?" שואל רון, חבר הקיבוץ, בשיחה טלפונית עם הרב, שקוטעת את שיחתנו.

זה קורה קודם לכן, כאשר אנו חולפים ביעף ליד משתלות גבעת ברנר. השיחה עם הרה"ג רבי אפרים שטיינקולר – רב בית הכנסת בקיבוץ, כאמור, המשמש גם ככתובת רוחנית לכל חבריו, נקטעת לא אחת. חברי קיבוץ, שאין צורך לומר – אינם בעלי חזות חרדית, מבקשים לדעת דבר הלכה.

"מדובר", מספר הרב שטיינקולר, "בבחור מהקיבוץ שלצערנו הגדול התחתן עם נכרית, ירחם ה', והבן גוי, אך הוא חפץ לעשות לו ברית. חשוב לו נורא שהילד שלו יהיה יהודי".

לא חולפות דקות ספורות של שיחה רגועה ולפתע מפר אותה קול צלצול נוסף. "רציתי לשאול, כבוד הרב", נשמע הקול מעבר לקו – שוב מאחד מחברי הקיבוץ, "הכלב שלנו כבר לא אוכל כמה ימים והוא מתייסר. האם מותר לי להורגו כדי שלא יתייסר קשות?"

"השאלות שאני נזקק אליהן מתוקף תפקידי, הן מדהימות", ממשיך הרב ובכך חוטף את שאלתי הבאה. "איך אמרתי פעם למורי ורבי הרה"ג רבי אברהם הכהן רובין – מרבני העיר רחובות? אני צריך לדעת הלכות הרבה יותר מהרב הקלאסי. את הרב שואלים שאלות מהמטבח נוסח מזלג חלבי שהתערבב בבשרי. אל שולחני מגיעות שאלות מאתגרות, סבוכות וחמורות ביותר, כמו זו הנזכרת בראשונה".   

* * *

ברוכים הבאים לקיבוץ גבעת ברנר הסמוך לעיר רחובות.

קיבוצנו זה איננו עוד קיבוץ. הוא סמל אגדי, כמעט שם נרדף לדור הקיבוצים המתנכר. ועוד לפני קיבוץ עין חרוד הנודע. אופי הקיבוץ הוא חילוני-מיליטנטי לכל דבר ועניין. למותר לציין במה מקבלים הדברים ביטוי. שבת ויום כיפור נשמעו כאן, עד לא מכבר, כמילים בסינית.

גרעין הקבוצה של חברי הקיבוץ, התגבש בשנת 1926 למניינם ברחובות הסמוכה והיה מורכב מחלוצים יוצאי ליטא ומחלוצים מהעיירה ווהלין. במרץ 1928 עלתה למקום הקבוצה הראשונה, למרות התנגדות המוסדות המיישבים. ב-29 ביוני אותה שנה עלו כל חברי הקיבוץ לשטח. בשנת 1929 הצטרפה לקיבוץ קבוצת 'חרות' מגרמניה. הקיבוץ השתייך ל'קיבוץ המאוחד' וב-1952, בעת הפילוג, פרשה ממנו קבוצה גדולה של חברים שהצטרפו לקיבוץ נצר סרני.               

גבעת ברנר הוא מן הקיבוצים הגדולים בישראל, שייך למועצה האזורית ברנר ושוכן מדרום לרחובות וממערב לכביש 40. הקיבוץ נקרא על שמו של הסופר יוסף חיים ברנר. כיום הקיבוץ מופרט, מסווג כ'קיבוץ מתחדש' ומונה כ-550 חברים וכ-2550 תושבים.

על מנת להגדיל את הכנסות הקיבוץ, הוקמה בצמוד לקיבוץ הרחבה קהילתית יוקרתית - שכונת הדקלים. בשכונה 184 משפחות.

סגנון השאלה דלעיל רק מחדד את הנקודה לשמה הגענו הנה: באחרונה, לובש הקיבוץ החילוני המיתולוגי פנים חדשות. הוא חווה עדנה רוחנית.

ר' יונתן קיטאי, יהודי חכם ובר-לבב, פוגש אותנו בבית הכנסת של הקיבוץ - כל ישראל, הממוקם בפאתי הקיבוץ, לא-הרחק ממעונותיהם של החיילים הבודדים. חזותו החיצונית כשל יהודי בני-ברקי טיפוסי; ציציותיו מתבדרות ברוח, והוא בקי בהלכי היהדות כיהודי מן המניין. "נולדתי בקיבוץ", הוא פותח. "אולם בשנת תשל"ג, אחרי מלחמת יום הכיפורים, שבתי למקורות טיפין-טיפין".

ואיך קיבלו את זה בקיבוץ? ודאי חשבו שנפלת מהירח.

"בקיבוץ לא הבינו את זה. בתחילה החישו פסיכולוגית שדיברה על לבי לנטוש את דרכי החדשה – הזרה לרוח הקיבוץ. לא נותרתי חייב ונתתי לה שיעור בפסיכולוגיה: 'מה זו פסיכולוגיה?' אמרתי לה. 'אומרים שאתה לא בנורמה ומתכוונים להשיבך לזהות הנורמטיבית. נניח שאת רוצה להפוך אותי לקיבוצניק. הלא אם הייתי ברוסיה הקומוניסטית היית משכנעת אותי להיות כזה, ואם היינו בשבט אינדיאני, היית משכנעת אותי להיות קניבל. נמצא שאין כאן שוב אמת יציבה והיא נתונה למצבי רוח ומקום'. היא הבינה את אשר הבנתי אני, שאין להם את האמת כמו בתורה. הם מדברים איתך יפה, אבל האמת נעדרת".

מלחמת המזוזות בבית הספר 

"אני רוצה לספר לך סיפור יפה מחיי הקיבוץ שלנו", נעור ר' יונתן. "כשהבת שלי למדה בתיכון האזורי, ערכו בו שבוע יהדות. במסגרתו נשאה מנהלת בית הספר נאום שבו היא הודתה ואמרה בפני ההורים: המון אנשים מאוכזבים מהחינוך שלנו, וגם אנחנו המורים מאוכזבים מכך. אנחנו מציעים לכם שאל תצפו ליותר מדי וממילא לא תתאכזבו... אמרתי לרכז השכבה: נגיד שאתה בעל רכב ואתה ניגש לבעל המוסך והוא מתוודה בפניך במילים הבאות: 'אתה מאוכזב, וגם אני מאוכזב מהשירות שלי, אולם אציע לך הצעה קוסמת: אל תצפה ליותר מדי וממילא לא תתאכזב', האם אתן לו אוטו לתיקון? הלא ברור שלא. בכך הרי אני מניח את כספי על קרן הצבי. על אחת כמה וכמה באשר לחינוך; אם אתם אומרים שאינכם יודעים לחנך, אז למה אתן לכם את הילד שלי להתחנך אצלכם? ופני רכז השכבה חפו".

"היה אצלנו בקיבוץ", הוא נזכר, "בחור שהגיע לבית הכנסת והחל לחזור בתשובה. הוא למד בבית הספר האזורי, והוא ביקש מחבריו לכיתה: כעת אין מזוזה בכיתה, אכפת לכם שאשים מזוזה במשקוף הדלת? היו שם 'סוציאליסטים חרדים'. כל אימת שקבע מזוזה, למחרת מצאה מתגוללת ברצפה, רח"ל. כך שב המחזה המחפיר על עצמו יום אחר יום, משך ימים מספר. שם מזוזה ולמחרת ברצפה. משפנה למנהל האדמיניסטרטיבי, השיבו בחדות: 'אין אצלנו בבית ספר מזוזות'. 'ומה שלום הדמוקרטיה?' תהה הנער המתקרב. הלה לא ידע את נפשו מרוב מבוכה. הלך למנהל בית הספר ושטח בפניו את הסוגיה. המנהל ביקש לשאול את ילדי הכיתה האם יחפצו במהלך יהודי זה, ולמרבה הפלא התברר כי כולם נענים לכך בחיוב. משאל זה ערכו בקרב כיתות נוספות והנה, שוב למרבה הפלא, מתברר כי כולם נמנים על 'מנשקי המזוזות'. כך הביא בית הספר האזורי סממנים יהודיים מינימאליים אליו.

"אתה מבין מה המסר פה?" מצטרף הרב שטיינקולר ושואל אותי. "עד היום פשוט לא נתנו לילדים לבחור. זו לא הייתה כפייה דתית. זו הייתה כפייה חילונית".

"מעט מהאור", מסכם ר' יונתן קיטאי – עמוד התווך של בית הכנסת הקיבוצי, "דוחה הרבה מן החושך". והוא יודע על מה הוא מדבר.

"נא לא לצלם בבית הכנסת בשבת"

קיטאי מבקש להיכנס אתנו פנימה ולהראות לנו את בית הכנסת. בית הכנסת נאה. בכניסה מודעה על הפרשת חלה לבר המצווה. "נא לא לצלם בבית הכנסת בשבת", מכריזה המודעה. המודעה מדברת בעד עצמה. ויטראז'ים בורקים של שבטי ישראל ניצבים בהדר ליד ארון הקודש.

ר' יונתן פותח את ארון הקודש ומראה לי ספרי תורה ספרים אשכנזים וספרדיים ששוכנים זה לצד זה. זה כולל גם את ספר התורה הספרדי שהוכנס באחרונה – בערב חג השבועות, ברוב פאר ויקר. "אתה רואה?" הוא מחווה בידיו לעבר ספר תורה אשכנזי השוכן כבוד בירכתי ארון הקודש, "זהו ספר תורה ייחודי שנתרם לנו על ידי משרד הביטחון לעילוי נשמת חללי מערכות ישראל מבני הקיבוץ – 46 במספר. שמותיהם רקומים על מעיל הספר. זה עלה הון תועפות", הוא מספר.

 אתה אחראי לפעילות בית הכנסת?

"לעצמי", הוא מצטחקק קלות. "אנחנו פועלים בצורה משותפת עם כמה חברים".

בית הכנסת של הרב אריה דרעי

הרה"ג רבי אפרים הכהן שטיינקולר, משמש, כאמור, רבו של בית הכנסת החדש-ישן. אני יושב עמו מחוץ לבית הכנסת. ברקע הרוח הקלילה המנשבת בחוץ והעצים השורקים קלות, אנחנו מבקשים ללמוד מעט יותר לעומק על טיבו של המקום – בייחוד מבחינה תורנית.

אציל ונעים-הליכות הוא הרב שטיינקולר. לו נאה ולו יאה לכהן כרב בית הכנסת בקיבוץ כגבעת ברנר.

שפתו צחה ונובעת היישר מדם-הלב. אתה חש שכאבו של דוד המלך המובע בתהילים - "פלגי מים ירדו עיניי... לא שמרו תורתך", מדבר אל לבו ולא נותן לו מרגוע לרגע. הוא הפך את פסוקו זה של נעים זמירות ישראל לסיסמת-חייו.

אני שומע שחברי הקיבוץ מביעים תקווה כי הרב יכהן כרב הקיבוץ באופן רשמי, דבר שיעניק תנופה יהודית של ממש לקיבוץ.

הוא הגיע הנה לפני חמש שנים – והשאר, כמו שאומרים, היסטוריה.

אז איך באמת מגיע בוגר ישיבת 'כפר חסידים' לקיבוץ חילוני מיליטנטי?

"תשמע, זה היה ממש באורח אקראי. לפני חמש שנים נקריתי למסור דברי תורה במסיבת חנוכה שנערכה בקיבוץ. זכורני, שדיברתי על החשמונאים וניפצתי את התזות החילוניות הידועות המדברות על 'המכבים' כסמל של כוח וגבורה פיזית. הפכתי את התובנות הישראליות-קיבוציות הקלאסיות.

"עם חתימת דבריי פונים אליי כמה משתתפים ובקשה בפיהם, אם אוכל למסור שיעור קבוע במקום. הסכמתי לבקשה, וכך הווה. עם-זאת, אחד מהמשתתפים התריע בפניי שלא אעז להיכנס בשערי הקיבוץ בהופעה חרדית – קרי: כובע וחליפה. הייתה לכך רגישות גדולה. לא התפשרתי: 'אני נראה ככה, וכך גם אגיע לשיעור', הודעתי לו נחרצות תוך שאני מרגיע אותו ש'אני מבטיח לך שזה יסתדר'".

ואיך מקבלים אתכם בראשית הדרך? לא הייתה רתיעה מהרב ה'שחור' שפוסע בקיבוץ כבתוך שלו?

"לפני חמש שנים לא הייתה כל-כך סימפטיה ליהדות. בעיתון המקומי פורסמה כתבה מתקוממת נגדי בפעם הראשונה שעשיתי אירוע בקיבוץ. ספגתי גם נאצות מאנשים שנרתעו מאוד מהיהדות. כיום, הקיבוץ נותר בעל אופי חילוני, אך יש בקרב חבריו אהדה גדולה לכל דבר שביהדות. כל מי שדורש משהו ביהדות, יש לו לאן לפנות".

"בראשית הקמתו", מספר הרב, "נשא אופי חילוני למדי. מדובר בחלוצים שעלו מאירופה להורים שהיו דתיים. בשלב מסוים, עלו ההורים ארצה והקצו להם מעון בקיבוץ. הוא הכיל בקרבו גם צריף קטן ששימש מטבח כשר עבורם, וצריף נוסף עבור בית כנסת.

"התזזית שחלה מבחינה רוחנית הייתה בשעה שביקר כאן לפני שני עשורים יו"ר ש"ס, הרב אריה דרעי – שר הפנים דאז ושר הכלכלה, הנגב והגליל כיום. הוא ראה את העזובה הרוחנית במקום והצהיר חדות: 'יהיה כאן בית כנסת'. בתוך חודשים אחדים כבר הונף שלט המכריז על תוכנית הקמת בית הכנסת. דא-עקא, שהיות שלא היה רב לקיבוץ, לא היה מי שיתפעל אותו ועמד דומם כדחליל ריקן מפעילות".

מאז החל הרב שטיינקולר את פעילותו התורנית במקום, עברו הרבה מים של תורה בקיבוץ, ולפני שלוש שנים התמנה הרב שטיינקולר לרב בית הכנסת – 'כל ישראל' שמו. פירושו המילולי של התואר רב בית כנסת בקיבוץ, למי שלא יודע, הוא: כתובת רוחנית לכל עניין יהודי. כך נרתם הרב שטיינקולר, תלמיד-חכם משכמו ולמעלה, לערוך 'סידור קידושין', להכין ילדים לעלייה לתורה לקראת חגיגת הבר מצווה ולהשיב דבר לשואלים ל"ע בענייני אבלות.

"בשנים האחרונות, החלנו בס"ד להשיב את בית הכנסת לפעילות ערנית. בתרגום למילים ברורות יותר: מתקיים בבית הכנסת שיעור בגמרא מדי יום שלישי בערב; כך גם מתקיימים שיעורים נוספים – לגברים ולנשים; בשבת מתקיימות התפילות כסדרן. אלו דברים שלא היית מאמין שיהיו אם היית מדבר איתי לפני חמש שנים".

תוכלו לשתף אותנו ברגע אחד מהפעילות התורנית כאן בקיבוץ?

"אשתף אותך בשני רגעים כאלו: ראשית, בערב חג השבועות דהשתא קיימנו מעמד 'הכנסת ספר תורה' לבית הכנסת. מי שניווט את התהלוכה החגיגית היה הטרקטור הקיבוצי, כאשר מאחוריו ישבו ילדי חמד מבני הקיבוץ. היו לי, ולא רק לי, דמעות התרגשות בעיניים. אתה יודע, הטרקטור הקיבוצי הוא סמל של הקיבוץ, של אנשי האדמה שהוריקו מעצמם כל זיק של יהדות ושיקעו עצמם בחיי האדמה. וכעת כאשר אנחנו רואים את המחזה הזה, שדווקא הטרקטור הזה משמש ל'הכנסת ספר תורה', הרי שזו כבר הצהרה, שנצח ישראל לא ישקר ושהצבע היהודי חוזר קמעא ללחיים של הקיבוץ.

"רגע נוסף רב-הוד, היה בשעות 'נעילה' של יום כיפור. הרחבה שמחוץ לבית הכנסת הייתה מלאה וצפופה באנשים שאוחזים בידיהם סידורים ומתפללים מעומק הלב. לא היית מאמין שאנחנו בקיבוץ גבעת ברנר. היית טועה שמדובר בבית הכנסת הגדול בירושלים". 

בכיכר המחרשה, ליד באר המים

אנחנו נעים לאיטנו בשבילי הקיבוץ, הפסטורלי-משהו. חולפים ליד 'מוזיאון אוצרות' 1928, או ליד בניין 'האסם', בניין ישן-נושן שעליו ציור של שעון לפי חודשי השנה. חדר האוכל הארוך נראה בתווך וגם מרכול הקיבוץ. דומה, שיותר מחיים מפכים, יש כאן סממנים מיתולוגיים מימי-חיתוליו של הקיבוץ.

הקיבוץ די-מטופח. חזות חדשה-ישנה לו. זו וזו בערבוביה. ליד באר המים, שכמובן איננו בר-שימוש כיום, אנחנו רואים חברי קיבוץ עושים 'הליכה יומית' עם בן טיפוחם – הכלב. יורדים אנו במורד הכביש ומגיעים לכיכר המחרשה, שם מחכה לנו יהודי בעל חזות די חריגה בנוף שלנו: חבוש כיפה בוכרית גדולה, זקן נחמד לו וסנדלים תנ"כיות לרגליו.

לאיש קוראים ר' יוחנן שטל (או יוקי - בעגה המקומית). הוא חבר כיתה של ר' יונתן וגם הוא עשה מהפך ושב למקורות בית אבא.

מה מביא אותך להחלטה האמיצה לשוב למקורות?

"אספר לך: היה זה במהלך 'מלחמת לבנון הראשונה'. הייתי בקרבות הקשים שהתנהלו בכפר 'תל שאמס' שבלבנון. שימשתי חובש קרבי וחבשתי פצועים בהפגזות הקשות, אך יצאתי בלי שריטה, ומשהו בתוכי השתנה".

שטל מספר כי מדובר היה בתהליך איטי כצב, שארך זמן לא מועט. "סמל דת ביחידה העניק לי סידורתפילה ובתוכו תהילים. כל יום קראתי בו פרק בלי שאיש יידע. כך התחזקתי יותר ויותר בקיום המצוות".

כאשר בשלה ההחלטה בקרבו לשוב למקורות, זה לא היה קל. "התביישתי בתחילה לשים כיפה", הוא נזכר. "בתחילה, חבשתי כובעים מוזרים, ובלבד שלא לחבוש כיפה. אט-אט אזרתי אומץ וחבשתי כיפה. אמרתי לעצמי: למה שאני אתבייש; שהם יתביישו. במקביל, פקדתי את בית הכנסת יותר ויותר. כיום, אני משתדל להיות דתי ככל יכולתי".

איך קיבלו בקיבוץ את חיי היהדות החדשים שלך?

"תשמע, הקיבוץ היה אז אנטי-דתי בצורה קיצונית, אך ברבות הימים חולל שינוי משמעותי בעניין. היום מקבלים דתיים בחיבה. מכבדים אותם. זה לא מה שהיה פעם. איש לא חושב שהדתיים הם עם זר".

שטל שימש כאח במרפאת המושב 'בית אלעזרי' במשך כשלושה עשורים, ובמקביל גם אח טיפול נמרץ בבית החולים קפלן בעיר רחובות הסמוכה. אבל לא על זה הוא מבכר להרחיב בדיבור, אלא על השיעור בגמרא שנמסר מדי יום שלישי בבית הכנסת, שבו הוא משתתף קבוע. "הגמרא בשבילי", הוא מבקש לתאר, "משולה לאדם שנקלע למדבר כששמש של ארבעים מעלות חום קופחת עליו, ולפתע פתאום הוא מגלה באר של מים צוננים. כך אני מרגיש. אני נהנה מאוד מלימוד הגמרא, ואני מודה שבלי כבוד הרב שטיינקולר, מוסר השיעור, לא הייתי מבין תג ומילה מהנלמד. סיימנו מסכת סנהדרין ועתה אנחנו לומדים מסכת קידושין".

מה הלאה? איך אתה רואה את בני הדור הבא של הקיבוצים?

"זו שאלה קשה", מתוודה שטל, שכנראה חצה כבר את גיל ה-70. "אני יכול רק לספר לך שיש לי שני בנים ושתי בנות. אחד מהבנים נשוי לאישה שמגיעה מבית דתי. אביה פייטן שומר מסורת. בעלה, בני, מכבדה בעקבות שמירת המסורת שלה והוא שומר על כשרות וכדומה. הוא דתי בעל-כורחו".

"באופן כללי ניתן לומר, שהקיבוץ מיתן את העמדה האנטי-דתית שהייתה נחלתו בעבר. ככלל, אנשים שלא הייתי מאמין מגיעים כיום לבית הכנסת ביום הכיפורים ובחגים. הדת, בעיניים הקיבוציות, כבר לא נחשבת משהו זר, כמו פעם".

אני מתכוון לשאול גם מהזווית הפנים-קיבוצית: הקיבוץ דנן מופרט ועבר לידיים פרטיות. אין כבר ארוחות משותפות בחדר האוכל כמו גם החיים הקיבוציים המשותפים - שהם מאפייני הקיבוץ, שנראו פעם. האם זו פשיטת-רגל של האידיאה הקיבוצית הנושנה?

"קשה מאוד להתנבא. איש אינו יודע מה הולך לקרות בעתיד. עם זאת, עצם העובדה שהקיבוץ עבר הפרטה - זה עשה משהו לאנשים. הם התחילו לחשוב קצת אחרת. כשהייתי ילד, העניקו לנו את התחושה כי רוסיה היא כמו אמא וסטאלין הוא כמו אבא. האמנו אז בסוציאליזם. אך היום חל שינוי דרסטי של 180 מעלות. אתה רואה זאת. אגב, ביהדות יש הרבה יותר סוציאליזם".

הקיבוצניק הוותיק מבקש לשוב להיבט הדתי בחיי הקיבוץ: "גדלתי בחינוך אנטי דתי. גם אם לא במודע. תשמע", הוא אומר לאחר הרהור קל, "אני אוהב מאוד את הקיבוץ. גדלתי פה. אני אוהב את האנשים. ברוך השם אנחנו חווים תהליכים של הפשרה ביחס לחיי הדת. זה קורה לאט לאט. אנשים לא מקבלים אותנו כחייזרים. הם סובלניים יותר מפעם.

"תהיה פה פעם ביום כיפור ותראה את הרחבה גדולה מחוץ לבית הכנסת – שגם היא מלאה עד אפס-מקום. אתה לא תאמין. גם ב'הקפות שניות' של שמחת תורה שנערכות בכיכר הסמוכה, אתה תוכל לראות אנשים שהם אנטי-דתיים מוצהרים שרוקדים עם התורה. מגיעים לשמחה זו, אגב, מכל הקיבוץ".

"האנשים אוהבים את זה", מוסיף חברו לכיתה, ר' יונתן קיטאי. "הם מוחאים כפיים ומשתתפים בחיוניות בריקודים". 

הגב' מור מגיעה הנה ומבקשת לתת את הזווית שלה לדברים. "חל כאן מהפך מדהים בשנים האחרונות", היא אומרת בהתמוגגות. "הרי הקיבוץ שלנו ידוע כסמל לאנטי-דתי מובהק. אוכלים בו, לצערנו, גם בעיצומו של יום כיפור. אכן בתי ה'הרחבות' של הקיבוץ, שמביאים עמם יהודים בעלי אוריינטציה מסורתית, תורמים גם-הם בהחלט לרוח החדשה שנושבת כאן. יש כאן משפחה מה'הרחבות' שדואגת לפעילות לילדים בימי חג ומועד. היא מחלקת שקיות של מיני מתיקה ותורמת להפחת החיות היהודית. נוסף לכך, הרב שטיינקולר מקיים כאן שיעורים ואף דואג שתתקיים 'סעודה שלישית' של שבת בבית הכנסת. בפורים הוא דאג לסעודת חג. אלו דברים שממש לא היית רואה פה פעם".

החרדי הקיבוצניק היחיד בארץ

תומר בראונשטיין, מייצג הדור הצעיר בקיבוץ, נע כרגע עם כלבו הקט סמוך לכיכר המחרשה. אנחנו שואלים לו לשלום ומבקשים לשוחח אתו.

יהודי חם הוא תומר. השיחה אתו לבבית. "הקיבוץ שלנו פתוח לדת", הוא מספר לנוכח שאלתי על התייחסות הקיבוץ לדתיים החדשים בנוף הקיבוצי-חילוני. "כבר בעבר, גם בעידן שבית הכנסת שכן עוד בצריף, היו שעשו חגיגות בר מצווה והכול ראו זאת בעין יפה".

אתה חושב שזה בגלל שכבר לא מדובר בדור הקיבוצים הראשון, האידיאולוגי, שבעט והתנכר לדת ולמורשת ישראל וראה את היבול וחלב העיזים כחלבו ודמו.

"אני חושב שזה לא קשור לעובדה הזו. היו בעבר, אף בימי ראשית הקיבוץ - חלק מהחברים שהייתה להם זיקה דתית למסורת ישראל, אולי בגלל שהם שאבו מהבית, והחברים קיבלו זאת בעין יפה. תבין, יש פלגים בקיבוצים. קיבוץ חצור, למשל, הוא קיצוני מבחינת אנטי-דתיות. אין בו אפילו בית כנסת. כאן זה ממש לא המצב. נכון, מדובר בקיבוץ שנולד מהעליות הראשונות, נכון, מדובר במותג קיבוצי, אבל מעולם לא התנכרו כאן לדת. הקהילה כאן ממש פתוחה לדת".

"הנה", הוא ממשיך, "תראה את יונתן קיטאי, ידידי וחביבי. הוא היה החרדי הקיבוצניק היחיד בארץ (השאר שבו בתשובה – כי פשוט נפלטו מהקיבוץ), אך מעולם לא פגעו בו. תמיד כיבדו אותו".

פרות וחלב, מתברר, כבר נעלמו מן האופק. מה שכן נותר כאן זה היבול בשדות. המחרשה, הטרקטור, כמו כלי השדה האחרים עומדים תמיד הכון.

צעידה של כמה דקות באזור הרפת זיכרונה לברכה, חושפת בפנינו את טרקטור 'קומביין' החיטה המפלצתי. "תפקידו", מסביר ר' יונתן, "הוא לעשות קצירה וניפוי באחת לחיטים". מתברר שמגיעים לכאן בעונת קציר חיטים אנשי כשרות שונים לשם קצירת חיטים ל'מצות שמורה'. כן, כן, אתם שומעים טוב, לקיבוץ האולטרה-חילוני.

אנחנו פוסעים עם תומר בשבילי הקיבוץ ליד הדשא הירוק-עז ומבקשים ללמוד מעט יותר על הפעילות הרוחנית שמתחוללת בשטח.

אתה פוגש את הגמרא לעתים?

הוא מהרהר לכמה רגעים, מביט ארצה, על אדמת הקיבוץ, ומבקש לומר: "לאחרונה פחות, וקשה לי עם זה. קשה מאוד. אני אוהב מאוד ללמוד גמרא. בפרט את מסכתות קידושין ובבא מציעא. נוסף לכך, אני מעיין בספרי רבי נחמן מברסלב ועוד מספרי חכמינו". 

"קשה בלי זה", מחרה אחריו ר' יונתן איש-השיבה. "אין יום שאני מפספס את 'הדף היומי'. אי אפשר בלי זה".

השמש שקעה כבר מזמן. נטו צללי ערב על הקיבוץ החדש-ישן.

"תכתוב", פוקד עליי תומר לסיום, "תכתוב, שמאות אלפי חילונים נהנים מחדוותה של תורה והערך המוסף שהיא תורמת ללומד: מידות ואושר פנימי". תומר יקירי, כתבתי.

לילה טוב, גבעת ברנר.

דמעות התרגשות במושב אביאל

לא רק אנשי קיבוץ גבעת ברנר זכו לראות את אור התורה. פעילותו של הרב שטיינקולר – העומד בראשות ארגון 'לב לדעת – מרכז להפצת יהדות' כבר חובקת ארץ ומלואה.

די לך להציץ בתמונה של ילדי מועצה האזורית גזר ישובים על הרצפה ומסכיתים בפנים צמאות לדברי ההכנה ליום ראש השנה שמשמיע הרב שטיינקולר, כדי להבין במה מדובר. התמונה הזו גורמת לך להזיל דמעה של התרגשות טהורה.

"ביישוב כפר בילו", מספר הרב, "פתחתי את פעילותי. שם נוכחתי לראות כמה עם ישראל צמא כל-כך ליהדות. אי אפשר לתאר זאת. אתן לך דוגמא: בפעם הראשונה שהגעתי למקום לשבת, דאגנו לתעמולה רבתי כדי שיהיה מניין בתפילות. לבסוף הגיעו מניין ויותר אנשים. לאחר התפילה דפקתי על הבימה והכרזתי, כי מי שחפץ לראות סעודת שבת אוטנטית בביתי מוזמן בחפץ-לב. מיני-אז, משך שנה שלמה, לא הייתה שבת שלא היו לנו אורחים בבית. ומדובר בחבר'ה חילונים לגמרי שלא טעמו טעם של שבת מימיהם.

"שבת אחת, היה חסר לנו מניין למנחה, דפקתי על דלת של אחד מהשכנים של בית הכנסת, פתח לי נער צעיר כבן 17, וסיפרתי לו כי אנו זקוקים לעוד יהודי להשלים מנין, וזה לא ייקח יותר מ-20 דק', הנער התנצל ואמר כי היה עוזר לנו בשמחה, אך 'אין לו עדיין 18' ולכן הוא כנראה לא יוכל לעזור לנו. מובן שהסברתי לו שהוא יכול לעזור. משהגיע לבית הכנסת, התברר כי אמו נפטרה כשבוע קודם ועד רגע זה אף אחד לא סיפר לו שהוא יכול להגיד עליה קדיש. מיני אותו יום, במשך תקופה ארוכה היה פוקד את בית הכנסת בשביל לומר קדיש אחר אמו.

"אחרי שגיליתי את הצמא הרב ליהדות בקרב חברי הקיבוצים, חיפשתי נישה שבה אוכל להתגדל ולהביא בשורה למקומות שוממים רוחנית, הרחוקים מערי המרכז וגם מכל זיק של יהדות. אני רוצה שתבין שמדובר במקומות קטנים שבלעדיי אין מי שירים את קרן היהדות במקום, לא יהיה להם שיעור תורה וגם לא תהיה להם כל כתובת רוחנית לשאלות שצצות. 

"אספר לך: הוזמנתי פעם למושב אביאל שבצפון. מתגוררת שם אישה שנשואה לאדם עיוור שהוא אלוף העולם בפוטבול. היא חזרה בתשובה בגפה ומאז היא פנתה אליי ובקשה כנה בפיה: 'בית הכנסת שומם, אין בו נפש חיה, בא ונפריח את השממה הרוחנית'. תכננתי להגיע להתארח בשבת במקום, תוך שנעשתה תעמולה גדולה בהקשר לכך טרם השבת כדי שאנשים יבואו בהמוניהם לתפילות ונוכל למצות את המרב הרוחני הקיים. אחרי תפילת שחרית בשבת, ניגש אליי יהודי שחזותו מעידה עליו כי כבר חצה את גיל ה-70, וכשדמעות מבצבצות מעיניו הוא מפטיר לעברי: 'מאז הבר מצווה שלי לא עליתי לתורה'. הוא חש כמו ילד שנפגש לראשונה עם ספר התורה".

אפרופו עלייה לתורה, נזכר הרב שטיינקולר: "יום אחד ניגש אליי מזכיר אחד הקיבוצים והוא מבקש להיפגש עמי. אתה צריך להבין שבעולם הקיבוצי תפקידו של המזכיר נחשב לתפקיד בכיר ביותר בסגל הקיבוצי. על פיו יישק כל דבר, כולל כמה פתיתים יהיו בצלחת של חברי הקיבוץ בארוחת הצהריים. 'אני כועס, כועס מאוד על אבא שלי ז"ל', הוא התוודה בפניי בכנות במהלך הפגישה, 'על שלא עשה לי 'בר מצווה' בהגיעי לגיל 13. כל אימת שאני חולף ליד בית הכנסת עולה לי כעס גדול בלב. אני מרגיש שחסר לי שלב בחיים', הוא הודה בכנות כאובה. הצעתי לו כי ישלים את הפער כאשר בשבת הקרובה יחגוג את ה'בר-מצווה' שלו בבית הכנסת של הקיבוץ. עשינו זאת בדרך מסוימת, והיית יכול לראות את האושר הנסוך על פני האיש. ושוב, מדובר במזכיר קיבוץ - שהוא סמל לקיבוצניק אמתי".

הרב שטיינקולר שב לגבעת ברנר: "יום אחד", הוא מספר, "אני מוזמן ללוויה בקיבוץ 'גבעת ברנר'. כמובן, בהיותי כהן אני לא משתתף בלוויה, אלא ניצב למרחוק ומשם מנהל את סדר הלוויה. מדובר היה באדם חילוני לחלוטין שבניו התערטלו מכל סממן דתי ואף לא הסכימו לומר עליו 'קדיש'. והנה, לפתע פתאום מגיחים משום-מקום יהודים חרדים, אומרים את פרק 'ויהי נועם' כנהוג ואומרים 'קדיש' על המנוח. ניסיתי לבדוק איזו זכות עמדה לו למנוח החילוני שלבסוף זכה לקבורה יהודית כדת משה וישראל. 

"מתברר, כי לאיש, שניהל 'חשמלייה' צמוד לבית הכנסת, היה מנהג קבע בשנה האחרונה לחייו, שכל אימת שהיה חסר מניין לתפילה הוא היה נרתם מיד וניגש להשלים. הוא אמנם לא מלמל מילה מן הסידור, אבל הוא היה פתוח לפניו והוא שהה תמיד בסבלנות עד תום התפילה. לכך, נראה לי, הוא זכה בסוף ללוויה יהודית. ניסיתי לבדוק מה מביא קיבוצניק ברמ"ח ושס"ה למהלך כזה והתברר לי כי האיש היה בעברו ילד חסידי שהגיע בגיל נעורים לקיבוץ, אלא שרח"ל אט-אט הסיר את סממניו היהודיים. כנראה אפוא בערוב ימיו נעור בו הניצוץ היהודי".

אני חייב לשאול את שאלת השאלות: איך באמת מגיעים לכל המקומות? מי מפנה ולהיכן? היכן יודעים, למשל, שקיבוץ ספציפי זקוק למענה רוחני ואילו האחר לא?

"הכול מנווט לפי פניות שמגיעות לארגון שלנו. מכירים אותנו בקרב הקיבוצים ומי שרוצה יודע לפנות בשעת הצורך.

"אני בטוח שיש עוד יישובים וקיבוצים – ולאו דווקא, שאין להם כתובת לפנות אליה", הוא מיד מוסיף. "הפעילות הערנית בחגים תוכיח. זכורני, שבעבר ביקשו ממני להחיות את תפילות ראש השנה בקיבוץ השוכן על שפת הכינרת. אכן נעניתי לבקשה ושהיתי בימי ראש השנה בקיבוץ הזה. היום, למותר לציין, ידיי מוגבלות. אין לי אפשרות להגיע לכל מקום. ומאידך, הצמא גדול כל-כך. אי אפשר לתאר עד כמה הוא גדול. חשוב גם לציין, שהמתקרבים ליהדות מקרב חברי הקיבוצים נוטשים את מקומות מושבותיהם במטרה להתחזק רוחנית, והיישוב, מטבע הדברים, נותר חסר מקור רוחניות".

פעילות ארגון 'לב לדעת – להפצת יהדות' החלה, גם אם באורח בלתי ממוסד ורשמי כבר לפני כעשור. הארגון זוכה לתמיכתם הנלהבת של רבני העיר רחובות, הגאונים רבי שמחה הכהן קוק שליט"א – רב העיר והגאון רבי אברהם רובין שליט"א – מרבני העיר. הגר"א רובין שליט"א אף משמש הכתובת ההלכתית של הארגון לכל שאלה שעולה על הפרק.

"אנשי קיבוץ 'גבעת חיים' פנו אליי טרם חג הפורים וביקשו שאגיע בליל חג הפורים כדי לספר לילדים על מגילת אסתר ואף לקרוא את המגילה. באתי לשם ומצאתי את מועדון הקיבוץ הומה בהורים וילדים שבאו לשמוע מהו חג הפורים האמתי. אמרתי להם: 'פורים, זה לא רעשנים ותחפושות. זהו חג של אמונה וקבלת תורה מאהבה'. הם משנים גישה 180 מעלות.

"בחג הפסח – בו רבו הדעות הכוזבות בקרב אנשי הקיבוצים, ההבדל משמעותי בהרבה. לעתים, הם משמיטים את ההיסטוריה הארוכה של עם ישראל ומבכרים לספר על ימי העליות והקיבוץ שלאחריהם. אני, לעומת זאת, מזכיר להם שעם ישראל לא נולד בימי הקיבוץ וכי ההיסטוריה שלו ארוכת-שנים. כך, למי שפועם בו רגש יהודי, יש לאן להתחבר.

"פעם, למשל, חגגתי את החג בקיבוץ 'איילת השחר' בצפון. אתה מרגיש את ההבדל החד בתובנות ובערכים שאנו מנחילים להם. לא ייאמן".

מהזווית שלכם, איך אתם רואים את ההתייחסות בקיבוצים לציבור היהודי-אוטנטי? הם רואים את החרדים בצורה נאותה מפעם?

"ההבדל נעוץ בדבר אחד: אם מכירים את החרדים המדוברים מקרוב או שלא. ההבדל בין השניים הוא עצום. אם אתה מכר של חבר קיבוץ אתה תגלה יחסים נעימים למדי, אבל אם האיש יפגוש ברחוב חרדי סתמי, אז התמונה מיד תשחיר (תרתי-משמע).

"אתה צריך להבין שההסתה בקיבוצים כלפי הציבור היהודי שומר המסורת היא לא נעימה במיוחד. אמנם הרבה פחות מפעם, אבל עדיין, כל עוד לא מכירים אותך, הסטיגמה הטבעית כלפיך היא של אדם חשוך ופרימיטיבי שגם לא משרת בצבא הישראלי. אולם כאמור, אחרי שמכירים אותך מקרוב, נופלות המחיצות. אני לא חושב שיש מישהו בקיבוץ שיש לו טינה כלפיי בשל היותי חרדי. פעם גם היה נתק בין הציבור החרדי לעולם הקיבוץ. חרדי לא היה מעז להיכנס בשערי הקיבוץ כדי למסור שם שיעור תורה. כיום התמונה השתנתה כליל".

מה השאיפות לעתיד? יש איזה חלום גדול שאצור בקרבכם בתחום הפצת מעיינות היהדות?

"השאיפה שלנו הנה להקים מקווה בקיבוץ גבעת ברנר. זה חלום שלי זה כבר כמה שנים. אנחנו מחכים כרגע לאישורי משרד הדתות, וכרגע יש, מטבע הדברים, בעיות בירוקרטיות.

"נוסף לכך, יש לנו תוכנית להקים 'כולל קיבוצי'. היינו, שיום-יום יגיעו אברכים ללמוד גמרא יחד עם אנשי הקיבוץ שמעוניינים בכך. יש לנו כבר תורם לחצי העלות. אנחנו צריכים להרים את הכפפה בנושא". 

מסר לסיום לקוראים?

"הניצוץ היהודי קיים בכל יהודי. מאידך, הקוטביות שחלק מאתנו מרגישים שאנחנו נמצאים בתוכה, כאשר נפגשים 'אחד על אחד' לא חשים בה. הדגש המיוחד מהניסיון שלי הוא לגעת בלב של האנשים. זה  גובר על מה שהם רואים בתקשורת.

"הכאב היחיד שלי הנו שאני לא מצליח להגיע לכל היהודים המבקשים מענה רוחני בקיבוצים הקטנים והמרוחקים. ה' יעזור שתהיה אפשרות להגיע לכמה שיותר אנשים, להשיב לב אבות על בנים ולראות את המשיח בא ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".

כתובת המייל של אברהם ישראל פרידמן: abyisrael@gmail.com

הכתבה פורסמה לראשונה במגזין "בקהילה". למבצע מנויים מיוחד, עבור גולשי הידברות,הקליקו כאן.