היהודי הנגוע בצרות-עין בא לשאול אם עליו לבדוק את חצרו

בערב הפסח הגיע יהודי אל רבו, ושאלה מעניינת ומאוד לא שגרתית בפיו:

"לדאבוני - סיפר בצער - אני נגוע מאוד במידה הגרועה של 'צרות עין'; הקמצנות הקנאה והעין הרעה בהצלחתו של השני, מקננים בקרבי, ועדיין לא הצלחתי לתקן את נפשי מהנגע החמור הזה".

"ומה אתה רוצה ממני עתה, בערב הפסח?", תמה הרב.

האיש ציטט בפני רבו את ההלכה (בשו"ע או"ח סי' תל"ג ס"ו), שאין חיוב לבדוק את החצר מחמץ, משום שגם אם היה שם חמץ, העורבים ושאר העופות יאכלוהו. "שֵאֵלָתי היא, האם ההלכה הזו שייכת אף לגביי, או שמא אני חייב לבדוק את החמץ בחצרי?"

"מדוע שהדין ישתנה לגביך?!", הוסיף הרב לתמוה.

וכאן, ציטט היהודי בפניו את דברי חז"ל במסכת סוטה (ל"ח:): אמר רבי יהושע בן לוי, מניין שאפילו עופות השמים מכירים בצרי העין ואינם אוכלים משלהם? - שנאמר (משלי א', י"ז) "כי חינם מזורה הרשת בעיני כל בעל כנף" (וביאר רש"י, שכך דרכם של ציידים לזרות חטים ושעורים ברשתם, כדי שיבואו העופות לאכול, ואלו צרי העין, חינם מאבדים מזונות שזורים ברשתם בעיני כל בעל כנף, שאף העופות מכירים בהם, ואין נהנים ממזונותיהם).

"ואם כן – סיים השואל – הרי שהעופות אינם נוגעים כלל בלחם שנמצא אצלי בחצר, ושמא עלי לחפש אחריו?..."

השיב הרב יצחק זילברשטיין שליט"א:

היהודי אינו צריך לבדוק את החמץ שבחצרו! וזאת מחמת ג' הטעמים הבאים:

א) לאחר שהוא מבטל את חמצו, הרי הוא הפקר, ושוב העופות אוכלים אותו, כי רק מה ששייך לצרי העין, את זה הם לא אוכלים, אבל מה שצרי עין מפקירים הם אוכלים, כי מזון זה כבר אינו שייך לצרי העין.

ב) גם אם נאמר שהחמץ אינו הפקר, מכל מקום לאחר שנפסקה הלכה, שהעופות אוכלים ומכלים את החמץ שבחצרות, ואין צריך לחשוש לו בפסח, ממילא העופות לא אוכלים כעת מלחמו של צר העין, אלא זו אכילה אחרת, אכילת 'ביעור חמץ' על פי תקנת חז"ל, וידוע שהבריאה כולה וטבעם של הברואים מונהגים לאור קביעת ההלכה...

ג) יתכן שלא ניתן לשנות הלכות פסוקות מחמת סיבות שאינן טבעיות לגמרי, ולא הוזכרו בשולחן ערוך ובפוסקים. 

לרכישת הספר "ופריו מתוק" בהידברות שופס, הקלק כאן.