כתבות מגזין
"שאמא לא תאבד חלילה ילד נוסף": העדויות המצמררות במסיבת ההודיה של נוסעי טיסת פליי דובאי
חודש לאחר הדרמה האווירית, נפגשו נוסעי טיסה 1073 לסגירת מעגל מרגשת. ריקי סיטון, ממארגנות הערב, מספרת על הרגעים המצמררים בשחקים ועל המסר הגדול לחיים עבור כולנו
- מיכל אריאלילמעקב
- ו' כסלו התשפ"ז||
(צילום: אוריאל אבן ספיר)זה קרה לאחרונה: חודש לאחר הנס העצום בטיסה מדובאי לישראל, התכנסו הנוסעים למסיבת הודיה על הצלתם. מאחורי היוזמה עמדו ריקי סיטון, המוכרת לציבור מפעילותה למען משפחות החטופים; ג'ולי קופרשטיין ובנה בר, שנחטף לעזה ושוחרר לאחר כשנתיים; וכן שותפים נוספים.
"היוזמה הגיעה מאישה יקרה בשם אפרת רז, אלמנתו של לוחם צה"ל נועם רז הי"ד, שנהרג לפני כשלוש שנים, קצת לפני פרוץ המלחמה", מספרת ריקי סיטון. "פנתה אליי אישה בשם עדי בן ישי, שסיפרה שיש לה חלום לקיים מסיבת הודיה גדולה לניצולי טיסת 'פליי דובאי', וחיברה בינינו. הרעיון הזה נפל עליי בדיוק בזמן, שכן כמו כולנו – גם אני הרגשתי שאני רוצה לעשות משהו עם תחושת ההודיה האינסופית בעקבות ההצלה מהטיסה. חיברתי ליוזמה גם את בר וג'ולי קופרשטיין".
(צילום: אוריאל אבן ספיר)
(צילום: אוריאל אבן ספיר)ניסים מהלכים
לדברי סיטון, ארגון המפגש דרש אמנם מאמץ רב באיתור הנוסעים וביצירת קשר עמם, אך הוא לווה בתחושת שליחות. "עשינו את מה שאנחנו יודעים לעשות כבר שלוש שנים – ליצור קשרים ולייצר חיבורים. קיימנו את האירוע בביתם של שי וגניה צוהר ברעננה, דודיו של החטוף עומר נאוטרה הי"ד. הם נענו לכך בשמחה, ופתחו את ביתם ואת ליבם הענק. כך הצלחנו להפגיש בפעם הראשונה מאז האירוע כמעט את כל הנוסעים שהיו על הטיסה – אנשים שעברו יחד חוויה מטלטלת של היקלעות ללב הסכנה, והיו במרחק של שלושים שניות מאסון נורא. לאחר מכן הם עברו יחד שעה נוספת במטוס ועוד שעות לא פשוטות בסעודיה, עד שהגיעו סוף-סוף לישראל.
"אני רואה אותם נכנסים, ומרגישה שזה בלתי נתפס", מתארת סיטון את רגעיו הראשונים של הערב. "נכנסת אישה עם ארבע בנות, ובראש עוברת המחשבה: 'איזה פחד לחשוב שהיינו שומעים עליהן באופן אחר לגמרי'. אחר כך נכנסת אישה עם בעלה ושני ילדים, ואומרת: 'תכף תבוא אחותי עם בעלה ושני ילדיה'. ושוב עוברת תחושה זהה.
"אני חייבת לציין שעל המטוס היו אנשים מכל גווני הציבור הישראלי, ובכל זאת לא נאמרה מילה אחת על פוליטיקה, ואף אחד לא הרגיש שיש טעם לעסוק בשוני. היה ברור לחלוטין שהמחבל פעל לקפח את חיי הנוסעים מסיבה אחת בלבד – בגלל שהם יהודים. זה הספיק לאויבים שלנו כדי לרצות להרוג אותנו, ואם לאויבים זה כל כך ברור, אי אפשר שזה לא יהיה ברור גם לנו".
מה היה באירוע?
"בתחילה נפגשנו והכרנו. הילדים נהנו מהפעלות כמו ציורי פנים, צמות, יצירה וקריקטוריסט. לאחר מכן התכנסנו והקשבנו להרצאה מרגשת של הרבנית רחל בזק, שעשתה את החיבור הרוחני המתבקש. בהמשך, שמענו שיחה של בר וג'ולי קופרשטיין, שדיברו על מעברים בחיים.
בר קופרשטיין ואמו ג'ולי (צילום: אוריאל אבן ספיר)
(צילום: אוריאל אבן ספיר)
(צילום: אוריאל אבן ספיר)"כשמסתכלים על בר, מבינים עד כמה הוא האדם הנכון ביותר לדבר על כך. חייו היו רגועים לגמרי עד גיל 16, אז עבר אביו תאונת דרכים קשה ובר הפך לראש המשפחה ולמפרנס יחיד. עד שהספיק להתרגל לאורח החיים החדש עם אבא סיעודי, הוא נחטף לעזה והיה עליו להסתגל לשנתיים איומות מכל בחינה אפשרית, עד שיצא משם אל אור הזרקורים בבת אחת. ביקשנו ממנו לדבר על נושא המעברים בחיים, ולתת כלים וטיפים לאנשים שעד לפני רגע היו אנונימיים, ופתאום חייהם התהפכו ברגע אחד, כשהמטוס רעד להם מתחת לרגליים.
"בהמשך נהנינו מארוחת ערב טובה, ולאחר מכן העלינו מופע של תיאטרון פלייבק. המשתתפים סיפרו על מה שחוו על המטוס, וזו הייתה דרך מצוינת לעבד את החוויה. התיאטרון הזה, אגב, מנוהל בשיתוף פעולה של נשים חרדיות וחילוניות, מה שמשקף בעיניי חלק מהמהות של הערב – חיבורים ואהבה, גם כשיש שונות.
"בכלל, היה כאן ערך מוסף מיוחד מאוד בכך שאלו שארגנו את הערב היו אותן דמויות שליוו את הציבור במהלך השנים שבהן היו החטופים בעזה. היה בזה משהו מנחם, מתוק ומחבר, כל כך 'עם ישראל'".
(צילום: אוריאל אבן ספיר)"הודעות פרידה"
במהלך הערב נחשפו עדויות שטרם סופרו בפומבי. "פגשנו שם הורים שסיפרו על כך שהבת הקטנה שאלה 'אמא, מה יהיה?', והאמא השיבה לה: 'יהיה בסדר, מתוקה, תיכף הכל יירגע'. זאת בזמן שבעלה מסתכל עליה בעיניים דומעות ואומר לה בשקט: 'את יודעת שזה נגמר'. הם קראו יחד 'שמע ישראל' בלחש, ובינתיים חיזקו את הילדות והבטיחו שהכל יהיה בסדר.
"מישהי נוספת סיפרה, שמרגע שהמטוס התחיל להתנדנד היא החלה לכתוב הודעות פרידה. היא הייתה בטוחה שברגע שהמטוס יצנח המכשיר יתרסק איתה, אך חלפה בה מחשבה שבשבריר שנייה לפני הפגיעה בקרקע תהיה קליטה חולפת, ובזמן הקצוב הזה יישלחו ההודעות. אז היא כתבה הודעות פרידה לבעלה, לאמה ולילדיה הקטנים.
"נוסע אחר, שהגיע מתאילנד, סיפר כי יומיים לפני שיצאו לטיסה הוא מצא בתוך נרתיק הדרכונים כרטיס סים. הוא שאל את אשתו מה זה, והיא אמרה לו שזה סים ישן שאין בו צורך. משום מה הוא החליט לזרוק אותו רק כשישובו לארץ. כשנחתו בסעודיה והתברר שאין לאיש גישה לרשת, הוא נזכר בסים הישן. למרבה הפלא, הוא עבד. כך הייתה לו ולנוסעים האחרים דרך ליצור קשר עם המשפחות הדואגות בארץ ולהרגיע אותן.
"היו עוד ועוד סיפורים מצמררים, שהמחישו עד כמה לכולם היה ברור שהם בדרך למות. היה שם זוג מאורס, וגם שירה מרים אוחיון, שהייתה בדרכה לארץ כדי להשתתף באזכרה לאחיה שנפל ב-7 באוקטובר. היא סיפרה שכל מה שעניין אותה באותם רגעים נוראים הייתה המחשבה 'שאמא לא תאבד חלילה ילד נוסף'. סיפורים אלו ואחרים העניקו לכולנו תחושה ברורה שאנו נמצאים עם קבוצה שהקב"ה בחר בה לחיות מחדש".
"שום דבר לא מובן מאליו"
כמי שליוותה את משפחות החטופים, הרגשת שיש מכנה משותף בין החוויות?
"האמת היא שלא ממש. האירוע שקיימנו עם ניצולי הטיסה היה מסיבת הודיה טהורה – אנשים נכנסו, והרגשנו שאנחנו מחבקים אותם ונוגעים בנס גלוי. זאת להבדיל מהאירועים שעשינו עם שחרור החטופים, שבהם האושר הגדול לווה גם ברגעים קשים מנשוא. בכל פעם ששוחררו חטופים בחיים, הגיעו איתם גם חללים, אחרי שבמשך שנתיים הרגשנו כמשפחה אחת גדולה של כולם. באופן אישי, הייתי מאושרת עד הקצה ושבורה עד הקצה באותה נשימה.
"כאן ההודיה הייתה נקייה לחלוטין, ואף יותר מזה - זה לא כמו אצל החטופים, שלאורך כל הדרך התפללנו שישובו וישרדו. כאן היה ברור שאם חלילה המזימה הייתה יוצאת לפועל – איש לא היה שורד, וייתכן שאפילו את הגופות לא היינו זוכים לקבור. הקב"ה הציל אותנו מטרגדיה עצומה, ולא סתם הוא חולל לנו את הנס הזה בסמוך לשמחת תורה. הוא רצה להראות לנו בחוש את גודל אהבתו והצלתו, כדי שחלילה לא נחווה טראומה קשה נוספת. אגב, אפילו מספר הטיסה מצמרר – טיסה 1073, המזכירה את יום השנה השלישי ל-07.10. הקב"ה זיכה אותנו לשמוח דווקא מתוך הסמליות הזו.
"אלו אנשים שקיבלו את חייהם במתנה מחדש", מוסיפה סיטון, "והשאלה שעלתה במהלך האירוע יותר מכל היא: 'איך זכינו?' ו'מה אנחנו צריכים לעשות עם החיים האלו מעתה?'.
"השאלה הזו מופנית לא רק לניצולים, אלא לכל אחד ואחת מאיתנו. כולנו חווים ביום-יום ניסים גלויים ונסתרים, והשאלה היא איך בחיי השגרה אנו זוכרים זאת – ממשיכים מצד אחד את החיים הרגילים, ומצד שני לעולם לא מתרגלים. אולי כשנצליח להתחבר לתודעה הזו, ולהבין ששום דבר אינו מובן מאליו, נדע להעריך כל רגע, לשמוח ולהודות. אין ספק שאם נזכה לכך – החיים שלנו ייראו לגמרי אחרת".