נוער מתמודד
כשהילד מסרב ללכת לטיפול: מה על ההורים לעשות?
לפעמים רק כשהילד פוגש את המחיר של תופעות הלוואי של מצבו, אז הוא מכיר בצורך בעזרה. אנחנו יכולים לדאוג שכאשר יגיע הרגע הזה, הוא לא יפחד לשתף, לבקש עזרה
- הרב דן טיומקיןלמעקב
- ט' כסלו התשפ"ז||

לפעמים אנחנו, כהורים, חווים תסכול מכך שהילדים נמצאים בכאב רגשי. כואב לנו שכואב להם, ואנחנו מציעים להם ללכת לטיפול. הכוונה שלנו טהורה, אבל יש פער בין ההצעה שלנו לבין איך שהילדים שומעים אותה.
מה הילד שומע: ללכת לטיפול? זאת אומרת, אני לא מספיק טוב, אתם רוצים לשנות אותי, וחושבים שאם אלך ואספר את כל הסודות שלי למישהו זר שמקבל כסף על זה, הוא יעזור לי להפוך להיות מה שאתם רוצים.
ממש לא! מי אמר שהוא ישמור סוד? מי אמר שהוא בכלל יודע לעזור לי? בסוף הוא רק ישכנע אותי שכדאי להיות צדיק, ולא כדאי להיות מי שאני. אני מכיר את כל הדרשות וההטפות האלו, וכבר נכוויתי בעבר מאנשי טיפול שלא הצליחו להבין אותי, ורק הטיפו לי. אי אפשר לשנות את העבר, לא יעזור לדוש בזה, ולכן אני לא מאמין בזה ולא מוכן ללכת. נקודה.
מה ההורים מתכוונים: נכון, אי אפשר לשנות את העבר, אבל אפשר לשנות את הניגון של החיים, שלא יהיה פסימי ומייאש. אנחנו לא רוצים לשנות את מי שאתה, אלא לעזור לך לשאת פחות כאב, ולגלות שיש לך יותר אפשרויות ממה שנדמה לך. זה אפשרי! רק צריך לתת צ'אנס...
נכון, לא כל איש טיפול מקצועי מספיק, ולפעמים צריך למצוא מישהו מתאים (חז"ל אמרו ש"אין אדם לומד תורה אלא ממי שלבו חפץ". גם בטיפול, אין אדם מקבל טיפול אלא ממי שלבו חפץ...). איש טיפול טוב לא עובד עם שכנועים, אלא עם כלים אחרים... וגם אם בעבר היו ניסיונות שלא צלחו, יש שיטות טיפול יעילות, ואפשר לברר על אנשי טיפול טובים, וחבל להתייאש. המטרה היא לתת לך כלים מעצימים ולעזור לך לחיות חיים מלאים יותר ופחות כואבים.
מה אני רוצה להוסיף: כדי שטיפול יוכל להועיל, חשוב שהילד יפתח רצון לשתף פעולה. אי אפשר לכפות עליו רצון כזה, אבל אפשר ליצור את התנאים שיעזרו לו להתפתח. לא יעזור לשכנע, לנדנד, "לעשות אמבוש" או לשחד. כדי לגייס מישהו לשיתוף פעולה עם טיפול, צריך להעצים אותו, כי טיפול הוא דבר כואב. הוא מעמת עם רגעי הבושה והאשמה, הדאגה והכאב, ולכן ילדים מנסים לברוח, להדחיק, להכחיש, לאלחש ולהסיח את הדעת.
המטרה שלנו, כהורים, היא לא רק לשכנע ללכת לטיפול, אלא להעצים ולחזק את הילדים. בדרך כלל, התוצאות לא ניכרות בטווח הקצר. לפעמים רק כשהילד פוגש את המחיר של תופעות הלוואי של מצבו, אז הוא מכיר בצורך בעזרה. אנחנו יכולים לדאוג שכאשר יגיע הרגע הזה, הוא לא יפחד לשתף, לבקש עזרה. זה תפקידנו כהורים. גם כשהילד מסרב לטיפול, ההורה יכול לקבל בעצמו הדרכה מקצועית: ללמוד כיצד להגיב להתפרצויות, כיצד לשקם את האמון וכיצד לקבל ולאהוב, להשרות ביטחון ולייצר את התנאים שיקלו על הילד להסכים לקבל עזרה בעתיד.
וכך, בעזרת הרבה תפילות, נוכל להתקדם בהדרגה בדרך לטיפול, לריפוי ולצמיחה.