מגדולי מקובלי ירושלים, כתובת לאלפים: חייו של רבי דוד בצרי זצ"ל

ירושלים איבדה בערב חג הסוכות תשפ"ז את אחת מדמויות ההוד שהאירו את סמטאותיה במשך עשרות שנים, המקובל רבי דוד שלום בצרי זצ"ל (י"ד באב תש"א, 1941 - י"ד בתשרי תשפ"ז, 2026).

היה ראש ישיבת השלום, ומן השרידים המובהקים של עולם המקובלים הירושלמי: תלמיד חכם שדבק בתורת הנסתר, עובד ה' בפרישות ובטהרה, ואיש של שלום, חסד וקירוב לבבות. דלתו הייתה פתוחה לגדולי תורה ולמקובלים, וגם ליהודי פשוט שביקש ברכה, עצה או מעט חיזוק.

הרב זצ"ל נולד בירושלים לאביו רבי יוסף בצרי זצ"ל ולאימו ויקטוריה ע"ה. השתייך לשושלת מפוארת של חכמי בבל. אימו הייתה נינתו של רבנו יוסף חיים זצ"ל, בעל ה"בן איש חי", וכן נינתו של המקובל רבי יהודה פתיה זצ"ל, מחבר הספר "מנחת יהודה". במסורת משפחתו נטועים שורשיו בחוכמת הנסתר.

כבר בילדותו ניכרו בו עדינות הנפש, היושר והוויתור. אחיו סיפרו כי מעולם לא מצאו בו התנהגות שאינה הולמת בן עלייה. בבית ובין חברים היה מוחל, סולח ונזהר שלא לפגוע. גם כשנדרש לימים להביע עמדה ציבורית, ביקש שלא לבטל אדם ולא להכאיב ליהודי.

בבחרותו למד בישיבת "פורת יוסף" בירושלים, בצל רבו המובהק, ראש הישיבה הגאון רבי עזרא עטיה זצוק"ל. הוא בלט בשקדנותו, בעיונו ובצדקותו, וקיבל תורה מגדולי חכמי ירושלים, ובהם הראשון לציון הגאון רבי עובדיה יוסף זצ"ל והגאון רבי מרדכי אליהו זצ"ל.

חותנו, חכם סלמן מוצפי, עודד אותו להעמיק בחוכמת הקבלה. רבי דוד נכנס אל עולם הסוד ביראה ובצעדים מדודים, קיבל מחותנו וממקובלים נוספים את יסודות הכוונות ודבק בדרך הרש"ש הקדוש. לימים נעשה בעצמו מורה דרך למבקשי חכמה זו. הוא הקפיד שיראת התלמיד תקדם לחוכמתו ובחן היטב את הנכנסים לשיעוריו, מתוך אחריות למסורת שנמסרה מדור לדור.

לאחר נישואיו ייסד את ישיבת המקובלים "השלום" ברחוב תחכמוני שבשכונת מקור ברוך בירושלים. הישיבה נקראה על שם המקובל רבי שלום שרעבי זצ"ל, הרש"ש.

הישיבה הייתה למוקד של לימוד קבלה ועבודת התפילה. רבי דוד הנהיג בה לימוד כוונות התפילה לפי סידור הרש"ש וערך תיקוני תשובה, תיקון כרת ופדיון נפש, לצד תפילות לזיווגים, לרפואה, לפרנסה ולשלום בית.

אלפי יהודים מכל שכבות הציבור, בארץ ובתפוצות, הגיעו לקבל את ברכתו ועצתו ולהשתתף בתיקונים שערך בבכי ובתחנונים. רבים סיפרו על ישועות שראו בעקבות ברכותיו.

היה מהראשונים שהקימו כולל חצות, שבו עסקו אברכים בתורה מחצות הלילה ועד תפילת ותיקין. ייסד גם מסגרת לימוד בין הזמנים לבני נוער, כדי להעניק להם מקום של לימוד, שייכות ועידוד בימים שאין בהם סדרי ישיבה קבועים.

תפילה ופרישות

תפילותיו היו עבודה של ממש. שעות ארוכות עמד עטוף בטלית ותפילין, מכוון בכל תיבה ומתמסר לעבודת קונו. תפילתו שילבה דקדוק בכוונות עם תחנונים פשוטים, כתינוק המתחנן לפני אימו. בימי הסליחות היה קולו בוקע לבבות, בדמעות ובכנות שבהן אמר את מילות התפילה.

רבי דוד חי בפרישות מופלגת. במשך עשרות שנים נמנע מאכילת בשר, מיעט באכילה, הרבה בצומות והתרחק מתענוגות העולם הזה. רוב שעותיו עברו בישיבת השלום, בתורה, בתפילה ובקבלת קהל. בביתו שהה מעט, ואת עיקר זמנו הקדיש לבית המדרש ולציבור שהמתין לו.

עם אחרים נהג ברחמים. הוא לא ביקש מהם לחיות על פי מדרגותיו ולא מדד אותם לפי הישגיהם. עם נער וזקן, תלמיד חכם ובעל מלאכה, דיבר בפשטות ובכבוד.

במשך שנים רבות סבב רבי דוד בערי ישראל וחיזק את הציבור בשמירת המצוות וביראת שמיים. הוא נאבק על קדושת ירושלים ומשמרת היהדות, הביע את עמדתו בסוגיות ציבוריות ורוחניות ועורר את שומעיו לתשובה ולציפייה לישועה.

ביום י"ד בתשרי תשפ"ז, שעות ספורות לפני כניסת חג הסוכות, נחלשה נשימתו. על פי תיאור בני הבית, גם אז ישב ושינן דפי זוהר בעל פה. הרופא ביקש ממנו להתרכז בנשימה, אך רבי דוד המשיך בלימודו. בני הבית הבינו כי מי שדבק כל חייו בתורת רבי שמעון בר יוחאי מבקש להיפרד מן העולם כשאותן מילים קדושות על שפתיו.

יהי זכרו ברוך וזכותו תגן עלינו.