"המגפה של הדור שלנו היא ששכחנו לזהות את האויב"

1. השבוע נמלטתי מהדיווחים על הקמת הממשלה לכינוס השלוחים של חב"ד בארצות הברית.

כשאני אומר "נמלטתי", אני לא מתכוון שתפסתי מטוס ונסעתי לשם. השנה דווקא לא זכיתי להיות שם פיזית. אבל בתודעה שלי הייתי בכינוס לא פחות מבשנים שבהן השתתפתי בו. אולי אפילו יותר. הרי הרבה פעמים, כשאתה בחו"ל, אתה לא יכול להתנתק מהארץ. בטח לא כשיש חדשות מסעירות מכאן. אתה מחובר לכל הדיווחים והקבוצות יום ולילה (לפי שעון ישראל וגם לפי שעון החוף המערבי).

אצלי השבוע זה היה הפוך: בגופי הייתי בארץ הקודש, אבל התודעה שלי הייתה שם. מוצאת נחמה בעוגן הזה, שלא משנה איזו ממשלה תקום פה – כלומר, מאוד משנה איזו ממשלה תקום פה! – מה שלא יהיה, 6,489 שליחי חב"ד יניחו תפילין לעוד יהודי בעולם. יקבעו מזוזה בעוד דלת. יזמינו לשולחן שבת. ידליקו נרות חנוכה (איזה כיף שכסלו כבר כאן, אה? גם החודש הזה הוא חתיכת עוגן). יאירו את העולם באור התורה והמצוות.

2. סליחה, אני חוזר שוב למילה "נמלטתי". אני חושב שהבחירה בה הייתה טעות. לא נמלטתי. לא התכחשתי למציאות הפוליטית הקשה. לא הדחקתי אותה (הלוואי שיכולתי קצת). פשוט הרחבתי את נקודת המבט, ראיתי את הסיפור היהודי-עולמי הגדול, וגם ראיתי את הפתרון המעשי לזירה הפוליטית.

תראו, אני לא חושב שאנחנו צריכים לקרב יהודים לשמירת מצוות בשביל לשנות את ההצבעה שלהם בקלפי. צריך לקרב יהודים בראש ובראשונה כי כל יהודי צריך לשמור מצוות. ככה ה' ברא את העולם. ככה רוצה הנשמה הטהורה שלנו. וכמובן שברמה המדינית-ביטחונית: ככל שנהיה מחוברים יותר לתורה, כך המצב פה יהיה טוב יותר. אם בחוקותי תלכו, וניצחתם בשבע חזיתות.

אבל כן, כשיהודי מגלה את התורה ומתחיל לקיים את המצוות – זה משפיע גם על דעותיו הפוליטיות. המאור שבתורה מחזירו למוטב, גם בקלפי. ואני אומר את זה כמי שמכיר כמה משפחות שזכו לעשות את השינוי הגדול בחייהן ולחזור בתשובה, ועל הדרך גם זכו להפוך בתוך מערכת בחירות אחת ממצביעים של טומי לפיד למצביעים של ש"ס.

3. כינוס השלוחים מתרחש באופן מסורתי סביב שבת מברכים של ראש חודש כסלו. הוא מתחיל ביום חמישי. השלוחים שומעים הרצאות ומשתתפים בסדנאות בנושאים שקשורים לעבודת הקודש שלהם. ביום שישי בבוקר הם מגיעים לתפילה משותפת באוהל של מי ששלח אותם, הרבי מלובביץ' זצ"ל. בשבת הם אוכלים ביחד, ובעיקר מתוועדים ביחד, בבתים פרטיים ובאולמות בשכונה החב"דית קראון הייטס בברוקלין. במוצאי שבת יש מלווה מלכה חגיגי.

כל האירועים המרגשים האלה קורים מתחת לרדאר התקשורתי (אלא אם כן אתם אובססיביים לכינוס כמוני). אבל אז, ביום ראשון בבוקר, ברגע אחד, האירוע מתפוצץ לכל העולם. זה קורה כשיוצאת התמונה המסורתית של אלפי השלוחים בחזית בניין 770, המקום שממנו יצאה כל המהפכה.

יש בתמונה הזאת משהו עוצמתי מאוד בגלל הכמות, אבל גם בגלל האיכות. הרי אין כמעט יהודי בעולם שלא נעזר בשליח חב"ד. כל אחד נחשף מקרוב לפעילות של לפחות שליח אחד – ומבין את המשמעות שלה, את ההשפעה שלה. ופתאום התמונה מראה אלפים כאלה. וואו. מודים אנחנו לך על כל מנדי ומנדי.

4. אחד המנדים האלה, הרב מנדי פלס מבית חב"ד הכרמים שבעיר מודיעין, כתב השבוע על הרגע הזה: "כמו בכל תמונה קבוצתית, אני מודה שהדבר הראשון שעשיתי היה להגדיל ולחפש איפה אני. לקח לי רגע למצוא את עצמי. ואז עשיתי זום-אאוט ונשארתי להסתכל. כשמגדילים את התמונה, אפשר לבחור פנים ולשמוע סיפור. תסתכלו על השליח שמעלי, הוא נסע ארבע שעות כדי לקבוע מזוזה בבית של יהודי אחד. או למשל תסתכלו על השליח שעומד לידי, רגע לפני שבת דפק אצלו בדלת מטייל. מיד הזיזו כיסא ליד השולחן ואמרו לו 'בדיוק שמרנו לך מקום!'.

"אצלי זה דווקא סיפור על כיסא שנשאר ריק בתפילה בשבת שעברה. במוצאי שבת התקשרתי לשאול מה שלומו של מי שבדרך כלל יושב שם. מכל השיחה נשארה איתי דווקא השאלה שלו. 'מה, שמת לב שלא הייתי?'.

"ועכשיו תעשו זום-אאוט ותראו כמה היא באמת גדולה. מאחורי כל פנים בתמונה יש אוסף סיפורים קטנים מפינה אחרת בעולם, שכולם יחד מרכיבים את הסיפור של עם ישראל.

"התמונה הזאת הייתה בראשו של הרבי עוד לפני שהוא שלח את השליח הראשון. הרבי לימד אותנו שאין יהודי רחוק מדי, ואין מעשה קטן מדי. התמונה הגדולה של עם ישראל מתחילה במעשה טוב אחד שלי ושלך".

5. שמתם לב למילה הקטנה האחרונה בטקסט הנפלא של הרב מנדי פלס?

"ושלך". לא רק מעשה טוב שלי, שליח חב"ד, אלא גם שלך. באשר אתה. וזה כל כך נכון. מי אמר שלשלוחי חב"ד יש מונופול על השליחות? זה גם שלך. ושלי. נכון, אנחנו כנראה לא נפתח בית חב"ד בבנגקוק, ואפילו לא בראשון לציון. אבל אם כבר נקלענו לסיטואציה שבה יש לצידנו, בעבודה, בשכונה, ברכבת, יהודי שמתעניין ביהדות – ואחרי 7 באוקטובר יש סביבנו כל כך הרבה יהודים כאלה – למה שלא נהיה שם בשבילו?

למה שלא נזמין אותו לשבת, למשל? או אפילו רק נספר על חוויית השבת שלנו. פשוט להנכיח את היהדות שלנו, להביא את הזהות היהודית למרחב. באמת לא צריך לעשות הרבה. רק להיות מודעים לזה שיש סביבנו המון נשמות צמאות. לא אמרתי לפתוח דוכן תפילין או לגשת ליהודים ברכבת. אבל אולי כן לקחת את התפילין לעבודה ורק לשים על השולחן במשרד. השאר כבר יקרה מעצמו. אתם תראו.

6. ועוד רגע אחד שאני לוקח איתי מכינוס השלוחים תשפ"ז: הנאום של שגריר ישראל בארצות הברית, ד"ר יחיאל לייטר, ב"בנקט", ארוחת הערב החגיגית המסיימת את ימי הכינוס.

"אני רגיל לדבר לפני קהלים גדולים, בוועידות גדולות. אבל הפעם אני לא השגריר היחיד באולם. אני רק אחד מאלפי שגרירים שנמצאים פה...

"אחת מזכויות היתר של שגריר היא שפונים אליו לעיתים קרובות בתואר 'הוד מעלתו'. השמועה הגיעה כנראה לאוזניה של אמי, שתהיה בריאה עד מאה ועשרים. היא בשנות התשעים לחייה. לאחרונה ביקרתי אצלה וקיימתי כיבוד אם, ופתאום, תוך כדי שיחה, היא אמרה: יחיאל, האם זה נכון שקוראים לך 'הוד מעלתו'?

"אמרתי: אמא, לא ביקשתי את זה. זה בא עם התפקיד. היא חשבה כמה דקות ואז אמרה: אל תיתן לזה לעלות לך לראש. אז אני אומר לכולכם, הוד מעלתכם השגרירים, שליחי חב"ד בעולם: אל תיתנו לזה לעלות לכם לראש...".

7. וכאן עבר לייטר לדבר על ההתמודדות האישית הקשה שלו ושל משפחתו בשלוש השנים האחרונות: "אני מודה לכם, מודה לכם על התפילות בשם בני נריה דב בן חנה. אני מגיע אליכם היישר משערי צדק. נחַתי הבוקר. את השבוע האחרון ביליתי ליד מיטתו, ואני רואה בחוש שהתפילות מתחילות לפעול. אז בבקשה, המשיכו להתפלל.

"זה היה שבוע קשה. הייתי צריך לתכנן את האזכרה לבני הבכור, משה ידידיה הי"ד, תוך כדי שאני מטפל בבני השני. ביום חמישי האחרון הייתה האזכרה, יום השנה לנפילתו בבית חאנון בעזה.

"אחד הדברים החשובים שסיפרו לי החיילים שלו היה המסר שאמר להם לפני שנכנסו לקרב בעזה. משה התאמן שנים רבות, שירת בכוחות המיוחדים בחיל האוויר והיה שועל קרבות ותיק. הוא אמר להם: אתם תיכנסו לקרב ותאבדו את הכיוון. יש אש ארטילרית, מטוסים מטילים פצצות, ואתם מאבדים את יכולת ההתמצאות. הדבר החשוב ביותר כשנכנסים לשדה הקרב הוא להמשיך לשאול את עצמכם: איפה אני, איפה החברים שלי ואיפה האויב? אם תחזרו על זה שוב ושוב, תוכלו לשמור על הכיוון ולא לאבד את עצמכם בשדה הקרב.

"ומה שאני רוצה לומר לכם היום הוא מסר פשוט מאוד מהבן שלי. השאלה היא איפה אנחנו, איפה החברים שלנו ואיפה האויב. ובמצבנו היום אנחנו צריכים גם לשאול כל הזמן: מי אנחנו, מי החברים שלנו ומי האויבים שלנו?

"את שני החלקים הראשונים אתם יודעים לעשות היטב. זו השליחות שלכם. אתם יודעים מי אתם, ואתם דואגים ליהודים שאינם יודעים מי הם. אתם גם יודעים מי החברים שלנו. אבל המגפה של הדור שלנו היא ששכחנו איך לזהות את האויב. האויב נמצא שם, והוא משנה צורה. האנטישמיות אינה מורכבת מדבר אחד; היא נגיף שמשתנה.

"צריך לקרוא לדבר בשמו, לזהות את הבעיה ולהילחם בה. נילחם בה כשנדע מי אנחנו, כשנדע מי החברים שלנו, וכשנדע מי האויב, נזהה אותו ונקרא לו בשמו".

8. אני יודע שדיפלומט, ובטח אדם רציני כמו לייטר, זהיר בכל מילה בנאום שלו. אני לא יכול לקבוע אם לייטר דיבר רק על האויב הערבי בעולם או שגם על האויב הערבי בישראל. אני לא רוצה לשים מילים בפיו. אז מה שאומר עכשיו הוא כבר הנאום שלי, בסדר?

ובכן, כמה נורא הדבר, שאנשים שוכחים מי הם, וממילא גם אינם יודעים מי החברים שלהם ואז גם לא מבינים מי האויבים שלהם. הרי מה קורה בימים אלה במציאות שמחוץ לכינוס השלוחים? גוש שלם של מפלגות שמעדיפות להקים קואליציה עם האויבים שלנו שרוצים להשמידנו. הם רואים בהם בני ברית יותר משהם רואים באחיהם הדתיים הלאומיים. וכמובן יותר מאשר הם רואים בנתניהו. הם למעשה רלב"בים. רק לא בני ברית.

ולמה כל זה קורה? כי הם שכחו מי הם. התנתקו מהזהות שלהם. וממילא גם אינם יודעים מי החבר שלהם ומי האויב שלהם.

9. ובחזרה לדברים המרגשים של ד"ר יחיאל לייטר: "אסיים במחשבה מבני. כשמשה הי"ד התחיל את הטירונות שלו, היו אימונים מפרכים וקשים. הוא חזר הביתה לשבת ביום שישי אחר הצהריים אחרי 36 שעות בשטח, במדבר. הם צעדו כשמונים או תשעים קילומטרים. הם נשאו משא כבד מאוד על הגב, כחמישים או שישים קילו. עיניו היו שקועות והוא היה כחוש. שאלתי: משה, איך הברכיים שלך לא קורסות תחת המשקל הזה? איך אתה מחזיק את המשא על הכתפיים?

"הוא אמר: יש לי פטנט. פיתחתי פטנט. שאלתי: מה הפטנט שלך, משה? הוא ענה: פשוט מאוד. אני מוסיף משקל. אמרתי לו: משה, אני שואל אותך שאלה רצינית. הוא אמר: אבא, אני רציני. אני מוסיף למשקל את התקוות, התפילות והחלומות של הסבים והסבתות שלי. אני שם אותם על הכתפיים, ואז אני יכול לשאת כל משקל על הגב.

"ועכשיו אני מבקש מכל השגרירים שבאולם הזה, הוד מעלתכם, שלוחי חב"ד: תוסיפו עוד. תוסיפו עוד קצת למשא שעל כתפיכם. אתם נושאים על הכתפיים עבור עצמכם ועבור היהודים שעדיין לא נושאים משקל יהודי מספיק על גבם. אתם נושאים גם עבור כל הדורות שחיכו ליום הזה, ושוב מתמודדים עם איומים, כפי שקרה לאורך ההיסטוריה שלנו. כדי לעמוד מול הניסיון להשמיד את החזון של עולם טוב יותר, עולם שמכיר בבורא המכוון את גורלנו עד ביאת המשיח, אנחנו צריכים להוסיף למשא שאנחנו נושאים על הכתפיים. תודה רבה לכם".

הטור פורסם במגזין "עולם קטן". לתגובות: yedidyameir@gmail.com