הזוגיות הפכה לשגרה, התפילה לאוטומטית ואת עייפה? תסירי את האבק

בפרשת תולדות מופיע אחד הדימויים העמוקים ביותר בתורה – סיפור חפירת הבארות של יצחק אבינו. אברהם אבינו חפר בארות חיים, אבל אחרי מותו, באו הפלשתים וסתמו אותן בעפר: "וַיַּשֵׁב יִצְחָק, וַיַּחְפּר אֶת בְּאֵרֹת הַמַּיִם אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו, וַיְסַתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם". יצחק אינו מייצר יש מאין; הוא עושה משהו שנשמע כמעט סיזיפי: הוא חוזר אל הבארות הישנות, מנקה מהן את העפר שחוסם אותן, וקורא להן בדיוק באותם שמות שקרא אביו: "וַיִּקְרָא לָהֶן שֵׁמוֹת כַּשֵּׁמֹת אֲשֶׁר קָרָא לָהֶן אָבִיו".

העפר הוא מטאפורה מדויקת למה שהחיים, השגרה והזמן עושים לנפש שלנו, כשהם מכסים את מקור החיים והשמחה שלנו.

בזוגיות: בהתחלה, כל שיחה הייתה מלאה בסקרנות, בהקשבה ובחיבור עמוק. עם הזמן, העומס היומיומי משפיע, ושכבת עפר מצטברת על הקשר. השיחות הופכות לטכניות ויבשות לחלוטין, סביב מי אוסף את הילדים, מה לקנות בסופר ואיזו חשבונות צריך לשלם. החום והחיבור שהיו פעם מתחת מתחבאים.

בתפילה וברוחניות: כשאנחנו מתחילות להתפלל או להדליק נרות שבת, הכל נראה מרגש. אבל ככל שעוברות השנים והדבר הופך להרגל קבוע, השגרה מכסה אותו באבק. המילים יוצאות מהפה בצורה אוטומטית ומהירה, בלי כוונה ובלי להרגיש את הטעם והחיות שהיו בהן פעם.

בקשר עם הילדים: ההתחלה מלאה ברצון להכיל, לשחק ולהקדיש תשומת לב מלאה לכל ילד. אבל כשהשגרה הופכת למרוץ אינסופי של כביסות, בישולים, לחץ של שעות הבוקר ושיעורי הבית, אנחנו מוצאות את עצמנו מתנהלות על טייס אוטומטי של הנחיות וצעקות ("תמהרו", "תסדרו"), ושוכחות את הרגעים של להיות יחד איתם.

בשמחה הפנימית: עומס החיים, המטלות והדאגות הכלכליות או הנפשיות פועלים בדיוק כמו רוח הנושאת עפר. שכבה אחר שכבה של טרדות מצטברת אצלנו בלב, עד שהן מצליחות לכסות את תחושת הקלילות, ההתלהבות והשמחה הטבעית שהיו בנו.

מתחת לשגרה, לעומס ולהרגלים, מסתתר עדיין כל מה שריגש אותנו פעם

במאמר המופלא "להוסיף אומץ", מתאר הרב קוק זצ"ל את חפירת הבאר כמסע תובעני לא פשוט. כשבן אדם מתחיל לעמול ולהסיר את שכבות העפר המצטברות, העבודה קשה ומפרכת. בדיוק ברגעים אלה, הייאוש משתלט ולוחש לנו: "כבר התאמצתי, כבר ניסיתי לשפר, כבר ניסיתי לחדש את הקשר או להתפלל בכוונה – ומה יצא? חרס בידינו, מים אין".

אנשים רבים (ואפילו אנשים חסונים בנפשם, כפי שמציין הרב קוק) מוצאים את עצמם פורשים בשלב הזה. הרבה יותר קל להשלים עם המציאות היבשה, להתרגל לחיות בצמא, ורק בשביל לא להתאמץ. קל יותר להתרגל לכך שהזוגיות "מתפקדת", שהשגרה "זורמת", ולוותר מראש על החיפוש המפרך אחר מים חיים, מתוך פחד שהמאמץ לא ישתלם.

אבל הרגע שבו המים מתחילים לפרוץ לבסוף מביא איתו מכשול נוסף ומפתיע: המים הראשונים שעולים הם מים דלוחים, מעורבים ברפש ובחול.

זה בדיוק הרגע שבו נשים רבות נשברות. החלטת לעשות שינוי, ניסית להתקרב מחדש לבעלך, להשקיע בילדים או להדליק נרות מתוך כוונה, ופתאום כל העסק מרגיש מזויף. את אומרת לעצמך באכזבה: "הנה, ניסיתי לשנות, והכל רק נהיה עכור וקשה יותר ממה שהיה קודם".

הרב קוק אומר כי המים העכורים והרפש שיוצאים בהתחלה הם לא סימן שהתאמצת לשווא – הם הסימן שהגעת קרוב. העפר שהתקשה והסתתר בתחתית במשך שנים חייב להשתחרר ולצאת החוצה, כדי שהמים הצלולים והמתוקים באמת יוכלו לפרוץ. ההתמודדות הזו אינה עדות לכישלון, אלא הוכחה לכך שאת נמצאת בדיוק במקום הנכון בדרך אל המעיין.

לפעמים צריך לחפור קצת יותר עמוק כדי להגיע שוב למים החיים

מה מחכה לך מתחת לעפר?

יצחק אבינו גדל בבית של אברהם אבינו. הוא לא היה צריך לגלות את הקב"ה מאפס בעולם של עבודה זרה כמו אביו, וגם לא לברוח מבית של רשעים כמו רבקה אשתו. הדרך שלו כבר הייתה סלולה, מוכרת ומונחת לפניו.

אבל כאן בדיוק מסתתרת הסכנה הגדולה של "המוכר והידוע". בעלי המוסר – הסבא מקלם והרב אליהו דסלר – מסבירים שדווקא למי שנולד לתוך מציאות מוכרת וטובה, יש אתגר עצום: לא להישאר ברמת ההרגל החיצוני והאוטומטי. יצחק התאמץ והתייגע לחפור פנימה, להתבונן ולהעמיק בדברים שקיבל מאביו, עד שהפכו אצלו לקניין פנימי – כאילו גילה אותם ממש עכשיו לראשונה. אז איך עושים את זה? איך ניקח הרגל משעמם ונהפוך אותו למים חיים?

לגלות מחדש את מה שכבר שלנו: כמו שכותב ה"שפת אמת", עבודת החפירה היא להסיר את החיצוניות וההסתר, כדי לגלות את האור הגנוז שכבר מסתתר בתוך המציאות שלנו. כשאנחנו מנקות את האבק, אנחנו לא מקבלות זוגיות חדשה או ילדים חדשים. אנחנו מגלות מחדש את היופי, העומק והמשמעות שכבר היו קיימים בהם, ופשוט כוסו בשגרה.

מהרגל אל התפעלות: הרבי מליובאוויטש מסביר שחפירת הבארות של יצחק מלמדת אותנו שהשראה והתלהבות ראשונית הן רק נקודת המוצא. החוכמה האמיתית היא העמל המתמשך להסיר את העפר מעל חיינו, כדי לחשוף את מקור המים החיים הפנימי שירווה את הצימאון הנפשי שלנו בכל עת.

כשאנחנו מוכנות להישאר בתהליך, לעבור דרך העפר והמים העכורים ולא לוותר, השגרה עצמה מפסיקה להיות מעמסה שוחקת והופכת למקור של חיות, משמעות וחיבור אל הקב"ה.