ההצבעה על השחיטה: כך נאסר בשווייץ לקיים שחיטה יהודית כהלכתה

ישנן הלכות, גזרות ותקנות, המתקבלות על ידי הצבעה בסנהדרין. התורה ציוותה ללכת אחרי הרוב. אך לפני כ-130 שנה התקיימה הצבעה מסוג אחר, על תקנה העוסקת בהלכות שחיטה: ב-20 באוגוסט 1893 יצאו אזרחי שווייץ להצביע על שאלה הנוגעת לסכינו של השוחט היהודי. על הפרק עמדה הצעה להוסיף לחוקת המדינה איסור על שחיטת בעלי חיים ללא הימום מוקדם על ידי מכה חזקה על הראש או מכת חשמל. עם סיום הספירה נמנו 191,527 קולות בעד האיסור ו-127,101 נגדו. כ-60 אחוזים מהמצביעים תמכו בהצעה. מאות שנים של שחיטה בקהילה היהודית בשווייץ נהפכו להיסטוריה. מעתה השחיטה של היהודים היא עבירה על החוק.

ההצבעה הזאת תפסה מקום מיוחד בתולדות הדמוקרטיה השווייצרית. בשנת 1891 ניתנה לאזרחים האפשרות ליזום שינוי חלקי בחוקה הפדרלית באמצעות איסוף חתימות. זהו משאל העם השוויצרי המפורסם. איסור השחיטה היה היוזמה הראשונה מסוג זה שהגיעה להצבעה כלל ארצית. הכלי החדש העניק לציבור כוח לשנות את חוקת המדינה, והשימוש הראשון בו עסק באורחות חייה של קהילה יהודית קטנה.

כדי להבין כיצד הגיעה השחיטה אל הקלפי, צריך לחזור כמה עשרות שנים לאחור, אל שני כפרים בקנטון ארגאו השוויצרי: אנדינגן ולנגנאו. במשך תקופה ארוכה היו אלה מרכזי ההתיישבות המותרים ליהודים בשווייץ. ההשתלבות במדינה התקדמה באיטיות. בשנת 1866 זכו היהודים בחופש ההתיישבות ברחבי שווייץ, ובחוקת 1874 עוגן חופש הפולחן. בכפרים הוותיקים נמשכה הדרך לשוויון מקומי מלא עד 1879.

בארגאו נחקקו כבר באמצע המאה התשע-עשרה הוראות למניעת התעללות בבעלי חיים. הוראות השחיטה כללו דרישה להימום באמצעות מכה בראש הבהמה. קהילות אנדינגן ולנגנאו ביקשו היתר לקיים שחיטה כהלכתה, וקיבלו אותו בשנת 1855.

כעבור שנים לא רבות התארגנה בארגאו אגודה להגנת בעלי חיים. בין הנושאים שהעסיקו אותה היו הובלת בהמות ברכבות והחזקתן בתנאים קשים. עם התרחבות פעילותה הפנתה האגודה את תשומת לבה גם אל בתי המטבחיים ואל השחיטה היהודית. בשנת 1887 כבר עמדו שלושה קצבים יהודים מהעיר באדן בפני בית המשפט, בעקבות תלונה על צער בעלי חיים בשחיטת שור. הם נקנסו. תיק המשפט נשמר בארכיון ארגאו, והוא מאפשר לראות את המאבק בשלב שבו עוד התנהל באמצעות תלונות מקומיות נגד אנשים מסוימים.

מבחינת הקהילות היהודיות הייתה כאן כמובן בעיה בלתי פתירה. הכאה בראש הבהמה גורמת לשבר בגולגולת, והופכת אותה לטריפה. השחיטה אינה מכשירה בהמה טריפה. במידה ומתקבל החוק, אין להם עוד אפשרות לאכול בשר כשר.

היהודים פנו, אפוא, אל השלטון הפדרלי. באנציקלופדיה היהודית, שנכתבה בראשית המאה העשרים, תועד כי בשנת 1887 ביקשו יהודי באדן להתיר לכל הקהילות בשווייץ לשחוט על פי דת משה, והסבירו כי השחיטה היא דרך מסורתית והומנית להמתת בהמות, ואין הבהמה סובלת במהלכה. פנייתם הציבה לפני הממשלה שאלה משפטית: מה תוקפה של הבטחת חופש הפולחן, כאשר קנטון מטיל איסור על מעשה שהוא חלק מחיי הדת?

הממשלה ערכה בירור ונעזרה בחוות דעת וטרינרית. בהחלטה מ-17 במרס 1890, הכירה הממשלה בשחיטה כמצווה דתית המוגנת בחוקה, וקבעה שבעקבות הבירור שערכה, אין לראות בה אמצעי אכזרי להמתת בהמות. מבחינת ההנהגה היהודית היה זה הישג חשוב: הרשות הפדרלית הכירה הן במעמדה הדתי של השחיטה, והן בטענות המקצועיות שהוצגו להגנתה.

באותן שנים התנהל באירופה ויכוח ער על שיטות השחיטה. הדיון כלל את אופן השכבת הבהמה, את החיתוך ואת פרק הזמן עד אובדן ההכרה. מגיני השחיטה הסתמכו על חוות דעת של פיזיולוגים, והציגו את פעולת הסכין החדה ואת אובדן הדם כגורמים לאובדן הכרה מהיר. הם עסקו גם בשיפור המתקנים להשכבת הבהמות, כדי לצמצם את הסבל הכרוך בהכנתן לשחיטה.

מתנגדי השחיטה תקפו את ההשכבה ואת החיתוך גם יחד. בתוך הוויכוח הזה התערבו שאלות של מומחיות: איזו תצפית מלמדת על כאב, מה משמעות תנועותיה של הבהמה לאחר החיתוך ואילו מסקנות אפשר להסיק מהשוואה בין שיטות המתה.

אך הכרה פדרלית בשחיטה אינה חזקה יותר ממשאל עם, שבו השוויצרים יכולים לשנות את החוקה, וכך נולדה היוזמה למשאל עם. אגודות צער בעלי החיים עברו לאיסוף חתימות. בדו"ח הרשמי של הממשלה, מ-1 בנובמבר 1892, מופיעה טבלה מסודרת: 83,159 חתימות תקפות. יותר מ-25 אלף הגיעו מברן, קרוב ל-23 אלף מארגאו, ולמעלה מ-16 אלף מציריך. המספרים מראים היכן רוכז המאמץ הארגוני. בתוך זמן קצר קיבלה המערכה המקומית היקף ארצי, והצעת האיסור הועברה אל מוסדות המדינה.

נוסח ההצעה היה קצר וגורף: "שחיטת בעלי חיים ללא הימום מוקדם, לפני הקזת הדם, אסורה בכל שיטת שחיטה ובכל סוג בהמה, ללא יוצא מן הכלל". המילים "יהודים" ו"שחיטה יהודית" נעדרו מהסעיף, אך התוצאות והכוונה היו ברורות.

בצד הטיעון על סבל הבהמה התפתחה טענה נוספת, שנגעה לעצם זכותם של היהודים להסתמך על חופש הדת. מתנגדי השחיטה ביקשו להראות שלמעשה אין מדובר בפולחן דתי שזכאי להגנת החוקה. לצורך זה הסתמכו, בין השאר, על מומר בשם יעקב שטרן, שעזב את משרת השחיטה בווירטמברג בשנת 1880 וטען כי המצווה הזו "מזויפת".

כנגד ההצעה התארגן מחנה ציבורי רחב. בראש ועד ארצי שהתנגד לאיסור עמד נומה דרו, לשעבר חבר הממשלה הפדרלית. המתנגדים הזהירו מפגיעה בחופש האמונה והפולחן ומערעור השלום הדתי. הם העלו גם טענה הנוגעת לסדרי המדינה: הכנסת הוראה על בתי מטבחיים אל החוקה יוצרת תקדים בעייתי ומעמיסה עליה תחומים שלא קשורים לחוקה הלאומית, והם עניין מקומי.

גם בתוך אגודות צער בעלי החיים היו הבדלים. בסניפים מסוימים במערב שווייץ ובסנט גאלן הייתה הסתייגות מהתעמולה. מנגד, במחנה הפעיל למען האיסור נעשה שימוש ברגשות עוינים ליהודים. הוועד שהתנגד להצעה נאלץ לנהוג בזהירות אפילו בעניין התמיכה הכספית היהודית שקיבל, מחשש שתשמש חומר לתעמולת יריביו.

הפרלמנט השוויצרי קבע כי ההצבעה קבילה ויש לקבל את תוצאותיה. הממשלה דנה בטענה בדו"ח שפרסמה באוקטובר 1893. היא קבעה שהרוב שהושג מספיק, והמליצה להכריז על קבלת הסעיף.

היהודים התחילו להתארגן מול המציאות החדשה. שחיטת עופות לא נאסרה עליהם, ולכן הייתה להם האפשרות הזו, וכן אפשרות לייבא בשר כשר ממדינות אחרות. אך השוויצרים לא ויתרו, ופתחו מאבק שמטרתו לאסור גם את שחיטת העופות.

המערכה על העופות נמשכה עוד שנים. קנטונים ניסו להרחיב את האיסור גם אליהם, ובשנת 1907 שם בית המשפט הפדרלי גבול לניסיונות האלה בהחלטה עקרונית. בינתיים, בשנת 1904, הקימו הקהילות את האיגוד הארצי שלהן, ה־SIG. ההגנה על חופש הדת הייתה מהמשימות שביסוד התארגנותו.

מלחמת העולם הראשונה חשפה את הקושי שבהישענות על אספקה מבחוץ. בעקבות מצב האספקה הקשה העניקה הממשלה היתר שחיטה זמני, שנמשך גם לתקופה שלאחר המלחמה. כאשר התנאים חייבו זאת, נמצאה הדרך להתיר שחיטה בתוך שווייץ. גם ההיתר הזמני עורר התנגדות ומאבקים.

יש לציין כי מבחינה הלכתית היו פוסקים שסברו כי בשעת דחק כה גדולה, בעת המלחמה, כאשר לא ניתן היה לייבא בשר, ישנה אפשרות לראות את ההימום כסוג של ספק טריפה שיש להקל בו בשעת דחק גדולה.