"הייתי בין להשלים עם המוות, ובין לעשות מאמצים כדי להינצל"

"אבא שלי הוא פצוע צה"ל, אבל ממשיך לבנות פרגולות במרחבים", שרבט בנו של אופיר אנגלסמן באותיות ילדותיות כאשר התבקש בבית הספר לספר על אביו. כשאופיר מספר את זה, הוא מחייך. לפני כשנתיים, בעודו עומד במחסום צה"לי, הוא נדרס על ידי מחבל ואיבד את רגלו במקום. כיום הוא עדיין בשלבי שיקום. בריאיון להידברות הוא אינו מסתיר את הקשיים, אך לצד ההתמודדות היומיומית הוא מבקש להודות על החיים שניתנו לו, ולמצוא משמעות ושליחות בהמשך הדרך.

בפעילות באזור חברון, לא רחוק מהמקום בו נפצע בהמשך

"הייתי בין לבין"

האירוע התרחש במוצאי שבת חורפית, כאשר אנגלסמן וחבריו לצוות המילואים יצאו לפעילות מבצעית בפאתי חברון. אנגלסמן ולוחם נוסף הקימו חסם בכביש, כאשר הבחינו ברכב השואט לעברם במהירות. הכול קרה בשברירי שניות. אנגלסמן ניסה להתמגן מאחורי בטונדה, בעוד החייל השני, שהיה במקום מוגן יותר, הספיק לדרוך את הנשק. הוא לא הספיק לירות, משום שהרכב כבר פגע באנגלסמן.

"הרגל עפה במקום. בשניות הראשונות לא ידעתי מה קורה איתי בכלל, ואם אני חי או לא", הוא משחזר. "הייתי בין לבין. בין להשלים עם המוות ובין לעשות מאמצים כדי להינצל ממנו. אחרי כמה שניות הבנתי שאני עוד בחיים, ואז הרגשתי תחושת שריפה מכיוון הרגל. הסתכלתי הצידה, וראיתי אותה זרוקה בצד. אבל המוח עוד לא ממש חיבר".

המחבל נמלט מהזירה, ונתפס בהמשך. ברכב נמצא כלי חבלה נוסף שאיתו תכנן לפגוע באזרחים, לפני שהמחסום הצה"לי הפתיע אותו. "באותו רגע היינו מטרה טובה עבורו. חבר שלי הגיב וירה לעברו. לי לא הייתה בכלל אפשרות, רק צעקתי בקשר שאין לי רגל". דקות יקרות חלפו עד לסיום האירוע ולהגעת כוחות הרפואה, ובינתיים אנגלסמן נערך בקור רוח לפינויו. הוא משך את עצמו לכיוון מקום מחסה, ופשט מעליו ציוד וביגוד על מנת שיוכלו לטפל בו.

"אני זוכר הכול", הוא אנגלסמן, "אבל אני פחות אוהב לדבר על הפציעה, אלא על דברים אחרים". על "הדברים האחרים" הללו הוא דיבר בכלי התקשורת כבר שבוע לאחר פציעתו. מעבודתו כמנהל בטיחות נמרץ באתרי בנייה, הוא הפך לקטוע רגל. אבל מול המצלמות הוא הבהיר בקול חד וברור איך לדעתו צריך להתייחס למשפחות המחבלים.

תוך כדי השיקום, מתלווה למחלקה שלו בפעילות בג'נין

תוך כדי השיקום, מתלווה למחלקה שלו בג'נין

"שזה יעבור להם בטוב"

מאז הפציעה, אנגלסמן נותח ברגלו פעמיים. הוא עבר שיקום במשך כשנה בשיבא, ובשנה האחרונה נמצא בשיקום באיכילוב. בין הטיפולים והשיקום, הוא גם בעלה של שירה ואב לארבעה ילדים בגילאי שלוש עד עשר.

"בימים הראשונים אשתי עוד לא סיפרה לילדים על הקטיעה, אלא רק שאני פצוע. אחרי יומיים היא אמרה להם שאין לי רגל, ואז הם ביקשו לראות אותי בשיחת וידיאו. הם היו די לחוצים לקראת מה שיראו, למרות שהם כמובן לא ראו יותר מדי. ביום השלישי הם כבר הגיעו לבית החולים".

לקראת הגעת ילדיו, אנגלסמן ניסה לחשוב כיצד להנגיש עבורם את הפציעה, "שזה יעבור להם בטוב", כדבריו. כשהגיעו, הוא קפץ יחד איתם על רגל אחת. "זה מאוד שחרר אותם", הוא מעיד. כיום, בתוך סבבי הטיפולים, ישנן תקופות בהן הוא שוהה יותר בבית וישנן תקופות שפחות מתאפשר. אנגלסמן מדגיש את חלקה של אשתו, שנושאת את הבית על כתפיה. בתקופות בהן הוא נוכח, הוא משתדל לבלות עם ילדיו בתדירות גבוהה מבעבר. "אני נמצא איתם יותר בחוץ, ועושה איתם פרויקטים כמו לנטוע חורשה ולבנות כל מיני דברים. יש גם מעיין שאנחנו משפצים. האמת שהמצב החדש שלי עבר להם יחסית בסדר, והם התרגלו מהר".

איך נוטעים חורשה ללא רגל?

"מי שעוזר לי בדברים האלה הוא החייל שהיה לצידי בפיגוע, שהוא גם חבר ליישוב", הוא משיב. את החורשה הם נטעו לזכר חבר אחר מעשהאל, יישוב מגוריהם שבדרום הר חברון. מעורבותו של אנגלסמן בנטיעה התאפשרה הודות לפרוטזה, שסייעה לו להרחיב את יכולותיו. נכון להיום הוא ללא פרוטזה, ומקווה להתחיל בקרוב תהליך לקראת פרוטזה חדשה.

"אני אומר תודה שיצאתי בחיים"

כשאני מתעניינת איך משפיעה הקטיעה ברובד הנפשי, אנגלסמן משיב כי הדבר נתון לשינויים תדירים. "יש תרופות שעוזרות ומאזנות, ולפעמים התרופות גם עושות ההיפך". הוא מסביר כי למצב הפיזי השלכות על המצב הנפשי, לטוב ולמוטב. "אתמול, אחרי כמה חודשים שלא חשבתי על זה, עליתי במדרגות, ופתאום מצאתי את עצמי אומר: 'אתה קטוע רגל. אין לך רגל'". הוא מספר כי בתקופה הראשונה לאחר הפציעה, הוא היה מרבה לומר זאת לאשתו. "אבל כבר הפסקתי עם זה, כי נראה לי נמאס לה לשמוע", הוא צוחק.

מה גרם לך להיזכר בכך אתמול?

"אני לא יודע. אדם אמור להיות עם רגל, ופתאום הוא בלי. לפעמים אני שוכח מזה, ולפעמים האסימון נופל לי שוב".

עלו לך שאלות כלפי שמיא בעקבות הקטיעה?

"לא, בכלל לא. אני אומר תודה שבכלל יצאתי בחיים מהאירוע. הייתי קרוב מאוד ללא להיות כאן. אני רק מנסה לזהות את הטוב באירוע, ולמצוא כוחות או דברים שרציתי לעשות ולא עשיתי קודם. בעקבות הפציעה, נבנה לי ביטחון לעשות יותר. אמנם זה דבר מעולה, אבל לפעמים אני חושב: 'מה, הייתי צריך את הפציעה בשביל לעשות משהו?', ואז אני עונה שאולי כן".

עד פרוץ המלחמה, אנגלסמן עבד מהבוקר ועד שעות אחר הצהריים המאוחרות. הקטיעה דרבנה אותו להשקיע יותר בנוכחות בבית לצד ילדיו, כפי שחלם. "בן אדם לא יכול פתאום לצמצם שעות עבודה, כי בסוף אנחנו צריכים להתפרנס ממשהו", הוא מסייג, אך מוסיף שתמיד שאף להיות עם ילדיו לא רק סמוך לזמן השינה. "יש לי חלום לעשות שליחות בחו״ל עם הילדים, באיזשהו 'בית יהודי' או משהו דומה", הוא משתף. "מתי בדיוק - אני לא יודע, אבל מתישהו אני חושב שזה יקרה".

"גם כשנופלים – אפשר לקום"

כחלק ממאמציו לחיות חיים משמעותיים, אנגלסמן פתח אתר ברשת. שיטוט באתר לא מעלה קישור להזמנת הרצאה או אינטרס דומה, ואני תוהה מה מטרתו. "האתר הזה נולד מתוך הרצון לשתף, לחזק, ולזכור – בשבילי, בשביל הילדים שלי, ובשביל כל מי שצריך תזכורת שגם כשנופלים אפשר לקום", הוא כותב שם, לצד פירוט המסע שעבר. "רציתי שיהיה לי תיעוד", הוא מוסיף בשיחתנו. "ועל הדרך, אם אנשים יסתכלו שם, אז הלוואי שזה יעשה להם משהו. בסוף, אתה לא יודע מה באמת זה עושה לבן אדם שקורא".

אחד המשפטים המרגשים שכתב באתר נוגע לאובדן הפתאומי של רגלו, ובריאיון הוא מרחיב על משמעותו. "בפציעה נפלתי פיזית, אבל גם כשנופלים אפשר לקום. זאת אמירה שנכונה לכל נפילה, מכל סוג: נפילה רוחנית, נפילה נפשית. לכל אחד יש נפילות בחיים שלו, ועם הרבה כוחות אפשר להתרומם מהן. כמובן, זה לא שאתה קם וזהו, זה תהליך".

מסר נוסף שמלווה את חייו הוא ההבנה שהקב"ה בחר להשאיר אותו בעולם. "נשארתי בחיים, ואני מנסה לעשות את המקסימום". הוא משתף על פודקאסט אליו הוזמן. "עשרים פעם התלבטתי אם להיענות. הייתי צריך לבוא לשם, דבר שדרש ממני הרבה מאמץ, והרגשתי שאין לי את הכוח לזה. אבל בסוף הלכתי. אולי כשאני אדבר ואגיד משהו, זה יוכל להשפיע פה במשהו בעולם הזה".

מאז פציעתו, אנגלסמן הפך לאקטיבי בכל הקשור למדיניות הביטחונית ביהודה ושומרון. כשאני מבררת האם המסרים הללו תמיד בערו בו או שהתחדדו בעקבות הפיגוע, הוא משיב: "זה דברים שתמיד היו חשובים לי. אחרי הפציעה שלי, אני מצליח לעשות יותר. אני מנצל את עצמי, שאין לי רגל ושאני פצוע צה"ל", הוא מחייך. "כדי להגיד את מה שאני רוצה, ועושה הרבה מאמצים כדי להגיד את מה שאני יכול. לפעמים אני אומר דברים וזה לא באמת נשמע. אבל בהמשך, הדברים פתאום מתחברים לעניינים אחרים שעלו, ומשמיעים גם אותי בתקשורת".

בסיום השיחה, הוא מבקש לנצל את הבמה כדי להעביר מסר לציבור האמוני באשר הוא. "בואו כבר מעכשיו נתחיל לחשוב איך אנחנו מתארגנים לבחירות הבאות – שאולי הן יהיו עוד חצי שנה, ואולי בכלל עוד ארבע שנים. אנחנו עוד לא יודעים לאן זה הולך. אני מכיר המון אנשים שלא ידעו מה הם מצביעים והתלבטו. אנחנו חייבים להתעורר, כדי שהערכים שלנו יבואו לידי ביטוי בקלפי".