מהונג קונג אל הבמה: "הבנתי שהקב"ה רוצה אותנו בשמחה, בלי שנבטל את מי שאנחנו"

כשפוגשים את מאיה בלומברג כשהיא מרחפת על הבמות – חוצה את האוויר עם חישוקים בוערים, קופצת ומבצעת פעלולים – המחשבה הראשונה היא שבעברה צמחה כילדת קרקס. "אז זהו, שממש לא", היא מפתיעה, ומגלה כי נקודת המוצא שלה הייתה במקום הרחוק ביותר שאפשר לדמיין: מסדרון בית חולים בפאתי הונג קונג. "הוריי התגוררו במזרח הרחוק במשך עשרים וחמש שנה, ושם באתי לעולם".

"בסך הכל, החיים שלנו היו טובים מאוד", היא מציינת. "התגוררנו בבית גדול, נעזרנו בעובדת פיליפינית, וחיינו עם משפחות יהודיות ואנשי עסקים מכל העולם, רובם סינים. ההורים שלי שמרו על מסורת בסיסית בבית – שמרנו על שלוש שעות בין בשר וחלב, למרות שהבשר היה טרף, וגם עשינו קידוש בליל שישי, אך ללא הסבר או עומק מאחורי הדברים".

חוויה אחת מאותה תקופה צרובה בזיכרונה עד היום: "באחד מהחגים של הסינים, כל הילדים בשכונה התחפשו ודפקו על דלתות הבתים כדי לאסוף ממתקים. גם אני רציתי להיות כמו כולם, ולכן התחפשתי והצטרפתי אליהם. האישה שפתחה את הדלת הביטה בי ואמרה: 'אבל את יהודייה'. חזרתי הביתה מבולבלת, לא מבינה מה היא רוצה ממני ומדוע אני לא כמו כולם".

עברתי את המסלול שכל ילדה ונערה ישראלית קלאסית עוברת

"מייד אין צ'יינה"

כשהייתה בת חמש, עלתה מאיה לארץ יחד עם הוריה, והם קבעו את מושבם בצפון תל אביב. "עברתי את המסלול שכל ילדה ונערה ישראלית קלאסית עוברת. לאורך השנים נרשמתי לחוגי מחול ואהבתי מאוד את התחום".

בגיל 18 החליטה מאיה שלא מספיק לה ללמוד לרקוד, אלא היא רוצה להיות חלק בלתי נפרד מעולם המסיבות. "הרגשתי שאלו החיים שלי", היא מסבירה. "בתחילה זה היה תחביב, אך בהמשך גם עבדתי בזה והתפרנסתי לא רע".

אבל משהו בה לא היה שקט. "הרגשתי שאני מחפשת כל הזמן את הריגוש הבא, וזה לא שהיו חסרים ריגושים. כי ארגנתי כל הזמן מסיבות, ייצרתי הפעלות, אבל כלום לא סיפק אותי. בכל תחום שעסקתי הצלחתי להיות זמן קצר בלבד, ומיד חיפשתי משהו חדש".

בסופו של דבר היא נשאבה אל תוך מסע של חיפוש עצמי, והחליטה לעבור להתגורר במדבר, במקום המרוחק ביותר מהעולם שגדלה בו – בקיבוץ יעל שבערבה. "דווקא שם הרגשתי שהנשמה שלי נפתחת", היא משחזרת. "כנראה שהיה משהו במדבר שפתח לי את הלב, הקסם הופעל עליי, והרגשתי שאני רוצה לעשות משהו טוב, רוחני, באמת".

התחלתי לשמור שבת. לא ידעתי על זה יותר מדי

בשל המרחק לא התאפשר לה לארגן הפקות, והלב והראש היו פנויים ופתוחים, ודווקא שם נדלק הניצוץ. "התחלתי לשמור שבת. לא ידעתי על זה יותר מדי, בכלל לא הבנתי איך עושים זאת, פשוט הרגשתי שאני חייבת משהו אמיתי בשביל הנשמה שלי. אחרי שחוויתי את כל המסיבות בתל אביב, והרגשתי כמה שהכל רקוב, שטוח וריקני – הייתי צריכה משהו אמיתי שימלא אותי. ההחלטה לשמור שבת הגיעה ממקום מאוד תמים ומחפש".

את השבת הראשונה היא שמרה בגיל 18, ומאז המשיכה בכך בקביעות, גם אחרי שחזרה לבית הוריה בתל אביב.

איך הם הגיבו?

"המנהגים האלו לא היו חדשים להם, בפרט לאמא שלי שעלתה מתימן, והיא דווקא עשתה ההיפך ממני כאשר עזבה את הדת ובחרה בדרך אחרת. בהתחלה הפריע לה ולאבא שאני בוחרת בחיים דתיים, היו הרבה ויכוחים, ובמשך תקופה ארוכה שמרתי שבת ממש במסירות נפש".

מהמדבר באהבה

השבת הובילה את מאיה להמשך תהליך מרתק של חיפוש. "לא הכרתי אף אדם שומר מצוות, אך כשחזרתי מהמדבר הזדמן לי לשוחח עם אנשים מסורתיים, וממש התחננתי אליהם שיספרו לי – מה הם יודעים שאני לא יודעת? איזה כוח עליון הם מכירים בעולם? גיליתי לתדהמתי שזה לא חדש – כולם יודעים על כך שיש ה' בשמיים, שיש מצוות ועבירות, ושיש עולם הזה ועולם הבא. התברר לי שכל המושגים, ששמעתי לראשונה בחיי, היו מוכרים לכולם זמן רב קודם לכן, ולא הצלחתי להבין – איך ייתכן שכולם יודעים על כך שה' ברא את העולם ושיש תורה ומצוות, אך למרות זאת לא מיישמים את מה שהם יודעים".

מה עשית עם המידע הזה?

"בתחילה כלום, בעיקר הפניתי את השאלות שהיו לי לדוד מבוגר שלי שעלה מתימן, ושיערתי שהוא ידע להשיב. המשכתי להסתובב בעולם בהבנה שיש אמת, אבל לא כולם מכירים אותה. לאט-לאט הזדמן לי להכיר רבניות, העליתי באוזניהן את השאלות שהיו לי, וכל כך שמחתי לגלות שיש להן תשובות, כי זה בדיוק מה שהנשמה שלי חיפשה כל השנים. מאז המשכתי להתקדם הלאה והלאה".

בגיל 21 פגשה מאיה לראשונה את בעלה. "בפגישה הראשונה שלנו לבשתי גי'נס, בפגישה הבאה כבר באתי עם חצאית, ובפגישה השלישית אמרתי לו בלב שלם שאני רוצה להיות דתייה ולשמור מצוות, רק שאין לי כלים ואני לא יודעת איך עושים את זה. הוא עצמו היה כבר כמה שנים בתשובה, והעניק לי את הבסיס. התחתנו בחתונה כשרה ובהפרדה, ולאחר מכן המשכנו להתקדם יחד. לאחרונה ציינו 14 שנות נישואין. אנחנו ברוך ה' הורים לארבעה בנים, ומשויכים לקהילה של בעלי תשובה ברעננה".

לפני כחמש שנים, אחרי שנים שבהן ניהלה משפחתון בבית לפרנסתה, הזדמן לה לראשונה להשתתף בערבי נשים. ולגלות שיש דבר כזה נשים ששרות ורוקדות, ושהמושגים "ריקוד" ו"קדושה" אינם הפוכים. "זה ממש החיה את נפשי", היא אומרת בהתרגשות. "באחד האירועים שהזדמנתי אליהם, השתתפה בחורה שהופיעה עם חישוק, מה שנקרא 'הולה הופ', וזה היה נראה לי כל כך ייחודי ומשחרר. בסיומו של הערב לא התאפקתי – ניגשתי אליה, ביקשתי לנסות, ולא יכולתי להפסיק".

אני מרגישה שיש כאן הרבה יותר מביטוי עצמי

"הולה הופ"

מאותו רגע התקבלה אצל מאיה ההחלטה: גם היא רוצה להופיע עם הדבר המיוחד הזה. מאז היא עוסקת בתחום בלי הפסקה: מופיעה בערבי נשים, רוקדת ומשמחת את כולן, ולא פחות מכך – את עצמה.

"אני מרגישה שיש כאן הרבה יותר מביטוי עצמי", היא מבהירה, "כי עבורי זו ממש תרופה לנשמה. במשך שנים אחרי החזרה בתשובה, הרגשתי שאני קצת מוותרת על מי שהייתי פעם – על התחביבים שלי, על המוזיקה שאהבתי, ואפילו על האישיות שלי. ההבנה הזו – שהקב"ה רוצה אותנו בשמחה, בלי שנבטל את מי שאנחנו אלא שנשתמש בכלים שנתן לנו – העניקה לי הרבה כוח וחיבור. למדתי שאפשר להישאר מי שאתה, יחד עם האהבות הישנות והחלקים שבך, ולמצוא איך כל הצבעים משתלבים ליצירה אחת".

כמובן שהדרך לא הייתה לגמרי קלה. "באחד האירועים, ממש בתחילת המופעים שלי", נזכרת מאיה, "עליתי להופיע יחד עם הזמרת דין דין אביב. האמת היא, שעד שעליתי לבמה לא היה לי מושג שאני עומדת להופיע לראשונה לפני קהל של 600 נשים. הלחץ וההתרגשות היו בשמיים, ובנוסף לכל הבמה הייתה חלקה.

"התוצאה הייתה שהתנועות היו מוגבלות, והחישוק גם עף לי מהיד... זה הרגיש לי כמו פישול רציני, וידעתי שזה יכול היה להיות הרבה יותר טוב ומקצועי. למרות התחושה שלי, הקהל דווקא היה מדהים וקיבלתי תגובות מעולות ומפרגנות. מהרגע הזה הבנתי שאני חייבת להשתדרג, ומאז עבדתי קשה – למדתי לרקוד עם אביזרים נוספים מעולם הקרקס, רכשתי את הכלים המשוכללים ביותר שיש, צברתי הרבה ניסיון, ועדיין – אני לומדת בכל יום שבדרך יש ירידות ועליות. וזה בסדר, כי הכל מקדם אותי לאותה מטרה".

למצוא איך כל הצבעים משתלבים ליצירה אחת

המופעים הפכו מהר מאוד לחוגים שמאיה מציעה לילדות. "אנחנו נפגשות במהלך השנה, אני מלמדת אותן תרגילים ופעלולים נחמדים עם החישוק, ובסיומה של השנה אנחנו מופיעות", היא מפרטת. "גיליתי עם הזמן שהחישוק הוא כלי מדהים, שמחזק מאוד את הביטחון העצמי. אני רואה את הבנות לומדות שלא לוותר גם כשהחישוק נופל, ומגלות בתוכן כוחות וביטחון שלא הכירו".

היא עצמה מופיעה במגוון סגנונות: "הדבר המיוחד בחישוק הוא שניתן לעשות איתו תרגילים כמו בקרקס או באולימפיאדה, אבל אפשר גם לקחת לסגנונות ספורטיביים יותר, כמו בלט, ריקוד מודרני, ועוד דברים מיוחדים ממש. יש גם שיתופי פעולה עם אומניות נוספות, כמו למשל בפסטיבל 'צבעים של שירה', שמתקיים ממש בימים אלו באודיטוריום כיכר המוזיקה בירושלים. מופיעות בפסטיבל מגוון נשים מוכשרות, וגם אני זוכה להיות אחת מהן ולהשתתף באחד המופעים.

"שואלים אותי בכל פעם איך נכנסתי לתוך דבר כל כך ייחודי. אני תמיד משיבה שלא המצאתי את עצמי מחדש, אלא רק לקחתי את מה שתמיד היה לי, ומצאתי את המקום הנכון שבו הוא יכול לפרוח".