"מה, נהיית דוס?" הדרך החכמה לענות בלי להיכנס לוויכוח עם המשפחה

ארוחת שישי אצל ההורים. אתה מגיע עם כיפה, רוצה לעשות קידוש. מקצה השולחן מרים דוד יוסי את הקול: "מה, נהיית דוס? עוד חודש לא תבוא אלינו בכלל". כולם צוחקים. אתה מנסה לחייך, אבל החיוך יוצא קצת עקום.

שתי דקות לאחר מכן אתה סופג חיקוי של הברכה שלך, ומבט שאומר "נו, נראה כמה זמן זה יחזיק". דווקא מאנשים קרובים, הערה כזאת יכולה להכאיב. מול כולם קשה יותר להגיד שנפגעת. אם התמזל מזלך, המשפחה מכבדת את השינוי ואף אחד לא מעיר הערות. אם אתה פוגש גם עקיצות, כדאי להבין מה עומד, בדרך כלל, מאחוריהן. ברוב המקרים, לא באמת צריך "לנצח" את הבדיחה, אלא להוריד ממנה את האש. אפשר לענות בשקט, בלי להיכנס לוויכוח, ולשדר שהשינוי שלך לא בא על חשבון הקשר המשפחתי.

פעמים רבות העקיצות באות מדאגה להמשך הקשר עם המשפחה. ההורים חוששים שהבן מתרחק או מעביר ביקורת אישית על הדרך שבה גדל. ייתכן שגם הדוד שצוחק על הכיפה חושש שעוד מעט תפסיק להגיע. הפיתוי הראשון הוא להסביר או לצטט מאמר שקראת. בפועל, ליד שולחן מלא באנשים קשה לנהל שיחה רגישה בלי שמישהו ייעלב או ירגיש שהוא צריך להגן על עצמו. מה שיישאר בזיכרון של כולם משיחה כזו הוא ערב מתוח.

"דברי חכמים בנחת נשמעים", כתב שלמה המלך (קהלת ט, יז). תשובה קצרה ורגועה עדיפה מכל הרצאה. ואם אפשר, שתהיה גם מצחיקה. כמה דוגמאות:

"אז סופית נהיית דוס?" - "כן, מתחזק קצת. עדיין מותר לי לצחוק איתכם".

"מה זה הדבר הזה על הראש?" - "כובע. היה מבצע על מידה קטנה".

אפשר גם לענות בכנות:

"אז אצלי כבר לא טוב לך לאכול?" - "אמא, האוכל שלך הכי טעים שאני מכיר, וזה לא השתנה. אני רק צריך שנמצא יחד דרך שאוכל לאכול ממנו".

"מה, עכשיו אתה יותר טוב מאיתנו?" - "בכלל לא. הרבה דברים טובים למדתי כאן, בבית".

יש גם שאלות שנשאלות מסקרנות. האחות ששואלת למה אתה לא מדליק אור בשבת אולי רוצה להבין. במקרה כזה עדיף לענות בקצרה ולהציע להמשיך את השיחה בשקט, או בהליכה אחרי הארוחה. אם אין לך תשובה, אפשר לומר "אני לא יודע, אשאל את הרב ואחזור אליך". מי ששומע תשובה כזו מרגיש שלקחו את השאלה שלו ברצינות.

המשפחה שמה לב בעיקר למה שהשתנה בהתנהגות שלך. אם מאז שהתחזקת אתה סבלני יותר עם ההורים, עוזר לפנות את הכלים, מתקשר לסבתא באמצע השבוע ולא מתרגז מכל הערה, הם יראו את זה בעצמם. 

כשההערות הופכות להשפלה קבועה, או ללחץ כמו "אם לא תאכל את האוכל שלי,  אל תבוא", כדאי ליזום שיחה בארבע עיניים. בשיחה שמע את כאב המשפחה, והצע משהו שיקל על המפגש הבא, בלי לוותר על ההלכה: ארוחה עם אוכל קנוי בכשרות טובה, ביקור ביום חול, אירוח של ההורים אצלך, ועוד. ביקורים, שיחות והתעניינות בשלומם יוכיחו להם שאתה עדיין רוצה להיות חלק מחייהם.

בפעם הבאה שהדוד ישאל אם נהיית דוס, אפשר לחייך, להגיד שכן, קצת, ולהעביר לו את הסלט. ואחרי הארוחה, כשכולם קמים, לשבת לידו ולשאול מה שלומו.