שלוש שנות רעב ושבועה בשדה הקרב: ביאור פרק כ"א בספר שמואל ב'

פרק כ"א בספר שמואל ב' עוסק בשלושה נושאים עיקריים: הרעב שפקד את ישראל בשל חטא שאול כלפי הגבעונים, תליית שבעה מבניו של שאול כדי לכפר על החטא, והמלחמות של דוד ואנשיו עם הפלשתים וענקי גת.

תקציר הפרק

הרעב בימי דוד: במהלך מלכותו של דוד, פוקד רעב את ישראל במשך שלוש שנים רצופות. דוד פונה לה' בשאלה מדוע הרעב פוגע בעם, וה' משיב שהרעב הוא עונש על חטאו של שאול, אשר ניסה להשמיד את הגבעונים – מעשה שהיה מנוגד לברית שנכרתה עם הגבעונים בימי יהושע.

בקשת הגבעונים: דוד פונה אל הגבעונים כדי לכפר על העוול שנעשה להם, ושואל אותם מה ניתן לעשות כדי לפייס אותם. הגבעונים מסרבים לקבל כסף או זהב, וגם אינם מעוניינים בנקמה כללית בישראל. הם מבקשים שיינתנו להם שבעה מבניו של שאול כדי להוציאם להורג בתמורה לנקמת הדם על העוול שנעשה להם. דוד מסכים לבקשה זו.

תליית בני שאול: דוד בוחר שבעה מצאצאי שאול, חמשת בני מיכל בת שאול (שנולדו למעשה מאחותה מרב) ושני בני ריצפה בת איה (פילגשו של שאול). בני שאול נמסרים לגבעונים, והם מוצאים להורג בתלייה. ריצפה, אמם של שניים מהנרצחים, שומרת על גופותיהם ומונעת מהן להיאכל על ידי חיות השדה במשך תקופת הקציר.

קבורת בני שאול והפסקת הרעב: כאשר דוד שומע על מעשיה של ריצפה, הוא מתרגש ממסירותה ומצווה להביא את עצמות שאול ויהונתן מגלעד ולקבור אותן יחד עם בניו של שאול בקבר משפחתם. לאחר הקבורה, ה' שומע את תפילת העם, והרעב נפסק.

מלחמות דוד עם הפלשתים: בסוף הפרק, מתוארות מספר מלחמות של דוד ואנשיו עם הפלשתים. במהלך אחת המלחמות דוד כמעט נהרג, אך אבישי בן צרויה מציל אותו. בעקבות האירוע, אנשיו נשבעים שדוד לא ייצא יותר לקרב כדי שלא יכבה "נר ישראל".

בנוסף, מסופר על גבורתם של אנשי דוד שנלחמו נגד ענקים מהעיר גת, ביניהם ארבעה ענקים בולטים. כל אחד מהם נהרג בידי גיבורי דוד, מה שמחזק את מעמדו של דוד ושל לוחמיו כנגד אויביהם.

הפרק המלא

(א) וַיְהִי רָעָב בִּימֵי דָוִד שָׁלֹשׁ שָׁנִים שָׁנָה אַחֲרֵי שָׁנָה וַיְבַקֵּשׁ דָּוִד אֶת פְּנֵי ה' וַיֹּאמֶר ה' אֶל שָׁאוּל וְאֶל בֵּית הַדָּמִים עַל אֲשֶׁר הֵמִית אֶת הַגִּבְעֹנִים.

(ב) וַיִּקְרָא הַמֶּלֶךְ לַגִּבְעֹנִים וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם וְהַגִּבְעֹנִים לֹא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה כִּי אִם מִיֶּתֶר הָאֱמֹרִי וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נִשְׁבְּעוּ לָהֶם וַיְבַקֵּשׁ שָׁאוּל לְהַכֹּתָם בְּקַנֹּאתוֹ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה.

(ג) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַגִּבְעֹנִים מָה אֶעֱשֶׂה לָכֶם וּבַמָּה אֲכַפֵּר וּבָרְכוּ אֶת נַחֲלַת ה'.

(ד) וַיֹּאמְרוּ לוֹ הַגִּבְעֹנִים אֵין לָנוּ לי כֶּסֶף וְזָהָב עִם שָׁאוּל וְעִם בֵּיתוֹ וְאֵין לָנוּ אִישׁ לְהָמִית בְּיִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר מָה אַתֶּם אֹמְרִים אֶעֱשֶׂה לָכֶם.

(ה) וַיֹּאמְרוּ אֶל הַמֶּלֶךְ הָאִישׁ אֲשֶׁר כִּלָּנוּ וַאֲשֶׁר דִּמָּה לָנוּ נִשְׁמַדְנוּ מֵהִתְיַצֵּב בְּכׇל גְּבֻל יִשְׂרָאֵל.

(ו) ינתן יֻתַּן לָנוּ שִׁבְעָה אֲנָשִׁים מִבָּנָיו וְהוֹקַעֲנוּם לַיהֹוָה בְּגִבְעַת שָׁאוּל בְּחִיר ה'. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֲנִי אֶתֵּן.

(ז) וַיַּחְמֹל הַמֶּלֶךְ עַל מְפִיבֹשֶׁת בֶּן יְהוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל עַל שְׁבֻעַת יְהֹוָה אֲשֶׁר בֵּינֹתָם בֵּין דָּוִד וּבֵין יְהוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל.

(ח) וַיִּקַּח הַמֶּלֶךְ אֶת שְׁנֵי בְּנֵי רִצְפָּה בַת אַיָּה אֲשֶׁר יָלְדָה לְשָׁאוּל אֶת אַרְמֹנִי וְאֶת מְפִבֹשֶׁת וְאֶת חֲמֵשֶׁת בְּנֵי מִיכַל בַּת שָׁאוּל אֲשֶׁר יָלְדָה לְעַדְרִיאֵל בֶּן בַּרְזִלַּי הַמְּחֹלָתִי.

(ט) וַיִּתְּנֵם בְּיַד הַגִּבְעֹנִים וַיֹּקִיעֻם בָּהָר לִפְנֵי ה' וַיִּפְּלוּ שבעתים שְׁבַעְתָּם יָחַד והם וְהֵמָּה הֻמְתוּ בִּימֵי קָצִיר בָּרִאשֹׁנִים תחלת בִּתְחִלַּת קְצִיר שְׂעֹרִים.

(י) וַתִּקַּח רִצְפָּה בַת אַיָּה אֶת הַשַּׂק וַתַּטֵּהוּ לָהּ אֶל הַצּוּר מִתְּחִלַּת קָצִיר עַד נִתַּךְ מַיִם עֲלֵיהֶם מִן הַשָּׁמָיִם וְלֹא נָתְנָה עוֹף הַשָּׁמַיִם לָנוּחַ עֲלֵיהֶם יוֹמָם וְאֶת חַיַּת הַשָּׂדֶה לָיְלָה.

(יא) וַיֻּגַּד לְדָוִד אֵת אֲשֶׁר עָשְׂתָה רִצְפָּה בַת אַיָּה פִּלֶגֶשׁ שָׁאוּל.

(יב) וַיֵּלֶךְ דָּוִד וַיִּקַּח אֶת עַצְמוֹת שָׁאוּל וְאֶת עַצְמוֹת יְהוֹנָתָן בְּנוֹ מֵאֵת בַּעֲלֵי יָבֵישׁ גִּלְעָד אֲשֶׁר גָּנְבוּ אֹתָם מֵרְחֹב בֵּית שַׁן אֲשֶׁר תלום שם הפלשתים [תְּלָאוּם שָׁמָּה פְּלִשְׁתִּים] בְּיוֹם הַכּוֹת פְּלִשְׁתִּים אֶת שָׁאוּל בַּגִּלְבֹּעַ.

(יג) וַיַּעַל מִשָּׁם אֶת עַצְמוֹת שָׁאוּל וְאֶת עַצְמוֹת יְהוֹנָתָן בְּנוֹ וַיַּאַסְפוּ אֶת עַצְמוֹת הַמּוּקָעִים.

(יד) וַיִּקְבְּרוּ אֶת עַצְמוֹת שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן בְּנוֹ בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִן בְּצֵלָע בְּקֶבֶר קִישׁ אָבִיו וַיַּעֲשׂוּ כֹּל אֲשֶׁר צִוָּה הַמֶּלֶךְ וַיֵּעָתֵר אֱלֹוקים לָאָרֶץ אַחֲרֵי כֵן.

(טו) וַתְּהִי עוֹד מִלְחָמָה לַפְּלִשְׁתִּים אֶת יִשְׂרָאֵל וַיֵּרֶד דָּוִד וַעֲבָדָיו עִמּוֹ וַיִּלָּחֲמוּ אֶת פְּלִשְׁתִּים וַיָּעַף דָּוִד.

(טז) וישבו וְיִשְׁבִּי בְנֹב אֲשֶׁר בִּילִידֵי הָרָפָה וּמִשְׁקַל קֵינוֹ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת מִשְׁקַל נְחֹשֶׁת וְהוּא חָגוּר חֲדָשָׁה וַיֹּאמֶר לְהַכּוֹת אֶת דָּוִד.

(יז) וַיַּעֲזׇר לוֹ אֲבִישַׁי בֶּן צְרוּיָה וַיַּךְ אֶת הַפְּלִשְׁתִּי וַיְמִתֵהוּ אָז נִשְׁבְּעוּ אַנְשֵׁי דָוִד לוֹ לֵאמֹר לֹא תֵצֵא עוֹד אִתָּנוּ לַמִּלְחָמָה וְלֹא תְכַבֶּה אֶת נֵר יִשְׂרָאֵל.

(יח) וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן וַתְּהִי עוֹד הַמִּלְחָמָה בְּגוֹב עִם פְּלִשְׁתִּים אָז הִכָּה סִבְּכַי הַחֻשָׁתִי אֶת סַף אֲשֶׁר בִּילִדֵי הָרָפָה.

(יט) וַתְּהִי עוֹד הַמִּלְחָמָה בְּגוֹב עִם פְּלִשְׁתִּים וַיַּךְ אֶלְחָנָן בֶּן יַעְרֵי אֹרְגִים בֵּית הַלַּחְמִי אֵת גׇּלְיָת הַגִּתִּי וְעֵץ חֲנִיתוֹ כִּמְנוֹר אֹרְגִים.

(כ) וַתְּהִי עוֹד מִלְחָמָה בְּגַת וַיְהִי אִישׁ מדין מָדוֹן וְאֶצְבְּעֹת יָדָיו וְאֶצְבְּעֹת רַגְלָיו שֵׁשׁ וָשֵׁשׁ עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע מִסְפָּר וְגַם הוּא יֻלַּד לְהָרָפָה.

(כא) וַיְחָרֵף אֶת יִשְׂרָאֵל וַיַּכֵּהוּ יְהוֹנָתָן בֶּן שִׁמְעָה שמעי אֲחִי דָוִד.

(כב) אֶת אַרְבַּעַת אֵלֶּה יֻלְּדוּ לְהָרָפָה בְּגַת וַיִּפְּלוּ בְיַד דָּוִד וּבְיַד עֲבָדָיו.

ביאור מילים קשות בפרק

"אֶל שָׁאוּל" - בגלל שלא הספידו את שאול כראוי כאשר קברו אותו. כאשר קברו את שאול, מיהרו לקבור אותו ולא הספידו אותו כראוי לכבודו.

"וְאֶל בֵּית הַדָּמִים" - בגלל ששאול שפך דם, ואף אחד לא מיחה בו.

"עַל אֲשֶׁר הֵמִית אֶת הַגִּבְעֹנִים" - הדם ששפך שאול הוא דמם של שבעה גבעונים שהרג יחד עם כהני נוב עיר הכוהנים. הגבעונים שימשו כחוטבי עצים ושואבי מים למשכן, וכאשר שאול הרג את כהני נוב, הוא הרג גם אותם.

"וְהַגִּבְעֹנִים לֹא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה כִּי אִם מִיֶּתֶר הָאֱמֹרִי" - הגבעונים לא היו חלק מבני ישראל, אלא הם היו מהאמורי (כינוי כולל ליושבי הארץ) שהיו האויבים של בני ישראל, ולכן הם לא הסכימו למחול לשאול על שהוא הרג שבעה מהם.

"וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נִשְׁבְּעוּ לָהֶם" - למרות שהגבעונים היו מבני האמורי, בני ישראל היו חייבים להשאיר אותם בחיים, מפני שבימי יהושע בני ישראל נשבעו והתחייבו לא להרוג אותם.

"מִתְּחִלַּת קָצִיר עַד נִתַּךְ מַיִם עֲלֵיהֶם מִן הַשָּׁמָיִם" - רצפה בת איה שמרה על גופותיהם של שבעת צאצאיו של שאול מהימים הראשונים של הקציר, שאז הם נתלו, ועד שהתחיל לרדת גשם, בתחילת החורף.

פירושים מעניינים של פרשנים

מלבי"ם: שאול נענש בשלשה עונשים. א. על שלא חיכה לשמואל – נענש שלא תעבור המלוכה לצאצאיו לאחר מותו. ב. על שלא הרג את אגג – נענש שתיקרע המלוכה בימיו. ג. על שהרג את כהני ה' – הוא ובניו מתו ולא הספידו אותו כראוי. בני ישראל נענשו ומתו רבים במלחמה על שלא מיחו בו כשהרג את כהני נוב.

רד"ק: הבנים שנתלו הם הבנים שהרגו את הגבעונים. כמו כן כתב שהפסוק האומר שבנים לא יומתו על אבות נאמר רק בעונש שבידי אדם ולא בעונש שבידי שמיים, וכאן העונש נחשב בידי שמיים משום שהיה על פי הדיבור.

רש"י: סירוב הגבעונים למחול מראה שהם אינם מבני ישראל, שהרי דרכם של בני ישראל להיות רחמנים ולהתפייס.

רד"ק: אפילו הכוהנים מחלו על דמי אחיהם ואילו הגבעונים לא מחלו. כמו כן  כתב שלאחר שדוד ראה את אכזריותם של הגבעונים, הוא גזר שלא יבואו בקהל גם לאחר חורבן בית המקדש (גזרת יהושע הייתה רק כל עוד בית המקדש היה קיים).

מדרשים מעניינים מילקוט שמעוני

"ויהי רעב בימי דוד" - "עשרה רעבון באו לעולם: אחד בימי אדם הראשון, שנאמר: ארורה האדמה בעבורך. ואחד בימי למך, מן האדמה אשר אררה ה'. ואחד בימי אברהם, שנאמר: ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה. ואחד בימי יצחק, שנאמר: ויהי רעב בארץ מלבד הרעב הראשון. ואחד בימי יעקב, שנאמר: כי שנתיים הרעב. ואחד בימי שפוט השופטים. ואחד בימי דוד ויהי רעב בימי דוד. ואחד בימי אליהו, שנאמר: אם יהיה טל ומטר. ואחד בימי אלישע, ויהי רעב גדול בשומרון. ואחד שהוא מתגלגל ובא לעולם. ואחד לעתיד לבוא, שנאמר: לא רעב ללחם ולא צמא למים".

"אמרו שלשה סימנים יש באומה זו: רחמנים, וביישנים, וגומלי חסדים. רחמנים, 'ונתן לך רחמים'. ביישנים, 'בעבור תהיה יראתו על פניכם'. גומלי חסדים, 'כי ידעתיו למען אשר יצוה'. כל מי שיש בו שלשה סימנין הללו ראוי לידבק באומה זו, אין בו ג' סימנים הללו - אין ראוי לידבק באומה זו, הדא הוא דכתיב: 'והגבעונים לא מבני ישראל המה'".

"ויקברו את עצמות שאול ... ויעתר אלוקים לארץ אחרי כן. מכאן שמיתת הצדיקים מכפרת. אמר ר' חייא בר אבא: באחד בניסן מתו בניו של אהרן ולמה מזכיר מיתתן ביום הכיפורים? ללמד כשם שיום הכיפורים מכפר כך מיתת הצדיקים מכפרת".

לפרקים קודמים, הקליקו כאן