איך נותנים מתנה? 5 משלים למחשבה

מידה כנגד מידה

בכפר קטן גרו זה לצד זה אופה וחלבן. בכל בוקר היה האופה מוכר לחלבן קילו לחם, ובערב היה החלבן מוכר לאופה קילו חמאה. יום אחד שם לב האופה שהחמאה שהוא מקבל אינה שוקלת קילו מלא. הוא התחיל לבדוק, יום אחר יום, וראה שאכן החלבן מרמה – בכל פעם החמאה שוקלת פחות מקילו.

האופה כעס, ולקח את החלבן לדיין הכפר. הוא טען בפני הדיין שחברו גונב ממנו ומוכר לו פחות מהכמות המובטחת. הדיין הניח את החמאה שקיבל האופה על כף המאזניים, וכנגדה הניח בכף השניה משקולת של קילו, ואכן, הכף נטתה בבירור לצד המשקולת.

"רואה?" התפרץ האופה. "הוא מרמה אותי ונותן פחות מקילו!".

פנה הדיין אל החלבן: "האם תוכל להראות לי את המשקולת שבה אתה משתמש?"

ענה החלבן בפשטות: "אין לי משקולת. בכל ערב אני שוקל את החמאה כנגד קילו הלחם שהאופה מוכר לי בבוקר".

כך גם בחיים: מה שאנחנו נותנים – זה מה שאנחנו מקבלים. לפני שנאשים אחרים בחוסר הוגנות, כדאי לבדוק אם אנחנו עצמנו היינו הוגנים.

תהיה בקשר

סיפר עובד עירייה: יום אחד פנה אליו מנהל אגף המים ומסר לידיו שני מכתבים למסירה – אחד עם אזהרה לפני ניתוק, והשני על ניתוק מיידי.

בדרך, כשעיין במכתבים, הבחין בדבר מוזר: במכתב האזהרה החוב היה 10,000 ש"ח, ואילו במכתב הניתוק – רק 1,000 ש"ח. הוא השתומם – איך ייתכן שחוב גדול זוכה לאזהרה, וחוב קטן מביא לניתוק מיידי?

הוא הפנה את השאלה אל המנהל, שהשיב: "המשפחה שחייבת 10,000 ש"ח – מתקשרת כל הזמן, מבקשת עוד זמן, מסבירה את המצוקה, מנסה לשלם מעט פה וקצת שם. אבל אלו שחייבים 1,000 ש"ח – אפילו לא עונים, מתעלמים שוב ושוב, כאילו לא אכפת להם".

אדם שמתגעגע לבורא עולם, שמנסה, שמתפלל גם מהמקום הכי נמוך – אפילו אם החוב הרוחני שלו גדול מאוד – הקב"ה לעולם לא ינתק אותו. כי גם אם נפלת, התרחקת או אכזבת – אתה עדיין הבן של בורא עולם. והוא תמיד מחכה שתתקרב אפילו קצת – והוא כבר יפתח לך את כל הדלתות.

מי העוף הכי מאושר בעולם?

עורב שחור טס יום מחוץ ליער, וראה ברבור לבן שוחה באגם. העורב חשב: "הברבור יפה כל כך, לבן ואצילי. הוא העוף היפה והמאושר ביותר בעולם". נחת העורב ליד הברבור וחשף בפניו את רגשותיו. הברבור השיב: "גם אני חשבתי כמוך, עד שראיתי את התוכי – נוצותיו צבעוניות ויפות, לא משעממות כמו שלי".

העורב עף אל התוכי וסיפר לו את השבחים שהברבור אמר עליו. התוכי אמר: "גם אני חשבתי שאני הכי יפה, עד שראיתי את הטווס בגן החיות. כשפרס את נוצותיו, הבנתי שהוא העוף המאושר ביותר".

בערב, כשהאנשים עזבו את גן החיות, פנה העורב לטווס ושאל: "טווס יקר, כמה יפה אתה, כולם מתקהלים סביבך, ואני? מגרשים אותי. האם אתה באמת העוף המאושר ביותר?".

ענה הטווס: "תמיד חשבתי שאני הכי יפה, אך היופי הזה בא לרעתי. בגללו אני כלוא בגן החיות. אתה, עורב, לא היפה מכל העופות, אך חופשי לעוף לאן שתרצה. אתה העוף המאושר בעולם".

לפעמים אנחנו משווים את עצמנו לאחרים, ושוכחים להעריך את עצמנו. כשנלמד להודות על מה שיש לנו – בבית, במשפחה, בחברים – נגלה שגם אנחנו יכולים להיות באמת מאושרים.

מתנה אמיתית

שלושה אחים התווכחו מי הכי עוזר לאמם הזקנה.

אמר הראשון: "בניתי לה אחוזה ענקית, שיש לה חדר לכל יום בשנה".

אמר השני: "קניתי לה צי של מכוניות ונהגים, כדי שישרתו אותה בכל עת".

אמר השלישי: "לי לא היה הרבה כסף, אז שלחתי לה מטבע אחד של פזו ארגנטינאי – זה כל מה שהיה ברשותי".

האחים גיחכו. "מה אמא תעשה עם פזו? זה כמעט לא שווה כלום. איפה כיבוד ההורים שלך?".

כעבור זמן מה הגיע מכתב מהאם: "תודה לכולכם על המתנות, בני האהובים. לבני הבכור – תודה על האחוזה, אך היא גדולה מדי וקשה שלא להרגיש בה בודדה. לבני השני – תודה על המכוניות, אך גם אחת הייתה מספיקה לנסיעה השבועית למרכז העיר. ולבני הצעיר – תודה רבה! איך זכרת מה שחסר לי באוסף המטבעות האהוב שלי?".

כדי לתמוך נכון, חשוב להבין ולהקשיב לצרכים האמיתיים של המקבל, ולתת בדיוק את מה שחסר לו, לא מה שנראה לנו נכון. רק כך מתנה אמיתית יכולה למלא ולעזור באמת.

מבט עיוור

פרופסור ואשתו יצאו לכמה ימי קמפינג. הם בנו אוהל, אכלו והלכו לישון. באמצע הלילה קמה האישה ושאלה: "בעלי, הבט לשמים ואמור לי מה אתה רואה?". הוא ענה: "מיליוני כוכבים".

"ומה זה אומר לך?", שאלה.

הוא השיב בשחצנות: "מבחינה אסטרונומית, זה אומר שיש מיליוני גלקסיות עם פוטנציאל לביליוני כוכבי לכת. מבחינה כרונולוגית, מתקרבים לשעה 3 לפנות בוקר. מבחינה תאולוגית, זה מראה את גודלו של בורא עולם ואת קטנותנו. מבחינה מטאורולוגית, נראה שמחר יהיה יום נאה".

הוא פנה אל אשתו ושאל: "ומה זה אומר לך?".

היא ענתה: "בעלי היקר, איזה מזג אוויר, גלקסיות ונעליים! אתה לא רואה שגנבו לנו את האוהל?!".

חברים, גם אנחנו לפעמים מתעלמים מהעיקר ומתמקדים בטפל. כולנו יודעים שחיינו כאן ארעיים, אך השאלה היא האם אנו חיים מתוך מודעות לכך, או מתעלמים ומדחיקים זאת. הבריאה כולה צועקת שיש בורא לעולם, ורק עלינו לפקוח את העיניים ולראות זאת.