"אני בת 28 עם חמישה ילדים, איך אגשים חלום?": השליחה מסרי לנקה בריאיון מפתיע

כאשר הגיעה מושקא מדנצ'יק לסרי לנקה לפני כ-13 שנים, היא הייתה אישה צעירה, בת 21 בסך הכל, עם תינוקת קטנה בת תשעה חודשים. "הציעו לי ולבעלי להיות שליחים במדינה הנידחת הזו והחלטנו לקפוץ למים", היא פותחת. "עשינו זאת ממש על עיוור, לא שאלנו מה יהיה ואיך נסתדר, כי האמנו שהקב"ה יגמור את המלאכה. במבט לאחור, אני יכולה להעיד שזו הייתה באמת קפיצה למים עמוקים, כי מדובר אומנם במדינה מרתקת ובעלת נופים מרהיבים, אך שום דבר שם לא דומה אפילו במעט לחיים במדינת ישראל".

מושקא התחילה את חייה החדשים בבית חב"ד קטן שהקימו במקום, כשהיא מצויה בעיקר במטבח – מבשלת המון, מטפלת בילדיה, ומקבלת את המטיילים שחיו בתוך ביתה כאילו היה זה ביתם שלהם.

חיים בקצה העולם

החיים התגלו כמרתקים. "הצענו בית חב"ד שאינו גדול, אבל מאוד בוטיקי, חמים ונעים. בשונה מבתי חב"ד אחרים שברחבי העולם, אצלנו אנשים בדרך כלל לא באו לביקור קצר או לארוחה, אלא היו ישנים כל הלילה, אוכלים משהו ומתאוששים מהנסיעה. זה היה כמו פונדק דרכים באמצע הדרך".

איך התמודדתם עם תנאי המחיה הלא פשוטים? הרי מדובר במדינת עולם שלישי...

"אולי זה מפתיע, אך למרות שסרי לנקה נשמעת כמו סמל הפרימיטיביות, התגוררנו בעיר הבירה שלה, קולומבו, שהיא יחסית מפותחת. אפילו ילדתי שם שלושה מילדיי, בבית רפואה פרטי כמובן, וקיבלתי טיפול יחסית טוב. אי אפשר להתעלם מכך שמדובר עדיין בעולם שלישי, אבל היו לנו שירותי חשמל ומים. היה לנו גם רכב מקרטע בו יכולנו להתנהל, ולא, לא נסענו בשבילי עפר, אלא דווקא בכבישים.

"כמובן שעבורנו, כיהודים, היו אתגרים רבים, בעיקר בתחום המזון. כי לא יכולנו לצרוך שום דבר מלבד פירות וירקות. בעלי למד באותם ימים שחיטה כדי לשחוט לנו את העופות, ואילו כדי לשתות חלב היינו חולבים במו ידינו את הפרות ומכינים גבינה וחמאה תוצרת בית. מיותר לציין שהילדים שלנו התחנכו בחינוך ביתי בלבד. מדי פעם הגיעו מתנדבות מהארץ, אך זו פריבילגיה שלא תמיד הייתה לנו. היו תקופות שבהן חיינו עם עצמנו לבד במשך חודשים ארוכים".

האתגר הגדול ביותר, לדבריה, היה תחושת הבדידות. "אני טיפוס חברותי מאוד. בכל פעם מחדש, כשראיתי את האנשים שמגיעים אלינו וממשיכים הלאה, הרגשתי תחושה חמוצה של 'הנה, כולם באים לכאן, מקבלים מאיתנו כל כך הרבה, אך לבסוף ממשיכים, ורק אני נשארת בסוף העולם, רחוקה כל כך'. הבדידות הייתה מוחשית וקשה מאוד".

עוזבים את סרי לנקה

מושקא ומשפחתה חיו בסרי לנקה במשך שבע שנים, ומבחינתם היו מוכנים להישאר שם עוד. אלא שאז פרצה הקורונה. "כמו כולם, גם אנחנו בתחילה לא הבנו את עוצמתו של הנגיף ועד כמה הוא עומד לשתק את העולם, אז נשארנו שם כמו גיבורים, וניסינו להתמודד", היא נזכרת.

"חווינו סיפורים שלא יאומנו. כמו, למשל, חבילת מצות שנשלחה אלינו במשלוח אווירי, אך לא הגיעה ליעדה כיוון ששדה התעופה היה סגור. רק שלוש שעות לפני כניסת החג התקבל אישור חריג מהמשטרה, ועובדי המכס והדואר הוקפצו במיוחד כדי להעביר לנו את המצות. במקרה אחר, איתרנו בדרך לא דרך יהודייה שהתגוררה יחד עם בעל סרי לנקי וסבלה מאוד. חילצנו אותה בנס, ממש כמו שמחלצים בארץ יהודיות מכפרים ערביים. היו לנו גם סיפורים נוספים מעניינים, כי לאורך כל הדרך, ובפרט בקורונה, ראינו ניסים גדולים והמון סייעתא דשמיא והשגחה פרטית".

אבל את הנס הגדול מכולם ראו מושקא ובעלה דווקא כשביקשו לשוב לארץ. "אחרי פסח, כשהתברר שהקורונה כאן כדי להישאר, ידענו שאנחנו חייבים לעלות על מטוס בהקדם. היו טיסות אחרונות שיצאו מסרי לנקה, ורצינו לנצל אותן ולטוס לארץ, אבל לבן הקטן שלנו – שנולד חודש לפני הקורונה – לא היה דרכון".

מושקא מדגישה כי הם דווקא דאגו להנפיק לו דרכון מיד עם לידתו, אך עם פרוץ הקורונה נסגרו כל המשרדים ולא הייתה דרך לשלוח להם אותו. "פתאום, באחד הימים, אני מגלה על יד דלת הבית מעטפה עם הדרכון של התינוק. זה היה עבורנו נס משמיים. מיד ארזנו שתי מזוודות, השארנו מאחורינו את הרהיטים וכל החפצים האישיים, ויצאנו לדרך".

"לגנוז את החלום"

כשהגיעו בני המשפחה לארץ, הם גילו ששום דבר לא נשאר כפי שהיה. "העולם התקדם בהיעדרנו, ומכיוון שהקורונה פרצה גם לא הייתה לנו שום דרך להשתלב בעשייה", היא מסבירה. "בתחילה התגוררנו ב'דירת בידוד', עם חמישה ילדים קטנים, לא יכולנו לצאת אפילו כדי לראות אור יום. גם אחרי הבידוד לא היה טוב יותר, כי הרגשנו זרים וכל כך מנותקים. כל החפצים שלנו נותרו מאחור. מכל מפעל החיים שלנו נותרו רק שתי מזוודות, חיינו ממש בחוסר כל".

בתוך כל הכאוס, קיוותה מושקא להיאחז בתחום הריקוד, שכן היא תמיד הייתה טובה בו. "ידעתי שבחופשת הקיץ צפוי להתקיים כנס גדול של נשות חב"ד, אז אזרתי אומץ ויצרתי קשר עם האחראית. הצגתי את עצמי כמי שרוקדת כבר שנים, ושאלתי אם אוכל להופיע. היא ביקשה ממני לשלוח לה סרטון שלי רוקדת, ואני – בשיא ההתרגשות – סידרתי את הדירה הקטנטונת שבה שהינו, התאמנתי, צילמתי את עצמי, שלחתי את הסרטון, ולא קיבלתי שום תגובה".

מושקא עוצרת ולוקחת נשימה עמוקה. "זה פגע בי מאוד", היא מודה. "אני זוכרת שהתקשרתי לאחותי ואמרתי לה: 'לא לכולם יש הזדמנויות להגשים חלומות בחיים'. הוספתי ופירטתי באוזניה את המקום המייאש שבו אני מצויה: 'אני בת 28, עם חמישה ילדים, בלי כסף ובלי עבודה. אפילו את חלום הריקוד אני לא זוכה להגשים'.

"אחותי, שהיא טיפוס מעשי, הציעה לי מיד: 'אם את רוצה להגשים חלום ולרקוד – לכי תתמקצעי ותלמדי'. האמת היא שהביטחון העצמי שלי אחרי אותו סירוב היה בשפל המדרגה, ולא הייתי מסוגלת לראות את עצמי הולכת ללמוד. אבל הקב"ה רצה להגשים לי את החלום, ובדיוק באותו יום קיבלתי מייל מבית ספר לריקוד, בו ציפה לי וובינר של מסלול הכשרה מסודר".

מושקא הגיעה ליום הפתוח, לקחה על עצמה את המחיר שהיה נראה לה אז בלתי מושג בעליל – 13,000 שקלים – והתחילה ללמוד. "בתוך זמן קצר פתחתי חוגי ריקוד והתחלתי לעשות סדנאות והרקדות לנשים", היא מציינת בסיפוק.

מושקא עם משפחתה בביקור בבית חב"ד

לרקוד את עצמך

כיום, חמש שנים אחרי, מושקא מציינת שהריקוד הפך עבורה לא רק למקצוע אלא בעיקר לכלי שמאפשר לה להביע את מי שהיא. "כיום אני יודעת שאני קודם כל אישה שמחפשת לחיות את החיים בשמחה, להיות אישה טובה לבעלי ואמא שמחה ורגועה לילדים שלי. בנוסף, הוכשרתי גם כמאמנת אישית, וכיום אני מנטורית לנשים – מלמדת אותן איך להיות מחוברות לעוצמה שלהן, ואיך לחיות את החיים בשמחה. כל זאת על ידי ריקוד ותודעה, וכן בשיח תוכן מהפכני. כי אני מאמינה שיש לנו את הכוח להשפיע על עצמנו, ולגרום לנו להיות טובות יותר, חיוניות יותר והעיקר – שמחות יותר".

מושקא מתגוררת בראשון לציון, אך מוזמנת ללא מעט הרקדות וסדנאות בכל רחבי הארץ, לעיתים כמרקידה, לעתים כמנטורית, ובדרך כלל בשני הכובעים.

לסיפור שלה יש גם סגירת מעגל מושלמת: "באחד האירועים שהוזמנתי אליהם נפגשתי עם הכוריאוגרפית האחראית. התברר שזו האישה שבעבר, כשניסיתי להתקבל לרקוד בכנס נשות חב"ד, פסלה את הסרטון שלי.

"ברגע הראשון הרגשתי צביטה קטנה בלב, אבל לאחר מכן התגברתי על עצמי, ניגשתי אליה ואמרתי לה: 'רק תדעי שבגלל הסירוב שלך הגעתי למי שאני כיום'. כעת היה תורה להיות מופתעת, והיא השיבה לי: 'זה בכלל לא היה סירוב, פשוט הסרטון חלף לי, ושכחתי ממנו'. האמת, עד עכשיו אני לא מאמינה לגודל ההשגחה הפרטית ולאופן בו הקב"ה סובב את הדברים, העיקר שאתחבר לעצמי ושאלמד באופן מקצועי את המקצוע שאני כל כך אוהבת לעסוק בו".

ומה באמת הסוד של הריקוד, שמצליח לגרום לנשים להתחבר לעצמן?

"עצם התנועה היא כלי לשחרור ולפריצת חסמים", מסבירה מושקא. "כשאשה משתחררת דרך הגוף, היא חוזרת הביתה קלילה יותר, מחוברת יותר לעצמה ומסוגלת להקשיב לקול הפנימי שלה. אפשר לומר שהריקוד עושה מעין 'קיצור דרך' תודעתי – במקום רק ללמוד ולנתח דברים בראש, העבודה עם הגוף מעניקה להם מיד דימוי פיזי שמאפשר ריפוי אמיתי".

ומה עם נשים שטוענות שהן "לא אוהבות לרקוד"?

מושקא מגיבה בהבנה, אך מבקשת לדייק: "ברוב המקרים זה לא באמת עניין של חוסר חיבור, אלא של פחד וחשש משיפוטיות. נשים רבות מתביישות, חוששות להיחשף, או מנסות להסתיר חלקים שהן פחות אוהבות בעצמן. אבל האמת היא שלא צריך לדעת לרקוד ברמה מקצועית כדי ליהנות מהריקוד.

"העניין הוא פשוט לשחרר – לרקוד כמו דוד המלך, שרקד בכל כוחו לפני ה', או כמו תינוק שרוקד בחופשיות מוחלטת, ללא שום ביקורת עצמית. בהרקדות ובסדנאות ריקוד, נשים לומדות להשיל מעליהן את המסכות למשך חצי שעה או ארבעים דקות, להתמסר לריקוד התודעה, ולתת לעצמן להיות חופשיות".