סיפורים מהחיים: הם מחכים לך

שום דבר לא הכין אותי ליום בו שמעתי על המחלה של אבא. אבא היה כל עולמי. אני רווק מתבגר, לא זכיתי עדיין להקים בית. תמיד ידעתי שהחלום של אבא הוא לראות אותי תחת החופה, לזכות לראות נכדים. לא יכולתי להכיל את המחשבה שיהיה משהו שיגדע את האפשרות הזאת, שימנע ממנו את החלום הזה.

יצאתי למלחמה. מלחמה על החיים של אבא. גם במישור הרפואי והבירוקרטי בכל טיפול ובכל תרופה, וגם במישור הרוחני. התחלתי לייצר צונאמי של זכויות. תפילה, חסד, צדקות. כך, בין השאר, ייסדתי התחלתי "חבורת תהילים" בשכונה של הורי. זוהי שכונה מעורבת, ורציתי לזכות את כל הילדים – אלה שגדלו במשפחות שומרות תורה ומצוות, ואלה שלא. בכל שבת בצהריים מגיעים ילדים ואומרים תהילים של שבת, אני מספר סיפור קצר, והם יוצאים עם פרס או ממתק שמעלה חיוך על פניהם.

בכל שבת הייתי שם. בכל פעם שאבא הרגיש טוב יותר, הוא היה אומר לי: "חסדי ה', אני מרגיש טוב יותר. מי יודע אם אלה לא הזכויות של הילדים האלה". השבתות הללו אחרי הצהריים היו מתוקות מדבש. ככל שעבר הזמן, הצטרפו לקבוצה עוד ועוד ילדים, ביניהם רבים שלא יודעים מהי שבת, שלא שמעו על ספר תהילים, ושלראשונה הוגים את הפסוקים הקדושים האלה. כל שיפור במצבו של אבא היה כמים קרים על נפשי הדוויה מכאב.

עוד מעט, ואבא כבר היה נחשב לנקי, מחלים מן המחלה. ודווקא אז, לקראת הסוף, כמו מעשה שטן, הגיעה הדלקת הארורה וחיסלה את הגוף החלש והשברירי שלו, לא התכוננו לזה כלל. היינו בטוחים שבעוד חודש אנחנו נוסעים יחד לבית נופש אי שם בצפון הרחוק, אבל אלוקים רצה אחרת. בקושי הספקתי להיפרד, ואבא הלך.

זאת היתה תקופה כואבת ומבלבלת. היו לי הרבה שאלות, ומעט מאד חשק לחזור לפעילות. אבל אמא ביקשה שאמשיך להפעיל את חברת התהילים, לעילוי נשמת אבא. הזיכרון של הפנים של אבא בכל פעם ששמע על הילדים שמגיעים לומר תהילים לזכותו, דרבן אותי. המשכתי. אבל ההתלהבות שלי כבר לא היתה שם. מי אמר שהתהילים האלה חשובים באמת לבורא עולם? שאלתי את עצמי מתוך כאב. עשינו את זה לרפואתו של אבא, והנה, אבא איננו... שאלתי שאלות. קיבלתי גם הסברים על זכויות ועל חשבונות שמים, אבל הם לא הועילו לי. הרגש היה חסום וקפוץ.

בכל שנת האבל על אבי המשכתי להפעיל את הילדים. כמות הילדים הוכפלה בשנה הזאת, ויותר מחצי מהם היו מבתים רחוקים ממצוות. אבל בעצב הגדול שלי, כמעט שלא הבחנתי בזה, וכשהסתיימה השנה, החלטתי להפסיק. זה היה חלק מסדרה של שינויים שהחלטתי לעשות בחיי, כמו לעזוב את בית הורי ולעבור לעיר אחרת. אני לא יודע אם אמא שלי שמחה מזה, אבל היא ראתה את הכאב שלי, והיתה נבונה ואוהבת מספיק כדי לתמוך בי בכל החלטה.

כשבישרתי לילדים שהקבוצה תפסיק לפעול, נדהמתי מהפנים המאוכזבות שלהם. אמרתי להם שבטוח יש עוד קבוצות כאלה בשכונה, שיחפשו אותן. וכך נפרדנו.

עברתי דירה באותו שבוע, וכבר בשבת הבאה החלטתי לשבות בביתי. רציתי קצת שקט לעצמי. בשעות אחר הצהריים של שבת, כשאני מנמנם על הכורסה, נשמעו לפתע דפיקות בדלת. מי כבר מכיר אותי כאן? תהיתי, וניגשתי לפתוח. בדלת עמדו שני ילדים חמודים. "התהילים כאן?", הם שאלו. הבטתי בהם, המום. עד לכאן זה רודף אחרי? "אין כאן תהילים", אמרתי להם. "זה כנראה בבניין הבא", אמר אחד מהם לחברו, והם הלכו. סגרתי את הדלת, משועשע וקצת נדהם מצירוף המקרים המוזר.

יומיים אחר כך, כשחזרתי מהעבודה, גיליתי קופסת קרטון גדולה בפתח הדלת שלי. לא הזמנתי שום דבר, מה זה? תהיתי. פתחתי את החבילה כדי לבדוק. ובפנים - ערמות של חוברות "תהילים מחולק", וחפיסות של סוכריות. שוב?! רק אז ראיתי את השם והכתובת של הנמען על הארגז. השליח החליף בין מספר הבניין למספר הדירה, הנמען גר בבניין לידי. הוא, כנראה, זה שמארגן כאן תהילים לשבת. מהר מאד השגתי את המספר שלו ויידעתי אותו שהחבילה שלו אצלי. הוא לקח אותה, ואני נשארתי תוהה: מה רוצים ממני בשמיים?

פלייר שנח לי על השמשה ברכב היה הפעימה הבאה. הוא חסם לי את כל שדה הראייה. "חבורת תהילים, ממתקים ופרסים". זה לא היה פרסום לחברת התהילים מהבניין ליד, אלא לקבוצה אחרת, קרובה למקום העבודה שלי. בשלב הזה כבר היה לי קשה לחשוב שזה רק צירוף מקרים. אבל די, נגמר, עברתי דירה. מה עכשיו?

כמה שבועות לאחר מכן, חבר הציע לי להצטרף אליו לשבת בבית הארחה באחד היישובים הצפוניים של הארץ, אזור יפהפה, ירוק ומלא אווירה. נסענו למלא מצברים בנפש וברוח. בשבת אחר הצהריים החלטנו לצאת לסיבוב ביישוב. הסתובבנו בשבילים, מפטפטים ונהנים מהנוף. התרחקנו מבית ההארחה. זה היה בשלהי הקיץ, השמש יקדה בעוז, ובשלב מסוים נעשיתי צמא. מה, נחזור? זה יקח זמן, ובכלל, לא התחשק לנו לחזור. יפה כאן. אחרי רגע ראינו מבנה מחופה עץ לא רחוק מאיתנו. "מבנה קהילתי", אמר השלט שעליו. המקום היה פתוח. אולי יש שם ברז?

נכנסנו. את פנינו קיבלה חבורה גדולה של ילדים, יושבים במעגל במרכז החדר וממתינים. רציתי לשאול אם יש שם מים, אבל הם הקדימו אותי. "אתה עושה איתנו תהילים?", שאלו אותי. דווקא אותי מבין שנינו. מה קורה כאן? חברי מרפק אותי. "אתה כבר מכיר את העבודה, לא? תזרום".

"מה הקשר שלי לכאן?", שאלתי, אבל הוא התעקש. "תראה איך הם רוצים!". הוא פנה אל הילדים. "דוד יגיד איתכם תהילים. אבל קודם תגלו לנו איפה יש פה ברז או מים קרים, כי אנחנו צמאים". הילדים חייכו. אחד האבות שנכח במקום ניגש אלינו עם שני בקבוקי מים קרים, והחליף איתנו לחיצות ידיים.

כך מצאתי את עצמי קורא תהילים בקול עם חבורת ילדים מושבניקים. רבע שעה אחר כך נכנס אדם מבוגר, מתנשף. "סליחה שאחרתי", הוא אמר בקול, ונעצר למראה שני הזרים שמנהלים את חברת התהילים שלו... "אני האחראי", הוא הסביר לי. "לאחרונה לא תמיד הצלחתי להגיע, אבל תמיד דאגתי למחליף. הילדים כנראה חשבו שאתה המחליף שלי הפעם. תודה", הוא אמר, טרוד מכדי לשאול מי אני ואיך הגעתי למקום.

זה היה אירוע מוזר, ומצחיק, אבל אני יצאתי ממנו מהורהר. הקב"ה לא מפסיק להעביר לי מסרים! סיפרתי לחברי את כל הדברים המוזרים שקרו לי לאחרונה. "אני אתרום לתהילים שלך אם תחזור", הוא אמר. זה לא דיבר אלי. הכסף לא היה הבעיה.

אחרי שבת, כשהתקשרתי לאמא, היא סיפה שדור, הבן של נטשה, השכנה שלנו, ילד מתוק בן 11, דפק אצלה בדלת, שאל אם יש סיכוי שאחזור לתהילים, הוא ממש מתגעגע. גם נטשה בעצמה פגשה אותה ושאלה על זה. זה חסר לדור. אמא הופתעה. מכל האנשים שבעולם, דווקא היא? תמיד נראתה רחוקה מעולם של תורה ומצוות כמו מרחק בין שמים לארץ.

בשלב הזה כבר הבנתי מה ה' רוצה ממני. יותר מדי פעמים הוא כבר אותת לי. אבל היצר עשה אצלי עבודה טובה. לא רציתי. די, מיציתי.

הבטחתי לאמא שאגיע אליה בשבת הבאה. יותר מדי זמן נשארה לבד. אמא פינקה אותי כמו שרק היא יודע, ואני גיליתי שדי התגעגעתי. אולי אני כן צריך לחזור? אולי לא לבית, אבל לפחות לשכונה? הדחקתי את המחשבות.

בצהריים יצאתי לזרוק שקית אשפה לפח של הבניין, ומי מגיע לקראתי? דור. הטלפון ביד. "דוד! איזה יופי שאתה פה! שבת שלום! אולי תעשה תהילים השבת? זה ממש חסר לי". נמסתי. כזה מתוק הוא היה. "אי אפשר", עניתי. "לא הודעתי לאף אחד, איך נקרא לכולם?".

"מה הבעיה?", הוא שאל, מרים בספונטניות את המכשיר שבידו. "אני ברגע מפיץ את זה לקבוצה".

"לא!", קראתי. "זה אסור בשבת. אי אפשר".

"בסדר, אין בעיה. אני מניח את הטלפון ורץ לקרוא לחברים מהמגרש". הוא כבר פנה לרוץ, ואני הבנתי מה הולך לקרות. "רגע, דור, אין לי מה לחלק לכולכם...".

"אה, לא נורא. אמא שלי קנתה אתמול קרטון של חטיפים, אני אביא איתי. ואל תדאג", הוא הוסיף בחיוך, "זה בהכשר בד"ץ. מאז ששמעתי אותך מבקש שנביא רק דברים כשרים לקבוצה, ביקשתי מאמא שלי, והיא זורמת עם זה". הלם. כמה הפתעות ביום אחד?

כמה כבר אפשר להתעלם מדיבורים ישירים של ה'? הרהרתי לעצמי. הנה, הוא שלח לי את דור בעצמו, שאראה מה משפט אחד שלי עושה. ואני חשבתי שהתהילים האלה הם סתם בזבוז של מאמץ... באותו רגע החלטתי שאני חוזר להפעיל את הקבוצה. איך אעשה את זה מעיר אחרת? לא יודע. אולי אחזור. אחליט בהמשך. אבל לתהילים – אני חוזר.

עשר דקות אחר כך דור דפק בדלת, מתנשף. "אני ממש רוצה שתסביר לי את הקטע עם הטלפון ושבת, אבל עכשיו בוא", הוא אמר לי. "הם מחכים לך...".