"זה לא שאת לא בסדר. זה פשוט שקשה גם לי". ויכוח בין בני הזוג – זה טוב או רע? תלוי

"ההורים שלי התקשרו. הזמינו אותנו לשבת. הרבה זמן לא היינו אצלם". מהטון שלו היא הבינה שזה מנוי וגמור. היא עמדה עם הגב אליו מול הכיור, שוטפת הכלים. המים הזורמים השתלבו עם הרעש הפנימי.

"אבל... אני זקוקה כל כך לחדר שלי, לאוכל שאני אוהבת, לביחד שלנו", אמרה. לא רצתה להגיד שצפוף ורועש אצל ההורים שלו, אין פינה שקטה, האוכל לא לטעמה. לא רוצה לפגוע.

"אבל בשבת שעברה היינו בבית, לפני שבועיים היינו בבית. בשבת הבאה גם נהיה בבית. צריכים גם לכבד את ההורים. הם ייפגעו".

"ולפני שלושה שבועות היינו שם. פעם בחודשיים אני חושבת שזה מספיק מכבד".

הוא לקח צעד אחד אחורה. "תביני, בשבילי זה לא מספיק. זה הבית בו גדלתי, זה ההורים שלי, בית הכנסת עם החברים שלי. לא רק אני צריך להתחשב. מותר להתחשב גם בי".

"לא התכוונתי לצער אותך... זה לא שהם לא בסדר, זה פשוט קשה לי...".

"גם אני לא התכוונתי לצער... זה לא שאת לא בסדר. זה פשוט שקשה גם לי". הוא חזר על דבריה. והשיקוף הזה הציב מולה פתאום מראה. זה לא הוא, זה לא את, זה שניכם מול הבעיה.

*

קשר בין שני אנשים, במיוחד בני זוג, מלווה בהכרח בקונפליקטים. אבל השאלה היא לא האם הקונפליקט קיים, אלא איך מתמודדים מולו. ג'ון גוטמן, פסיכולוג קליני יהודי-אמריקאי, ערך מחקר מקיף ובו ביקש מבני זוג לדבר 15 דקות על אירועי היום, לאחר מכן על מחלוקת, ולבסוף על נושא נעים. הוא ערך תצפיות על הבעות הפנים, האינטונציה, הביטויים הרגשיים של בני הזוג והאופן שבו כל אחד חווה את רגשות השני.

המפליא היה, שהחוקרים הצליחו לנבא בדיוק של יותר מתשעים אחוזים אם בני הזוג יישארו יחד או יתגרשו. איך? על סמך האופן שבו ניהלו ויכוח! הוא מצא ארבעה דפוסים "מבשרי רעה" בזוגיות: 1. ביקורת – האשמות בכוונת זדון, חוסר אכפתיות, אנוכיות. 2. בוז – זלזול, התנשאות, עוקצנות, במילים ובמנגינה. 3. הגנתיות – התחמקות מלקיחת אחריות, התגוננות, התבצרות בעמדה ופנקסנות. 4. התעלמות – אטימות או נסיגה, ניתוק מגע ופרישה מהמערכה. חשוב להכיר את הדפוסים הללו, בבחינת "דע את האויב". אלו הם מחבלי הנישואין, חומרי הנפץ שלהם.

לעומת זאת, בני זוג שנשארים הם אלו שתומכים זה בזה גם בוויכוחים מרים, מהנהנים ומאשרים את דברי בן הזוג, מקשיבים, משתמשים בהומור להקליל את האווירה. הם מזהים מתי המצב בסיכון להידרדרות ויודעים לעצור בזמן ולשקם. כי הקונפליקט הוא לא הבעיה, והפתרון הוא לא הפתרון. מה שחשוב הוא הדיאלוג שקורה בו.

"ויאמר אלוקים לא טוב היות האדם לבדו, אעשה לו עזר כנגדו" (בראשית ב', י"ח). "עזר" ו"כנגדו" הם ביטויים הופכיים, איך שניהם יכולים להיות בתוך אישה אחת? מסבירה על כך הגמרא: "זכה – עזרתו, לא זכה – כנגדו" (יבמות סג ע"א). בכל מקרה יהיו קונפליקטים, אבל אם זיככו את עצמם, יהיו עזר זה לזה ולא חלילה להיפך.

לא צריך להיבהל מחוסר הסכמה. החיכוך הוא לא איום, הוא מקום בו אנו יכולים לגלות את עצמנו מחדש ולהגיע למקום עמוק יותר.