מדוע נדרש אברהם לצאת מארצו? האברבנאל בפירוש נפלא לפרשת לך לך

האברבנאל פותח את פירושו לפרשת לך לך בהצגת שלוש התחלות בתולדות האומה הישראלית: אדם הראשון, נח ואברהם. אדם הוא ההתחלה הכללית ביותר; נח הוא התחלה מיוחדת יותר; ואברהם הוא ההתחלה המיוחדת שממנה מתפתח סיפורה של האומה. את היחס ביניהם הוא מסביר באמצעות הקבלה לכוחות החיים: אדם כנגד הכוח הצומח, נח כנגד הכוח המרגיש, ואברהם כנגד הכוח השכלי.

על אברהם כותב האברבנאל: "והיה ערכו אצל האומה בערך הצורה האנושית המשכלת לחי מדבר". באמצעות ההקבלה הזאת הוא מציע לקרוא את מעשי אברהם גם כביטוי לחיי האדם המשכיל: עזיבת הסביבה המעכבת את השלמות, הכרת ה', שליטה בכוחות האדם והתרחקות מההשתעבדות לממון. אך האברבנאל מדגיש שאין כוונתו לטעון, חלילה, שהסיפורים הם משל: "הסיפורים האלה כולם היו וקרו כולם כפשוטם". עם זאת, יש בהם רובד בעל משמעות סמלית.

לאחר הקדמה זו עובר האברבנאל לפירוש הפסוקים, כדרכו באמצעות סדרת שאלות: מדוע נדרש אברהם לצאת מארצו, לאחר שכבר יצא מאור כשדים? מדוע נזכרו בנפרד הארץ, המולדת ובית האב? ומהי תכלית ההליכה, שבתחילה אינה מפורשת?

בתשובתו הוא מתאר את ישיבת אברהם בחרן כמצב שעיכב את התפתחותו. שלושה גורמים היו, לדעתו, מונעים: הסביבה הדתית של הארץ; השכנים והמכרים, שהיו מנסים למנוע ממנו להמשיך בוויכוחיו על האמונה; ובית אביו, שבו התקשה להוכיח את הקרובים לו. ביחס להשפעת המכרים הוא כותב: "והאדם בהכרח יפיק רצון אוהביו העומדים סביבו". גם מי שמתווכח לא יכול להימלט מהשפעת הסביבה, הצד שכנגדו.

לכן נצטווה אברהם שוב "לך לך". היציאה הקודמת נעשתה עם תרח ועם בני המשפחה, כעת נדרש אברהם לצאת באופן המאפשר לו להשתחרר מהגורמים המעכבים אותו. האברבנאל מפרש: "שאתה לבדך תלך ותעזוב ארצך". בהמשך הוא מסביר את ה"לבדך" כפרידה מהארץ, מהמכרים ומבית האב. ההליכה כוללת, כמובן, את אנשי הבית הנזכרים בכתוב.

לארץ שאליה נשלח אברהם יש תפקיד בהשלמתו. האברבנאל מביא בהסכמה את דברי הכוזרי על הקשר שבין הארץ הקדושה לבין הנבואה. הוא משתמש בדימוי של אילן בעל פרי טוב, המועתק מהמדבר לאדמה מעובדת כדי שיוכל להתפתח. כך הוא מבין את העברת אברהם אל המקום שבו תוכל שלמותו להגיע למימושה.

ההבטחות שניתנו לאברהם מתפרשות כמענה לקשיים הכרוכים ביציאה. כנגד עזיבת בית האב נאמר "ואעשך לגוי גדול": מהמשפחה שאברהם עתיד להקים יצמח עם; כנגד הפרידה מהמכרים, שסיפקו כבוד וסיוע, באות ההבטחות, נאמר "ואברכך ואגדלה שמך"; וכנגד עזיבת הארץ באה ההבטחה להשגחה במקום שאליו ילך.

האברבנאל מציע שני פירושים למילים "והיה ברכה". בפירוש הראשון הוא מסביר שאברהם יהיה בכל מקום "איש ברכה ומשתדל לתועלתך". בפירוש השני הוא רואה במילים האלה הגדרה של תכלית השליחות: אברהם נדרש ללמד את העמים את האמונה האמיתית. לשונו היא: "שכאשר ילך יהיה ברכה בין העמים בלמדם ובהודיעו אותם האמונה האמיתית".

בהתאם לכך מתפרשת גם ההבטחה "ונברכו בך כל משפחות האדמה". לדעת האברבנאל, הברכה קשורה להתקרבות אל האמונה שאברהם מלמד. הוא אינו מפרש את הפסוק כהבטחה שכל אדם בעולם יהיה מבורך בכל מצב, ומסביר שהברכה וההשגחה תחולנה על משפחה שתתקרב לדרכו ולאמונתו.

באותו קטע מתעכב האברבנאל על לקיחת לוט והרכוש למסע. לפי פירושו, המילה "ויקח" מלמדת גם על האחריות הכלכלית שקיבל אברהם. הוא לקח על עצמו את ההוצאה הדרושה לאנשי המסע: "כי הכל לקח אברהם על עצמו לעשות להם ההוצאה הצריכה אליהם". יציאת אברהם מתוארת, אפוא, כמעשה הכולל מחויבות מעשית לאנשים הנלווים אליו.

בהמשך הפרשה מציג האברבנאל גם את חששות אברהם לאחר מלחמת המלכים. את "אל תירא אברם" הוא מפרש על רקע האפשרות שהמלכים המנוצחים ישובו לנקום. אברהם, שהיה עד אז אדם שחי בביטחון, עלול היה לחשוש שמעתה יידרש לחיות תחת שמירה מתמדת. האברבנאל מתאר זאת כ"עמל מכאיב אף כי לאיש אשר לא נוסה ללכת באלה".

חשש נוסף נוגע להחזרת הרכוש למלך סדום. אברהם עשוי היה לשאול אם נכון היה להשיב את הרכוש לאנשים רעים, או להשתמש בו לצורכי הגנתו. שני חלקי דבר ה' משיבים, לפי האברבנאל, לשתי המחשבות: "אנכי מגן לך" – מבטיח הגנה מפני המלכים, ו"שכרך הרבה מאד" מאשר את המעשה שעשה בהשבת הרכוש.