להפסיק לתקן: הסוד שיציל את הנישואים שלכם לפני שיהיה מאוחר

"אני מרגיש שאני כבר לא מכיר אותה", אמר איתן.

"מה זאת אומרת?", שאלתי.

"היא השתנתה. פעם היא הייתה שמחה יותר, זורמת יותר. יכולנו לצאת ספונטנית, לצחוק על שטויות. היום כל דבר צריך לתכנן, כל דבר הופך לשיחה. אני מרגיש שאני חי עם מישהי אחרת".

"ומה את מרגישה כשאת שומעת אותו אומר את זה?", שאלתי את מיכל.

"שהוא לא מכיר אותי, גם אחרי כל השנים האלה. הוא עדיין מחכה לאישה שהייתי כשהכרנו. אבל אני לא בת עשרים וחמש. יש לנו ילדים, אחריות, חיים. אני רוצה שהוא יראה אותי, לא את הזיכרון שלו ממני".

"ומה היית רוצה שהוא ישנה בעצמו?".

"אני רוצה שהוא יתבגר. שייקח אחריות בלי שאצטרך לבקש, שיבין לבד מה צריך לעשות".

"איתן מחכה שתחזרי להיות האישה שהוא התאהב בה, ואת מחכה שהוא יהפוך לבעל שתמיד רצית. שניכם מרגישים שבן הזוג לא באמת רואה אתכם. אבל אולי כל אחד מכם רואה היטב את האדם שמולו, כל עוד הוא מסכים להיות האדם שאתם מצפים ממנו להיות".

"אני רוצה לשאול אתכם משהו. כשאתם אומרים שאתם רוצים לקבל את בן הזוג, האם אתם רוצים לקבל אותו כפי שהוא, או את הגרסה שלו שתאפשר לכם להרגיש טוב בתוך הנישואים?".

"איתן, נניח שמיכל לא תחזור להיות האישה הספונטנית שהייתה בתחילת הקשר. היא תהיה אחראית יותר, לפעמים עייפה וטרודה. האם תוכל לפגוש אותה כפי שהיא היום?".

"אני לא יודע", אמר. "אבל אני מתגעגע אליה".

"אני לא מבקשת ממך להפסיק להתגעגע. אני מנסה להבין אם אתה מתגעגע למיכל, או לתחושה שהייתה לך בתחילת הדרך.

"מיכל, ונניח שאיתן יישאר אדם שצריך להסביר לו, להזכיר לו, לפעמים אפילו לבקש ממנו כמה פעמים. האם תוכלי לראות גם את הטוב שבו?".

"אני פשוט לא רוצה להיות אמא שלו", אמרה.

"ואת גם לא אמורה להיות אמא שלו. יש הבדל בין לא להסכים לשאת לבד את כל האחריות, לבין לחכות שהוא יהיה אדם אחר לפני שתוכלי לפגוש אותו כאדם ראוי לאהבה".

"הרבה זוגות שמגיעים לנישואים שניים אומרים שרק אחרי שהנישואים הראשונים התפרקו הם הבינו מה באמת חשוב. פתאום, כשהרשימה של התכונות והציפיות כבר לא הספיקה, הם גילו שהאדם שמולם חשוב יותר מהתמונה שדמיינו".

"אבל למה צריך להגיע לגירושים כדי להבין את זה?", שאלה מיכל.

"זו בדיוק השאלה. אולי השבירה הזאת לא חייבת להתרחש בנישואים. אולי היא יכולה להתרחש בתוך האדם".

"כשאתם מתחתנים, אתם מגיעים לא רק עם בן זוג, אלא גם עם תמונה של נישואים. איך אישה אמורה להיות, איך בעל אמור להתנהג, איך נראית משפחה טובה. חלק מהתמונות האלה נבנו בבית שבו גדלתם, אחרות מתוך חלומות ופחדים. ואז מגיע בן הזוג, ואתם מצפים ממנו לעזור לתמונה הזאת להתגשם".

"זה נשמע כאילו אסור שיהיו ציפיות", אמר איתן.

"ממש לא. מותר לך לרצות שמיכל תצחק איתך, ומותר למיכל לרצות שתחלק איתה באחריות. השאלה היא מה קורה כשהצורך שלכם פוגש אדם שלא תמיד מסוגל למלא אותו בדרך שדמיינתם. האם אתם מדברים על מה שאתם צריכים, או הופכים את בן הזוג לבעיה שצריך לתקן?".

"אני חושבת שאני עושה את זה", אמרה מיכל. "כשאני צריכה לבקש ממנו משהו שוב, אני כבר לא רואה את מה שהוא כן עושה. אני רואה את כל מה שהוא עדיין לא הבין".

"ואני", אמר איתן, "כשאני מנסה להצחיק אותה והיא לא זורמת, אני מיד מרגיש שהיא כבר לא אוהבת אותי. במקום לשאול מה עובר עליה, אני מתעצבן שהיא השתנתה".

"אתם לוקחים רגע במציאות והופכים אותו להוכחה שהאדם שמולכם אינו מי שהוא אמור להיות. מיכל לא צוחקת, ולכן איתן מרגיש שאיבד את אשתו. איתן צריך תזכורת, ולכן מיכל מרגישה שאין לה שותף. במקום לפגוש את הרגע, אתם פוגשים את האכזבה שלכם זה מזו".

"אז מה, פשוט לקבל הכול?", שאלה מיכל.

"לא. לקבל אדם אין פירושו לוותר על גבולות או להסכים לחיות במציאות שפוגעת בכם. להפך. כשאת מפסיקה להילחם באיתן על מי שהוא, את יכולה לדבר איתו באופן מדויק על מה שאת צריכה. במקום לומר לו שהוא לא התבגר, את יכולה לומר שאת זקוקה לשותף שייקח אחריות. ובמקום לדרוש ממך לחזור להיות מי שהיית, איתן יכול לספר לך שהוא מתגעגע לזמן שבו הרגיש קרוב אלייך".

"אבל זה מפחיד", אמרה מיכל. "כי אם אני מפסיקה לחכות שהוא יהיה אחר, אני צריכה להחליט אם אני יכולה לחיות עם מי שהוא".

"נכון", אמרתי. "וזו שאלה אמיתית. קבלה אינה מבטלת את הצורך בשינוי, אלא מאפשרת לכם להפסיק לדרוש שהשינוי יהיה תנאי למפגש ביניכם".

איתן שתק לרגע.

"את יודעת מה מוזר? אני עסוק כל כך בזה שהיא השתנתה, שלא שאלתי אותה כבר הרבה זמן מי היא היום".

"ואני עסוקה כל כך במה שהוא עדיין לא, שלא עצרתי לחשוב מה הוא מרגיש כשהוא בא אלי ומנסה להתקרב".

הקשיים שלהם לא נעלמו. איתן עדיין יצטרך ללמוד לקחת אחריות, ומיכל עדיין תצטרך ללמוד לבטא את צרכיה בלי להפוך כל אכזבה לפסק דין. אבל משהו השתנה: לרגע, כל אחד מהם הפסיק להסתכל על בן הזוג דרך התמונה שהחזיק עליו, והתחיל להתעניין באדם שמאחורי התמונה.

חנה דיין hanna.tipul@gmail.com

לכל הטורים וליצירת קשר, לחצו כאן