חינוך ילדים
בגן הם מחזיקים מעמד, בבית הם מתפרקים: מה באמת עובר על הילדים שלנו?
הם חוזרים מהגן ומבית הספר עצבניים, בכיינים, נצמדים לאמא או מסתגרים בתוך עצמם. דווקא כשההסתגלות למסגרות נראית מאחורינו, הקושי האמיתי מתפרץ בבית. מה עומד מאחורי ההתנהגויות האלה, ואיך אפשר לעזור לכל ילד למצוא מחדש את תחושת הביטחון?
- לאה אוירבךלמעקב
- ז' חשון התשפ"ז||
כשהגורים חזרו הביתה מהגן (או מהבית ספר או מהעבודה), כל אחד חזר קצת אחרת.
לגור של הקיפוד היו בהתחלה פנים רגילות. הוא אמר ש"היה כיף" ו"בכלל לא בכיתי", זרק את התיק על הרצפה ושאל מה יש לאכול. הוא לא הביט בעיניים של אמא שלו כשהיא שאלה עם מי הוא שיחק - אבל מהר מאד אחר הצהריים הפך לסצנת קרב מתמשכת.
בפנים, יש לו לב רך, רגיש ומטולטל – אבל כל מה שאמא שלו הצליחה לראות מבחוץ זה קוצים חדים, כואבים, שהוא ירה לכל עבר, קוצים שננעצו עמוק בליבה, נזרקו על האחים והרחיקו ממנו את כולם.
לגור של הקיפוד היו בהתחלה פנים רגילותמרגע שהאפרוח פגש שוב את אמא, הוא לא הרפה מהכנף שלה. הוא דידה אחריה לכל מקום, כשהיא זזה לימין, הוא קיפץ ימינה, כשהיא הלכה לשירותים, הוא נעמד בכניסה, וכשהיא ניסתה להכין מרק זירעונים - הוא התחנן שתרים אותו על הידיים. בשלב מסוים, אחרי כרכור מתמשך מצידו, יצא לה כבר קרקור גדול מאד. היא הרגישה שהיא כבר לא מסוגלת יותר לשמוע את טפיפות רגליו הקטנות רודפות אחריה.
מרגע שהאפרוח פגש שוב את אמא, הוא לא הרפה מהכנף שלהכשהכלבלב חזר הביתה, אמא שלו חשבה שהוא כזה חמוד, שהיא ממש התגעגעה לקול המתוק שלו.
היא כבר לא חשבה ככה אלף ומשהו יבבות מאוחר יותר. כי מאז שהוא חזר הביתה ועד שהלך לישון, הכלבלב לא הפסיק לנבוח, ליבב ולילל. לא הייתה חוקיות לבכי הזה, וגם לא סיבה אמיתית, היה רגע אחד שהיא חשבה שהוא פשוט מחפש על מה לבכות.
הכלבלב לא הפסיק לנבוח, ליבב וליללכשהגור של הצב חזר הביתה, אמא שלו לא הצליחה לקרוא את הפנים שלו. הוא ישב מכווץ, עמוק עמוק בתוך השריון, ולא העז לבדוק מה קורה בחוץ. גם בגן, הוא ישב בפינת הספרים רוב הזמן ולא השתלב במשחק. כשהגננת בחרה בו לעבור עם קופת הצדקה, הוא סירב בשקט. כשאמא אמרה משהו על הגן, הוא אמר שהוא לא רוצה ללכת מחר לגן ויכול להיות שהוא חולה.
כשהגור של הצב חזר הביתה, אמא שלו לא הצליחה לקרוא את הפנים שלוכשהסנאי חזר הביתה, אמא שלו ראתה את כפות רגליו השחורות והבינה שהוא לא נח לרגע. הוא היה מיוזע ותזזיתי, נע ממקום למקום כאילו אין לו ברירה. לאורך הצהריים הוא לא ישב על ענף אחד יותר מעשר דקות. בערב, כשהיא ניסתה להשכיב אותו לישון, הוא התהפך מצד לצד, קם, שתה, אכל, שתה, ולא הצליח להירדם. אה, והוא גם לא סגר לרגע את הפה.
כשהסנאי חזר הביתה, אמא שלו ראתה את כפות רגליו השחורות והבינה שהוא לא נח לרגעכשהאמהות המותשות התיישבו לכוס קפה של ערב ותהו בינן לבין עצמן מה לא בסדר עם הגורים שלהן, אמרה להן הלביאה הקשישה בקול צרוד שכך בדיוק היה עם הגורים שלה, אי פעם, לפני כמה דורות, ותראו איזה אריות הם עכשיו!
השבוע האחרון היה שבוע של הסתגלות למסגרות ולשגרה שוב - רק בלי הנצנצים של ההתחלה. עם קצת פחות תקוות וחלומות. אולי גם פחות תנופה מנטלית להתאמץ ולהשתלב. השבוע האחרון היה שבוע של הסתגלות, רק בלי הלגיטימציה, הרכות והקצב האיטי של ההתחלה.
אז גם אם במוסדות החינוך ההסתגלות הסתיימה רשמית כבר מזמן, בבית אנחנו עדיין על מצב הסתגלות. כי הסתגלות אמיתית היא לא פחות מה קורה בהמשך היום בבית. איך מרגיש המרחב הבטוח הזה שבו מותר בחזרה לבכות, ולטעות, ולריב, לחרוג מהכללים הנוקשים, אפילו להתנהג לא יפה; והוא נשאר בטוח בדיוק כמו קודם.
הסתגלות אמיתית היא להביא את הלב שלי הביתה כמו שהוא, מעורער ופגיע, מכוסה בשכבות הגנה, שריון קוצים או קשקשים, או לב שפועם בקצב גבוה שלא מצליח לרדת – ולדעת שאמא, כבר תרפא את הכול. הסתגלות אמיתית מתרחשת במרחב בטוח, ומה שלא קורה בגן או בכיתה, קורה בבית. כל ילד צריך משהו אחר עכשיו, ולכל אחד תרקחי קוקטייל משלו. אבל המרכיבים תמיד יהיו: קשר, תלות, וויסות ופורקן.
קשר
הזמנה אינסופית לקשר, אהבה ללא תנאי, מקום שבו אפשר פשוט להישען על החיבור בינכם, בלי אבל ובלי חבל. במקום שהילד יחפש אותך נואשות – תגידי לו (בקריצה): עכשיו אתה יושב עלי ואני לא מסכימה לך ללכת לשום מקום! אני חייבת חיבוקקק!
תלות
הזמנה לנוח בתוך הקשר, בלי שהילד צריך להחזיר משהו בחזרה. לעשות עבורם דברים שהם כבר יודעים, לתת להם לישון איתכם, להכין איתם שיעורי בית למרות שלא הכרחי, וכל מה שמשאיר אותם במקום שבו הם נשענים ונסמכים עליכם.
ויסות
לאפשר מרחב שיש בו פעילויות מווסתות. כאלו שפורקות את המתח האצור (משחקים עם אנרגיה גבוהה) וגם כאלה שמרגיעות את הגוף הסוער. (משחקי נשיפות, פרצופים מצחיקים, קולות משונים, אמבטיה ארוכה)
פורקן
לתת לכמה שיותר בכי לצאת החוצה עכשיו. היא בוכה כי הבאת לה פיג'מה ורודה ולא ירוקה? מעולה, הבכי שיוצא שם בוכה בכלל את הבכי של הפרידה. היא מייללת כי רצתה פיצה ולא עוף? מדהים, תשחררי עוד כמה דמעות כלואות עכשיו. הבכי שתראי בימים האלו הוא בכי שמפנה את העומס הרגשי שתקוע בפנים.
ובעיקר, לנשום עמוק, ואז עוד יותר עמוק. אלו אינם ילדים רגילים שחוזרים לשגרה סתמית אחרי חגים.
אלו ילדים שנושאים איתם לכל מקום מערכת עצבים שהתחווטה בין מגיפה למלחמות, בין אזעקות לרסיסים, בין שמחת תורה לשביעי באוקטובר. עיניים שרואות בכל מקום פנים צעירות שכבר אינן ואוזניים ששמעו יותר מידי סיפורים שלא נכתבו לגיל הרך. מערכות העצבים שלהם למדו להתאכזב, לפחד ולבדוק את השטח שוב ושוב. זה ייקח עוד קצת זמן.
לאה אוירבך, מדריכת הורים בגישה היקשרותית התפתחותית. מתמחה בהורות לילדים עם רגישות גבוהה, קשיי ויסות רגשי, והורות לתאומים. לתגובות ויצירת קשר: leah.rbach@gmail.com