"הילדות היו מגיעות אליי למיטה, וכשהצלחתי לקלוע צמה הייתי מאושרת": לאה שופס על אימהות בצל הסרטן

"היום סרטן הוא כבר לא בהכרח גזר דין מוות. גזר דין מוות קורה כאשר אנשים טומנים את הראש בחול ואומרים: 'מה שצריך לקרות לי, יקרה גם ככה'", מבהירה לאה שופס (46) בתחילת שיחתנו, ומדגישה: "הרי גדולי ישראל מעודדים להיבדק". לפני ארבע שנים, בעקבות גילוי מחלת הסרטן אצל אימה, היא החליטה להיבדק. ההחלטה הזאת הובילה אותה למסע מטלטל של טיפולים, התמודדות נפשית ואמונה, וגם למסר העיקרי שהיא מבקשת להעביר הלאה: אל תדחו בדיקות שעשויות להציל חיים.

גדולי ישראל מעודדים להיבדק

"נעבור את זה ביחד"

"כשאימא שלי הייתה בת 67, היא הלכה לעשות בדיקה שגרתית של ממוגרפיה", מקדימה לאה. "אימא שלי היא טיפוס מאוד רגוע. באותו יום פגשתי אותה, והיא שיתפה אותי בנחת שהיום הייתה לה בדיקה והתגלה בה ממצא חשוד. באותו זמן, גם לי היה איזשהו מרקם שונה, אבל קישרתי אותו לתופעות גיל המעבר. כששמעתי את זה, החלטתי שאלך לרופאת משפחה".

אלה היו ימי הקורונה, והתור לרופאת המשפחה היה טלפוני בלבד. למרות זאת, הרופאה סירבה לקחת סיכונים. מה ששמעה משופס הספיק עבורה בכדי להפנות אותה מיידית לכירורגית. מכאן נכנסה שופס לשרשרת בדיקות מהירה, שהלכה וביססה את החשד. "לאימא שלי לקח המון זמן לקבוע תורים. באופן ממש ניסי, הצלחתי לקבוע תורים מהירים".

הבדיקה האחרונה בשרשרת הייתה בדיקת ביופסיה, במסגרתה ניטלה דגימה מהרקמה החשודה. היא שמעה מאימה כי זו בדיקה קצרה וקלה, אך אצלה הבדיקה הלכה והתארכה. היום היא כבר יודעת לומר שההתארכות נבעה מריבוי הגידולים. היא סיימה כאובה ומותשת, וישבה על ספסל ההמתנה לשתות ולנוח.

"התקשרתי לאימא שלי, ותוך כדי שיחה נזכרתי שהיום היא אמורה לקבל את התוצאות של בדיקת הביופסיה שעשתה בעצמה. שאלתי אותה אם כבר קיבלה תשובות, והיא ענתה: 'כן, יש לי סרטן'". שופס ההמומה המשיכה לברר: "ומה את עושה עכשיו?". האם ענתה בשלווה כי היא יושבת בבית קפה, וטועמת קפה ומאפה. "הכול יהיה בסדר. נעבור את זה ביחד", היא ניחמה את בתה. שופס התקשתה לעצור את דמעותיה כשהשיבה: "אני אהיה איתך, אבל אני מתפללת שאצלי יהיו תוצאות אחרות".

"בשביל מישהו שלא חווה סרטן, זו מילה שמקבילה למוות", היא מסבירה. "הלא נודע במחלה הזו הוא מפחיד, וזאת אימא שלי – שאני אוהבת אותה ודואגת לה. לכל זה, נוסף גם הבלגן של מה יהיה איתי ועם הילדים שלי. כל הזמן הזכרתי לעצמי שהקב"ה מנהל את העולם. אני רק בידיים שלו".

אמרתי להם שבעקבות סבתא, עשיתי בירור בעצמי, וגם לי יש סרטן (לאה שופס, אמה וסבתה. קרדיט לצילום: אלקנה אברג'ל)

"החוזק של הנפש – לפני הכול"

כעבור שבוע, קיבלה שופס שיחת טלפון מבית החולים. נאמר לה כי הבדיקה פוענחה, ועליה להגיע לחדר הרופאה. "כבר הבנתי שזה סרטן. לקחתי מונית ונסעתי". בבית החולים בישרו לה, כי הסרטן בדרגה מתקדמת של 2-3. היא הופנתה לבדיקת PET-CT, הבודקת האם הסרטן הספיק להתפשט ולשלוח גרורות.

מועד הבדיקה היה באישון לילה, ושופס הגיעה אליה מלווה בבעלה. לגופה הוזרק חומר, ולאחריה היא נדרשה לשתות משקה עם חומר נוסף ולהמתין לספיגתם. "הייתי במין תחושת ניתוק", היא מתארת. בעודה ממתינה לספיגת החומרים, היא שמעה מהתא הסמוך אישה המספרת שהסרטן חזר לגופה בשנית ושלח גרורות. המילים של האישה הזרה שיקפו לה את מצבה שלה. "פתאום קלטתי איפה אני נמצאת. זה גרם לי לקחת ספר תהילים ולהתחיל להתפלל".

כשהגיע תורה, היא הוכנסה למכשיר גלילי עצום ממדים, שסרק את גופה דקות ארוכות. "בחלק העליון של המכשיר עיצבו תאורה המדמה שמיים. במהלך הבדיקה הסתכלתי עליהם, ואמרתי: 'יש מישהו מלמעלה שמשגיח, ומה שיהיה זה מה שהוא רוצה. אני אעבור את זה ביחד איתו'".

ההמתנה לתוצאות הבדיקה הייתה עבורה מורטת עצבים. "הרגשתי בדיכאון, ובכיתי ללא שליטה כל הזמן. בשלב מסוים הרגשתי שזה לא הוגן כלפי הילדים, ויצאנו לאכול גלידה". בעודם מתמקמים בגלידריה החל לרדת גשם, ושופס פרצה בבכי. אחד מבניה ניגש אליה וחיבק אותה. "השבוע הזה המחיש לי מה חשים אנשים שמתמודדים עם דיכאון. העצבות הזאת יותר גרועה אפילו מהמחלה הפיזית. זה הביא אותי לתובנה שהחוזק של הנפש חשוב יותר מהכול".

כמה זמן ליוו אותך התחושות הללו?

"ברגע שקיבלתי את הפרוטוקול (התוכנית הטיפולית. מ.ל.), משהו בי נרגע. הרגשתי שאני באיזשהו מסלול של טיפול. ובכלל, בגלל שהחלטתי לשתף את הסביבה, אז קיבלתי המון תמיכה".

שבעה ימים חלפו עד שהתקבלה הודעה במכשיר הנייד, כי ממתינות לה תוצאות באזור האישי. "נכנסתי לאפליקציה, ושם נכתב כי לא נמצאו סימנים המעידים על הימצאות גרורות. קפצתי מאושר וחיבקתי את אימא שלי. כמובן, עדיין הייתי עם סרטן, אבל שמחתי שברוך ה' זה לא משהו חמור הרבה יותר, כפי שחששתי".

במהלך הטיפולים, נותנת לבנותיה לאפר ולקשט אותה

"דברי איתם גלויות"

נקודה שהטרידה במיוחד את שופס הייתה ההתמודדות של ילדיה. "יש לי שבעה ילדים, הגדול היה אז בן 20 והקטנה בת ארבע. מיד אחרי שקיבלתי את התוצאות, התקשרתי למטפלת רגשית שאני מכירה והתייעצתי איתה איך להעביר להם את הבשורה. היא אמרה לי: 'תאמרי לילדים במילים פשוטות שזה ניתן לטיפול, ושנעבור עכשיו תקופה מאתגרת, בה אימא תהיה חלשה. תדברי איתם גלויות, ואל תסתירי או תשמרי סודות'".

כמה ימים קודם לכן, ילדיה של לאה קיבלו את הידיעה על המחלה של סבתם, והספיקו כבר לצרף את שמה לתפילה לרפואה במוסדות החינוך. "אמרתי להם שבעקבות סבתא, עשיתי בירור בעצמי, וגם לי יש סרטן. כל אחד מהם היה צריך הסבר בשפה שמתאימה לגילו. למשל, הקטנה, שהייתה בגן, ממש לא הבינה מה זה אומר. אמרתי שזה מין משהו שצומח בגוף והוא מסוכן, ולכן צריך להוציא אותו מהגוף".

המלצה נוספת של המטפלת הרגשית, הייתה לשתף את הסביבה ולהיעזר במידת האפשר. שופס מעידה על עצמה שהיא עצמאית באופיה ולא רגילה להיתמך באחרים, והדבר דרש ממנה שינוי מחשבתי. "בשבתות הראשונות אחרי האבחון, הייתי בסדר גמור מבחינה פיזית, וחזקה כמו שהייתי קודם. אבל הנפש הייתה כל כך מבולבלת, עד שלא הצלחתי להכין שבת. כשחברות שאלו אותי אם אפשר להכין לי שבת, עניתי בחיוב. זה כל כך עזר לי". היא מוסיפה כי הבלבול שאחז בה באותם שבועות הקשה על ניהול הבית, והיא נענתה בחיוב גם להצעת עזרה בתחום הזה. "את יודעת כמה הן הודו לי אחרי זה?", היא מפתיעה. "חברה אמרה לי: 'איזה כיף ששיתפת אותנו, ושאנחנו יכולות להיות חלק ולעזור לך'".

עם נשות הצוות הרפואי בבית החולים

על העזרה שקיבלה, היא לא חוסכת במילים חמות: "הרגשתי אהבה מיוחדת. החברות והקהילה עזרו מאוד, החל מארוחות ודרך קיפולי כביסה. בשבועות בהם הרגשתי טוב יותר, באו חברות מדהימות ודאגו להוציא אותי מהמיטה. הייתה גם חברה אחת שהכינה בצק בכל שבוע והגיעה אליי במיוחד כדי שאעשה הפרשת חלה".

"זה המצב עכשיו"

הבלבול שאחז בשופס בתחילת הדרך התחלף עד מהרה בתופעות פיזיות לא פשוטות, כאשר החלה בסדרת טיפולים אינטנסיביים. "הייתי מגיעה אחת לשלושה שבועות לאשפוז יומי, ומקבלת כימותרפיה – חומר שקוטל גידולים, אבל במקביל גם משמיד לך את המערכת החיסונית. מדובר בטיפול מאוד קשוח. אמנם הוא פעם בשלושה שבועות, אבל אחרי זה את מושבתת ומרותקת למיטה. תופעות הלוואי לא 'כיפיות' בכלל – נשירת שיער היא המוכרת, אבל הקלה מביניהן. סבלתי מהירדמות של איברים ומחולשה מטורפת, ועם כל טיפול הרגשתי חלשה יותר ויותר. בנוסף, יש פצעים יש שמופיעים בכל מיני מקומות. גם חוש הטעם נעלם, ובמקומו צץ בפה טעם נורא".

איך נראית אימהות לשבעה ילדים בעת מחלה?

"אני זוכרת שאחרי הטיפול הראשון שכבתי במיטה מסוחררת וכאובה. אפילו לישון לא יכולתי בגלל הכאבים. התקשרתי לתרפיסטית שמלווה אותי, והיא אמרה לי: 'תרפי. עכשיו זה המצב? תהיי שם, תרגישי את הכאב הזה ותהיי איתו בהסכמה'. הרי אם אני מתנגדת לו, אז אני בעצם סובלת יותר מאשר הסבל הקונקרטי.

"המילים הללו דייקו אותי. אמרתי לעצמי: 'אני מקבלת שזה מה שה' רוצה, שאשכב במיטה'". מנקודת המוצא הזו, היא מימשה את תפקידה האימהי. "הילדות היו מגיעות אליי למיטה. לפעמים איכשהו הייתי מצליחה לקלוע צמה לבת שלי – והייתי מאושרת".

בתפילה בסמוך לציונם של הרב והרבנית קנייבסקי

הצלחת "להחזיק ראש" במה שעובר על הילדים?

"מאוד", היא משיבה מיד. היא מזכירה את אחד מילדיה, שחווה התמודדות במקום לימודיו, והתקשה למצוא אוזן קשבת בגלל מחלתה, שדרשה ממנה את מירב תשומת הלב. "הוא הרגיש שאין לו לא אימא ולא אבא", היא מסבירה ומפרטת איזו הכוונה קיבלה על מנת לסייע לו. "צריך לתת תשומת לב לכך שילדים לא תמיד תופסים נכון את המציאות. את יכולה להגיד משהו אחד, אבל הוא יבין את זה אחרת".

בניה של שופס היו אז בשיאו של גיל ההתבגרות, ואחד מהם הודיע שהוא מעוניין לארח חברים בשבת. באותה תקופה, סעודות השבת של המשפחה התבססו על ארוחות שקיבלו, אך לשופס היה ברור שלא תמנע זאת ממנו. "למה שהוא לא יזמין? להיפך, החיים לא צריכים להיעצר. שירגיש שהם כביכול ממשיכים כרגיל".

לאה שופס ומשפחתה בחתונת בנה. (צילום: אלקנה אברג'ל)

"עוד תהיה סעודת הודיה"

המסע הרפואי של שופס התנהל במקביל למסעה של אימה. "כמעט כל דבר שהיא עברה – אני עברתי אחריה", היא מתארת. היא מבהירה כי סוג הסרטן שעימו התמודדה נחשב לאלים יותר מזה שהיה לאימה. "את הכימו היא לא עברה, וכל כך שמחתי שהיא לא עברה אותו. אני לא יודעת איך גוף של בן אדם מבוגר יכול לעמוד בזה".

בעוד האם והבת נמצאות בשיאם של הטיפולים, ברקע הייתה גם סבתא של לאה, מצד אימה. הסבתא התגוררה בבית האם, ונכון לעת גילוי המחלה גילה נשק ל-100. שופס הייתה איתה בקשר קרוב ותדיר. בהתייעצות עם גורמי טיפול, היא החליטה לשתף אותה על מחלתה. "הייתי מבקרת אותה בכל שבוע. הקב"ה נתן לי כוחות, ו לא הפסדתי אפילו שבוע אחד, גם כשהרגשתי ממש לא טוב. זה היה ריפוי בשבילי להיות אצלה. גם מבחינתה – הרגשתי שאם היא רואה אותי, אז היא רגועה שאני בסדר. הייתי נראית כל כך בסדר בעיניה, שהיא אפילו רצתה שאדאג לאימא שלי", היא צוחקת.

חוגגת עם אחותה את סיום הכימותרפיה

אחרי חצי שנה, שופס סיימה את החלק הקשה של הכימותרפיה והתקדמה לשלב של טיפולי כימותרפיה קלים יותר. את המעבר הזה היא החליטה לחגוג בבריכה יחד עם אחותה ובנותיה. "נכון, הטיפולים קשים, אבל הבחירה שלי היא איך להתמודד איתם. אפשר לסבול, ואפשר לחוות את הדברים שאני כן נהנית מהם וטוב לי איתם".

כעבור חצי שנה, ההליך הרפואי הוכתר בהצלחה. שופס שבה לעבודתה כפאנית ומאפרת, ולפני כחודש אף חיתנה את בכור בניה. כשאני מבררת איתה האם כיום, שלוש שנים מסיום הטיפולים, פרק הסרטן מאחוריה, היא משיבה כי היא עדיין נוטלת תרופות, שילוו אותה לאורך העשור הקרוב כדי למנוע את חזרתו. "התרופות הללו ממש שומרות עליי, תודה לה'. זה נס ופלא. לנשים פעם לא היו את התרופות האלה. אני עדיין מחכה לעבור את חמש השנים שאחריהן הסיכוי לסרטן יורד. אבל ברוך ה', אני מרגישה הרבה יותר טוב, ועוד תהיה סעודת הודיה".