קרועה בין שני בתים: איך מכבדים הורים כשיש לי בית משלי?

פעם הם היו אלה שדאגו לנו: הסיעו לחוגים, ישבו לידינו כשהיינו חולות ועזרו לנו בשבתות עם התינוקות. ופתאום, כמעט בלי שהרגשנו, התפקידים מתחילים להתהפך: אבא כבר לא נוהג בלילה, אמא שוכחת יותר, ותורים לרופאים מצטרפים ללוח הזמנים. במקביל, יש לנו בית מלא לנהל: ילדים, עבודה, בן זוג, כביסות וסירים. הלב רוצה לתת להורים הכול, אבל ביממה יש רק 24 שעות.

אם גם את מרגישה קרועה בין שני הבתים - את לא לבד.

"אל תשליכני לעת זקנה"

דוד המלך ביקש: "אַל תַּשְׁלִיכֵנִי לְעֵת זִקְנָה, כִּכְלוֹת כֹּחִי אַל תַּעַזְבֵנִי" (תהילים עא, ט). כל הורה מבוגר מכיר את הפחד הזה, גם אם לא יודה בו: הפחד להפוך לנטל, להישכח, להישאר לבד. כשאנחנו זוכרות את זה, קל יותר להבין למה אמא מתקשרת שוב ושוב, או למה אבא נעלב כשלא הגענו לשבת.

ההבנה הזאת לא אמורה להוביל לאשמה. היא אמורה להוביל לחשיבה: איך נותנים להורים, בתוך המציאות שלנו, את מה שהם צריכים, בתוך החיים העמוסים שלנו.

חז"ל הגדירו את מצוות הכיבוד בפעולות מעשיות: "מַאֲכִיל וּמַשְׁקֶה, מַלְבִּישׁ וּמְכַסֶּה, מַכְנִיס וּמוֹצִיא" (קידושין ל"א ע"ב). כלומר, לדאוג לצרכים הבסיסיים של ההורים.

ההגדרה הזאת מורידה מאיתנו הרבה לחץ. כיבוד הורים לא מחייב להיות זמינה בכל רגע או לעשות הכול לבד. העיקר הוא לדאוג שלהורים יהיה מה שהם צריכים: אוכל, טיפול, ליווי, מישהו שנמצא שם. לפעמים זה אנחנו, לפעמים זה אח או אחות, ולפעמים זו מטפלת או שכנה שאנחנו מתאמות איתה.

ועוד מלמדים חז"ל: "יש מאכיל לאביו פסיוני וטורדו מן העולם, ויש מטחינו בריחיים ומביאו לחיי העולם הבא" (קידושין ל"א ע"א). יש מי שמגיש להורה את המאכלים המשובחים ביותר ומפסיד, ויש מי שמעביד אותו בעבודה קשה ומרוויח. ההבדל הוא ביחס: שיחת טלפון קצרה בקול חם שווה יותר מביקור ארוך שבו אנחנו מסתכלות כל הזמן על השעון ונאנחות. ההורים שמים לב ליחס יותר מאשר למספר הדקות.

צעדים מעשיים

לדבר על זה בבית: כיבוד ההורים שלך משפיע גם על בן הזוג ועל הילדים. כדאי לשבת יחד ולהחליט: כמה ביקורים בשבוע אפשריים, אילו משימות לוקחים על עצמנו, ומה עושים כשקורה משהו דחוף. הסכמה מראש חוסכת הרבה מתחים בהמשך. ואותו דבר לגבי ההורים שלו. יחס חם להורי בן הזוג מחזק גם את הזוגיות.

לחלק תפקידים עם האחים: במשפחות רבות נוצר מצב שבו אחת הבנות, בדרך כלל זו שגרה הכי קרוב או שהכי קשה לה לסרב, לוקחת על עצמה את רוב העול. שיחה גלויה עם האחים, חלוקה ברורה של תורנויות, ואפילו קבוצת וואטסאפ משפחתית לתיאום, יכולות להקל מאוד.

לשתף את הילדים: ילד שמגיע עם אמא לבקר את סבתא, מכין לה ציור או מתקשר לשאול מה שלומה, לומד מהו כיבוד הורים בלי שצריך להסביר לו מילה. ולסבא וסבתא אין שמחה גדולה יותר מביקור של הנכדים.

לקבל עזרה: אין שום בושה להיעזר במטפלת, במתנדבים או במרכז יום. זו דרך לדאוג שההורים יקבלו את מה שהם צריכים גם כשאנחנו לא יכולות להיות שם.

לשמור על עצמך: אישה שקורסת מעומס לא יכולה לטפל באף אחד. מנוחה, זמן לבית וזמן לעצמך אינם מותרות, הם מה שמאפשר להמשיך לתת לאורך זמן.

ומה עם האשמה?

כמעט כל אישה בתקופה כזו מרגישה שהיא לא עושה מספיק: לא מספיק להורים, לא מספיק לילדים, לא מספיק לעצמה. כדאי לזכור שהבית שלך הוא ההמשך של ההורים שלך. הנכדים שגדלים בבית חם, המשפחה שבנית, הם בדיוק מה שההורים חלמו עליו כשגידלו אותך.

צורתה של מצוות "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ" (שמות כ', י"ב) משתנה עם השנים. כשהיינו קטנות, הכיבוד היה להקשיב ולציית. כשההורים מזדקנים, הוא הופך לדאגה, לסבלנות ולחום. כדאי לזכור שהזכות הזאת לא תימשך לעד. השנים שבהן אפשר להביא לאמא ארוחה חמה, ללוות את אבא לרופא או סתם לשבת איתם לכוס תה, הן מוגבלות. מי שכבר איבדה את הוריה יודעת כמה היא הייתה נותנת בשביל עוד ביקור אחד. אי אפשר לעשות הכול. אבל את מה שעושים, אפשר לעשות באהבה.

כיצד מכבדים הורים גם לאחר פטירתם, והאם לדחות חתונה בשל כך? מורנו הרה"ג זמיר כהן שליט"א מפרט את ההלכות החשובות