מפספסות את הרגע: המחיר הנסתר שאנחנו משלמות על אובססיית התיעוד

התרגלנו כמעט אוטומטית לתעד הכול: ארוחה יפה, טיול, מתנה, הישג של הילדים, בית שסידרנו או רגע משפחתי משמח. תמונות הן אכן זיכרונות יקרים. אבל מבלי לשים לב ומרוב רצון לשמור את הרגע, אנחנו מפספסות את האפשרות פשוט להיות בתוכו. לא כל דבר טוב בחיים חייב להיות גלוי לעיני כולם.

"אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין"

חז"ל במסכת תענית ציינו כי "אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין". בהקשר המקורי מדובר בברכה בדבר שעדיין אינו מדוד וגלוי לעין, אך הרעיון הפך במשך הדורות לביטוי שמזכיר את ערכה של הצניעות ואת העובדה שלא כל ברכה בחיינו זקוקה לחשיפה.

גם הזהירות מעין הרע היא רעיון שמופיע במקורות היהודיים. אין פירוש הדבר שצריך לפחד לשמוח, להצטלם או לספר בשורות טובות. אבל בהחלט יש מקום למידה של צניעות ולשמירה על דברים מסוימים בתוך המרחב הפרטי שלנו. אפשר לצלם את הילדים כדי שבעוד עשרים שנה יהיו לנו תמונות להתרגש מהן - בלי שכל אדם יידע איפה הם נמצאים, מה הם עושים ומה מתרחש בבית. אפשר לשמוח במתנה בלי להראות כמה היא עלתה, ליהנות מחופשה בלי לדווח על כל מקום שאליו הגענו, ולהתרגש מהצלחה בלי לפרט אותה בפני כולם.

בנוסף, כשאנחנו עסוקות בתיעוד, חלק מהקשב שלנו עובר מהחוויה אל התמונה שלה: איפה לעמוד, מה נכנס לפריים, האם כדאי לצלם שוב והאם יצא כמו שרצינו. מחקרים שבדקו צילום וזיכרון גילו כי צילום יכול בהחלט לעזור לנו לשמור זיכרונות, אבל האופן שבו אנחנו מצלמות משנה. כאשר פעולת הצילום משתלטת על תשומת הלב, אנחנו עלולות להיות פחות נוכחות ברגע וקשובות לחוויה עצמה.

החיים לא מחכים לאף אחד

יום אחד נגלה שהילדים גדלו, שהבית השתנה ושאנחנו השתנינו איתו. יהיו לנו אלפי תמונות בטלפון - אבל השאלה החשובה יותר תהיה כמה מהרגעים שבתמונות באמת חווינו. אין צורך להפסיק לצלם. אפשר לצלם תמונה אחת, להניח את הטלפון ולחזור אל מה שנמצא מולנו. ולפעמים אפשר גם לא לצלם בכלל. להשאיר ארוחה אחת בלי מזכרת, בילוי אחד שרק המשפחה יודעת עליו, בשורה טובה שנשארת בין האנשים הקרובים ורגע מאושר שאין לו שום הוכחה מלבד העובדה שהיינו שם. יש חיים שלמים שכדאי להספיק לחיות בזמן שהם קורים.