הצייר הקדוש: מי היה רבי יהודה לאון פטילון?

אחד מחבורת הנסתרים התל אביבית היה הצייר הקדוש, רבי יהודה לאון פטילון. הוא התפרנס מציור, חי בצניעות גדולה, למד קבלה, עסק בתיקוני נשמות ונחשב לאחד מהצדיקים הנסתרים של תל אביב. בקרב שומרי המצוות נשמר שמו בתוך ספרות תורנית וסיפורי צדיקים, ואילו בעולם האמנות הוא מוכר דרך ציורי שמן רבים שנשמרו באוספים פרטיים והגיעו במשך השנים לבתי מכירות.

רבי יהודה לאון נולד בסלוניקי בשנת תרס"ה (1905) למשפחה שמוצאה מצאצאי מגורשי ספרד. אביו נפטר כשהיה ילד, והוא גדל בבית סבו, שהיה, לפי המסורת, אחד המקובלים החשובים בסלוניקי. הסב תפס מקום מרכזי בעיצוב אישיותו. כבר בילדותו התרגל הנער לקום בחצות הלילה לאמירת תיקון חצות, ללמוד קבלה ולנהוג בפרישות. אחד המקורות מספר כי כבר מגיל שמונה היה סבו מעיר אותו בחצות, מלמד אותו לומר תיקון חצות ומרגיל אותו בתעניות ובשמירת קדושת העיניים. תולדותיו מסופרות בין השאר בספר "צדיקים נסתרים בדור האחרון", שבו מוקדש פרק לדמותו.

לצד החינוך הקבלי, קיבל רבי יהודה לאון גם השכלה כללית רחבה. הוא למד גיאוגרפיה, היסטוריה, פילוסופיה ופסיכולוגיה באוניברסיטה, והכיר כמה שפות, בהן יוונית, לאדינו, עברית וצרפתית. הוא נהג להסביר שהידע כשלעצמו אינו התכלית. על האדם להכניס לתוך הידע אמונה, ולהפוך את האמונה למעשים ולמידות טובות. השילוב הזה בין השכלה כללית לבין עולם הקבלה נשאר מאפיין של דמותו גם בשנותיו המאוחרות.

בצעירותו גויס לצבא היווני. לאחר הגיוס עזב את יוון, עבר לטורקיה ומשם הגיע לצרפת. בתקופת שהותו בצרפת למד את מלאכת הציור. בסביבות שנת תש"ו (1946) עלה לארץ ישראל. הוא הגיע לתל אביב והשתקע בשכונת שבזי, שהייתה אז אחת השכונות שבהן חיו משפחות יהודיות ותיקות, בעלי מלאכה, עולים מארצות המזרח ואנשים שחייהם התנהלו בפשטות רבה. שם הצטרף לחבורה של מקובלים וצדיקים נסתרים, שהתפרנסו ממלאכות פשוטות ולמדו תורה וקבלה בצנעה. בני החבורה היו רבי משה יעקב רביקוב, הידוע כ"סנדלר הקדוש"; רבי אברהם פיש, שנקרא "הרצף"; רבי יוסף וולטוך, שהתפרנס מניקוי רחובות תל אביב; רבי עזרא אליהו הכהן, אביו של רבי חיים כהן "החלבן"; ורבי הלל שמחון.

רבי הלל, שהיה מורו של רבי יהודה לאון, היה אחראי גם למציאות זיווגו. רבי יהודה היה כבן ארבעים בבואו לארץ, ועדיין לא מצא אישה מצא טוב. רבי הלל שידך לו את ויקטוריה ממשפחת ניסן הירושלמית, שאותה נשא לאשה בחודש סיוון תש"ה. בני הזוג התגוררו בשכונת שבזי וחיו בצניעות רבה. פרנסתם באה בעיקר ממכירת ציוריו, והרבנית ויקטוריה הייתה מסייעת במכירתם.

רבי יהודה לאון היה מצייר כשהוא שקוע במחשבות רוחניות, ובכל זאת ציוריו נשארו ריאליסטיים מאוד. הציורים ששרדו אכן מעידים על התמחות בנוף, בפרטים אדריכליים ובתיאור מקומות. קיימים ציורי סמטאות בצפת, ירושלים העתיקה, נופים ירושלמיים, חורשות, שבילים, עצים, פריחה ונופים כפריים. אחד המאפיינים הבולטים ביצירתו הוא ההימנעות מציור דמויות נשים. הדבר בולט כאשר בוחנים את ציוריו העירוניים: הרחובות והסמטאות נוכחים, אך הדמויות שבהם מצומצמות או נטולות פנים ברורות. כך, למשל, מציין בית המכירות בקטלוג לצד ציורו של רבי יהודה "ויה דולורוזה": "בתמונה תואר רחוב העיר העתיקה בפרטים אדריכליים, כאשר תשומת הלב מופנית אל האבנים, הקשתות, הסמטה והמרחב העירוני".

את מחיר העבודה היה רבי יהודה מחשב לפי עלות החומרים וזמן העבודה, אף שהיו ציורים שניתן היה למכור במחירים גבוהים יותר. מסופר כי הוצע לו סכום גדול עבור עבודותיו, והוא הקפיד לקחת רק סכום שלדעתו הגיע לו.

בשלב מסוים ציוריו התפרסמו בעולם, ורבי יהודה קיבל הודעה כי ועדה בינלאומית החליטה להעניק לו פרס מיוחד על ציוריו, ועליו להתייצב בפריז בכינוס מפורסם בכדי לקבלו. רבי יהודה לאון סירב לנסיעה לפריז עבוד פרס כספי, והסתפק בפרנסתו הקבועה מציוריו.

רבי יהודה לאון היה רגיל לומר תפילת ערבית מבעוד יום, ולאחר צאת הכוכבים לקרוא קריאת שמע וללכת לישון. בחצות הלילה היה מתעורר לתיקון חצות, כשהוא בוכה על חורבן ירושלים. לאחר מכן היה ממשיך בסדר יומו, טובל במקווה ומתפלל שחרית עם הנץ החמה. לפי המסורת, התפילה הייתה מלווה בבכי רב. הוא הרבה באמירת תהילים ובלימוד זוהר, ושלט בעל פה בספר תהילים, במשניות ובקטעים רבים מספרות הקבלה.

דמותו של רבי יהודה לאון השפיעה רבות על יהודי תל אביב בשכונות הוותיקות, שבהן התגוררו רבים מעולי תימן ומארצות המזרח.