פחד מכישלון עוצר אתכם? כך תאמצו דפוס חשיבה שישנה הכל

חשבו על הפעם האחרונה שבה התחלתם משהו חדש – לימוד מקצוע מאתגר, תחביב חדש או ניסיון לשנות הרגל. האם הרגשתם את הדחף להצליח בגדול כבר על ההתחלה? האם כל טעות קטנה גרמה לכם לרצות להרים ידיים?

בעולם שבו כולם מצפים מאיתנו להיות מושלמים, מהירים ויעילים מהרגע הראשון, קל מאוד ליפול למלכודת של דפוס חשיבה מקובע. התפיסה הזו אומרת שאו שיש לכם את זה או שלא, ושכישלון הוא בעצם הוכחה לכך שאתם פשוט לא מספיק טובים. אבל יש גישה שונה, בריאה יותר, שנקראת דפוס חשיבה מתפתח.

כשהתהליך חשוב יותר מהתוצאה

אדם בעל דפוס חשיבה מתפתח לא נבהל מאי-שלמות. הוא מרגיש שזה בסדר גמור להיות אדם "ממוצע" ואפילו "פגום". מבחינתו, עצם המעורבות בתהליך, להיות שקוע בעשייה ובלימוד, היא כל המטרה. הוא לא חייב לרוץ עד הסוף או להיות הראשון שמסיים. הוא לוקח את הזמן, ושלם עם התקדמות איטית אך יציבה.

דוגמה חיה לכך מגיעה מסיפורו של אדם אחד שחי את הרעיון הזה הלכה למעשה: בנעוריו, גילה אותו אדם שהוא מחונן בלמידה ובהצלחה במבחנים. כשמשפחות אמידות בשכונה שמעו על כישרונו, הן דרשו ממנו לגשת למבחנים עבור בניהן. הנער הסכים לכך כדי להימנע מצרות וממכות. אבל בבסיס העשייה שלו עמדה סקרנות אדירה.

הוא לימד את עצמו אין-ספור דברים. באמצעות קריאה בלבד, הוא למד לרכוב על סוס, לנגן במפוחית פה ולשחות. אביו הביולוגי, לעומת זאת, לעג לו ואמר ש"ספרים הם בזבוז נעלה של זמן וכסף". מכיוון שלא זכה לגיבוי או לתמיכה בלימודים גבוהים, הוא הבין שהוא חייב לפלס לעצמו דרך חדשה בעולם.

יום אחד, הוא הודיע לאביו שהוא מלווה קבוצת סטודנטים לאוניברסיטה הממוקמת במרחק שלושה שבועות הליכה. בפועל, הוא ליווה רק את עצמו, בלי שום כוונה לחזור.

הוא צעד שבועות ארוכים ברגל, כשהוא הולך עם זוג נעליים שאולות. כדי להקל על רגליו הכואבות, הוא היה עוצר בצדי הדרך, מרתיח מעט מים לתה ואוכל לחם. כדי לממן את האוכל הדל, הוא תלה שלט בעבודת יד שעליו היה כתוב: "הנהלת חשבונות וכתיבת מכתבים בזמן שאתה נח". מדי כמה ימים היה יושב על אבן עם עט קליגרפיה, דיו, נייר וחשבונית, ומוצא מיד לקוחות ששמחו על שירותיו.

לנער הזה היו תושייה בלתי נתפסת, אמונה איתנה ותשוקה בוערת שאף מכשול לא יכול היה לכבות – לא מלחמה, לא עוני, וגם לא משפחה תומכת. כשהגיע סוף סוף אל היעד המיוחל באוניברסיטה, בישרו לו שהמוסד נסגר עקב הפצצות המלחמה, אבל הוסיפו שבמרחק שלושה שבועות נוספים של צעידה מערבה יש בית ספר שעדיין פועל.

האם הוא התייאש? ממש לא. הוא פשוט המשיך ללכת.

מתי אנחנו ננעלים בתוך עצמנו?

קל מאוד ליפול מדפוס חשיבה מתפתח לדפוס חשיבה מקובע ברגע שאנחנו מרגישים חסרי ביטחון, או כשמישהו מעביר עלינו ביקורת נוקבת. דפוס חשיבה מקובע סוגר בפנינו את הדלת לשיתוף פעולה, לקבלת משוב ולהודאה בטעויות.

כשאנו מרגישים פגיעים, הצמיחה שלנו נעצרת. הפחד מטעויות משתלט, ואנחנו מפסיקים לנסות דברים חדשים רק כדי לא להיכשל. זהו בדיוק המלכוד של צרות האופקים.

לעומת זאת, המילים שבהן אנו בוחרים להשתמש מעצבות את המציאות שלנו. אם נאמר לעצמנו "למה לנו לנסות בכלל? אנחנו ממילא לא מסוגלים" - אנחנו חותמים מראש את גורלנו. אבל אם נפתח את התודעה ונאמץ גישה סקרנית וגמישה, נגלה שדלתות חדשות נפתחות.

מה קרה לילד שהיינו?

הפסיכולוגיה טוענת שרוב הילדים הקטנים מומחים בדפוס חשיבה מתפתח מטבעם. במחקר שנערך על ידי פרופסור אליסון גופניק, הציגו לילדים ולמבוגרים צעצוע מנגן שהופעל באמצעות קוביות מסוימות. בהמשך, שינו את הכלל וביקשו להפעיל אותו בשיטה אחרת.

מה עשו המבוגרים? הם נצמדו בעקשנות ובאופן עיוור להנחיות הקודמות שקיבלו. הילדים, לעומת זאת, זרקו מיד את השיטות הישנות הצידה והתחילו להתנסות בדרכים חדשות ויצירתיות עד שהצעצוע עבד. הם לא פחדו לטעות בדרך לשם.

אנשים בעלי דפוס חשיבה מתפתח:

משקיעים את המאמץ האמיתי כדי להתגבר על משימות ואתגרים.

לומדים וצומחים מטעויותיהם במקום להכות על חטא.

רואים באתגרים ובנסיגות הזדמנות פז להתקדם.

מאמינים שמשוב הוא מתנה ולא מתקפה אישית.

שואבים השראה ולמידה מהאנשים שסביבם.

בפעם הבאה שתרגישו תקועים, זכרו את הצעצוע המנגן של הילדים, או את אותו נער שצעד שבועות ארוכים עם נעליים שאולות אל עבר המטרה שלו. היכולות שלנו אינן קבועות מראש, הן גדלות כשאנחנו בוחרים לנסות, ללמוד ולפתח את התודעה.

מהו האתגר שאתם דוחים לאחרונה בגלל החשש שלא תצליחו בו בצורה מושלמת כבר מההתחלה?