יסוד הבחירה החופשית: פרשת בראשית בעקבות רש"ר הירש

"בראשית" מעמידה את הבריאה כראשית מוחלטת: קודם לפעולת הבורא לא היה חומר שממתין לקבל צורה. בריאה יש מאין, "זו האמת המהווה את אבן היסוד של התודעה שהתורה מבקשת לבנות". כל החומר, כל הצורות, כל הכוחות הפועלים בטבע וכל החוקים המכוונים אותם נובעים מרצונו החופשי של הקב"ה.

כשם שכל המציאות נבראה ברצון חופשי של הבורא, גם האדם קיבל בתוך הבריאה מקום של בחירה. העולם נתון תחת חוקי הבורא, והאדם מקבל יכולת להפעיל את רצונו בתוך המסגרת הזאת. רש"ר הירש רואה בכך יסוד להבנת הבחירה החופשית: האדם נברא בצלם האלוקי, ובצלם זה כלולה היכולת לפעול מתוך רצון עצמאי המכוון אל מטרה מוסרית.

פרשת בראשית מתארת את העולם בהדרגה. האור, הרקיע, היבשה, הצומח, המאורות, בעלי החיים והאדם מופיעים במסגרת של סדר. רש"ר הירש מתעכב במיוחד על המילה "למינהו", החוזרת בתיאור עולם הצומח והחי. בפירושו הוא רואה במילה הזאת ביטוי לחוק יסודי של הבריאה: לכל מין יש צורה, תכונות וגבולות המגדירים אותו. הוא מגדיר את "מין" כ"מכלול התכונות המהותיות שבאמצעותן קבוצת יצורים נבדלת מקבוצות אחרות", ואת ה"תמונה" כצורה המבטאת את אופיו של המין.

הצמחים והכוחות הטבעיים מתפתחים בתוך גבולות קבועים. יש להם חירות המתקיימת בתוך סדר מוגדר. כל חומר וכל כוח פועלים במסגרת שנקבעה להם, וכל צמח מתפתח בתוך גבולות המין שאליו הוא שייך. את החוק הזה הוא מכנה "למינו", ומזהה בו ביטוי לחוק האלוקי המופיע בטבע.

האדם משתייך לעולם החי מבחינת גופו: הוא נולד, גדל, ניזון, מזדקן ומת. יחד עם זאת, התורה מעניקה לו מין מיוחד, "אדם", ובתוך האנושות עצמה ישראל מקבלים שליחות מיוחדת. רש"ר הירש כותב כי התורה כולה היא בחינת "למינו" של האדם היהודי. כשם שלכל יצור יש חוק המתאים לצורתו, כך התורה מגדירה את צורת החיים הראויה לישראל.

בנקודה הזאת רש"ר הירש מחבר בין חוקי הכלאיים בפרשת קדושים לבין מעשה בראשית. "את חקותי תשמרו" כולל לפי חז"ל את החוקים שנקבעו כבר במעשה בראשית. הצמח והבהמה נשארים במסגרת המין שלהם, והאדם לומד מכך עיקרון רחב של סדר, גבולות והתאמה לצורה שניתנה לכל ברייה. רש"ר הירש רואה בתופעות הטבע עדות לחוקיות שמלווה את הבריאה מראשיתה. הוא מזכיר בהקשר הזה את מאמר חז"ל על העשבים: כאשר הצמחים הופיעו בעולם ופעלו על פי חוק "למינהו", שר העולם אמר "יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו".

כל עשב וכל עץ מקיימים את צורתם בתוך הגבולות שהוטבעו בהם. האדם מסוגל להתבונן בתופעה הזאת וללמוד ממנה את היחס שבין חירות לבין חוק. החירות האנושית מקבלת את משמעותה בתוך מערכת של ייעוד. האדם יכול לפתח את כוחותיו באופן רחב מאוד, וההתפתחות הזאת מקבלת צורה כאשר היא מכוונת אל התכלית שלשמה נברא.

התורה משנה את סגנון הסיפור ברגע שבו האדם עומד להופיע. רש"ר הירש מציין כי "אצל האדם הבריאה עוצרת ומכריזה לעולם שכבר נברא על הכוונה ליצור אדם". ההכרזה "נעשה אדם" מציגה את האדם כדמות שתיכנס אל העולם שכבר הוכן ותישא בו תפקיד של הנהגה. הוא מפרש את "נעשה" בהקשר של שלטון הפועל מתוך אחריות לטובת הממלכה: המלך מכריז על החלטתו מתוך ראיית טובת הכלל, וכך הקב"ה מכריז על בריאת האדם כמי שעתיד להיות מנהיג העולם לטובת התכלית שלשמה העולם נברא.

האדם נועד להיות נציגו של הקב"ה בעולם. "אדם" הוא מי שמייצג בעולם הארצי את האמת, הצדק, החסד והקדושה האלוקיים. וכך הוא מפרש את "בצלמנו כדמותנו". הצלם קשור אצלו החיצונית של האדם, ואילו הדמות קשורה להתאמה בין האדם לבין הייעוד האלוקי שלו. הגוף האנושי עצמו ראוי לכבוד מפני שהוא נושא את צורת האדם שנברא לצורך תפקיד אלוקי. בפירושו לפסוק כ"ז הוא כותב שהחזרה על הביטוי "בצלם" מלמדת על הערך שהתורה מייחסת לכבודו האלוקי של גוף האדם. האדם נושא בגופו את האפשרות להגשים בעולם אמת, צדק, חסד וקדושה.

ולכן נאמר "ורדו בדגת הים". השלטון שנמסר לאדם קשור למעמדו כנציג הבורא. האדם מקבל שליטה בתוך המציאות, והוא אמור להשתמש בכוחות העולם לצורך השליחות האנושית שלו. כאשר האדם פועל כ"אדם" במובן המלא, השליטה שלו בטבע מעלה את החומר אל תחום המעשה המוסרי. האדמה, בעלי החיים והמשאבים הטבעיים נעשים כלים לעבודת האדם ולמימוש רצון ה'.

בפירושו על הפסוק "תוצא הארץ נפש חיה למינה בהמה ורמש וחיתו ארץ למינה" מבחין רש"ר הירש בין בהמה, חיית הארץ ורמש. "בהמה" קשורה אצלו ליכולת של בעלי החיים להתמסר לעבודת האדם. הבהמה מאפשרת לאדם לחרוש, לשאת משאות, ללבוש ולאכול, ובכך היא משחררת את האדם מעבודה גופנית ומאפשרת לו להקדיש את כוחותיו להתבוננות ולמחשבה. הבהמה מסייעת לאדם להתרומם מעל צורכי הגוף ולהשתמש בכוחותיו הרוחניים.

וכך נוצר קשר בין כל מדרגות הבריאה. הצומח מספק מזון וחומר, בעלי החיים מספקים כוחות ותועלת, והאדם מקבל את המערכת כולה לידיו. האדם משתמש בטבע ומפתח אותו, והפעולה הזאת מקבלת משמעות כאשר היא נעשית כחלק משליחותו. הטבע משמש את האדם, והאדם נושא אחריות על הדרך שבה הוא משתמש בו.

בפסוק "זכר ונקבה ברא אותם" מבאר רש"ר הירש יסוד חשוב במעמד שני המינים. התורה מדגישה אצל האדם את בריאת הזכר והנקבה, מפני ששניהם נבראו באותה מידה של "בצלם אלוקים". הוא מציין את המעבר מהיחיד – "אותו", אל הרבים – "אותם", כביטוי לשני צדדים של אותה מהות אנושית. האדם השלם מופיע בשני המינים, ושניהם נושאים את צלם האלוקים במישרין.

התורה מציגה את הבריאה כמערכת של ייעוד. האדם מקבל את ברכת "פרו ורבו", ממלא את הארץ ומקבל אחריות על הבריאה. ברכת הפריון שייכת לאותה מערכת שבה כל מין מקיים את צורתו וממשיך את קיומו. האדם מקבל את הברכה יחד עם אחריותו על הארץ ועל היצורים שבתוכה.

בפסוק האחרון של פרק א' מופיע שינוי קטן בלשון: "וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד". רש"ר הירש מתעכב על המילה "הנה". היא מציגה את הבריאה כשלמות כוללת שהגיעה לפני הקורא. ששת ימי הבריאה יוצרים יחד מערכת אחת, והאדם מעניק לה את צורתה המיועדת. הוא מקשר זאת למאמר חז"ל על האות ה"א של "יום הששי": "התנה הקב"ה עם מעשה בראשית", ולכן קיום העולם קשור במילוי שליחות האדם ובקבלת התורה.