"הוא לא ניסה לעצב אותנו מחדש, אלא נתן לנו מקום בלב ובבית": פרידה מהרב מרדכי אויערבאך זצ"ל

אלפי האנשים, שמתארחים מדי שנה בחג הסוכות בסוכתו של הגאון הרב מרדכי אויערבאך בתל אביב ומתברכים ממנו, ימצאו את עצמם השנה במצב שונה לגמרי. הסוכה אמנם אותה סוכה, גם קבלת הפנים החמה והלבבית של הרבנית תמתין להם שם כרגיל, אך הדמות הגדולה שליוותה אותם בכל שלב בחייהם – דמותו של הרב מרדכי אויערבאך זצ"ל – כבר לא תהיה שם.

זה לא סוד שחג הסוכות היה מהחגים המיוחדים ביותר בביתו של הרב, ששימש כרב קהילת "אביר יעקב", ראש ישיבת "הליכות שלמה" בתל אביב וכנשיא המרכז הארצי לטהרת המשפחה. במשך השנים התגבשה סביבו קהילה גדולה של חוזרים בתשובה במרכז תל אביב: כ-100 משפחות מתגוררות באזור, עוד כ-150 באזורים מרוחקים מעט יותר, ואלפים רבים ברחבי הארץ רואים את עצמם כתלמידיו.

חג הסוכות היה הזמן שבו כולם ניצלו את ההזדמנות והגיעו לבקר בסוכתו של הרב, כשהם חוזים בו מקרוב בעת שהוא מקיים מצוות ישיבה בסוכה, נוטל ארבעה מינים ומברך. ימי חול המועד היו מורכבים מביקורים רצופים: הרב ישב עם הנוכחים בסוכה, שוחח איתם, שר, חידש חידושי תורה ושוב שר. זו הייתה חוויה אמיתית.

השנה, מי שיקבל את פניהם של הבאים לסוכה יהיה הרב אהרון אויערבאך, בנו של רבי מרדכי זצ"ל. אביו הגדול כבר לא יהיה שם. במוצאי שבת, ערב יום הכיפורים, הגיעה הבשורה המרה על פטירתו של הרב, ומאז בני משפחתו ותלמידיו ממאנים להאמין שהוא אינו איתם עוד.

ביושר ובאמונה

בשיחה עם אחד מגבאיו של הרב, הוא מספר: "זכיתי לגדול בצמוד לרב במשך כל חיי. הוריי חזרו בתשובה כרווקים – אבי התקרב ליהדות בזכות הרב, ואימי דרך הרבנית. הם הקימו את ביתם לאחר שאחד מאנשי הקהילה שידך ביניהם, והרב הוא זה שחיתן אותם. אחרי החתונה נולדתי אני כבן בכור, וזכיתי שהרב יהיה סנדק שלי. הוא זה שהעניק לי את שמי, כשמו של האדמו"ר מסדיגורא, שהרבנית היא אחיינית שלו. כך גדלתי על ברכי הרב במלוא מובן המילה, וכבר בגיל 14 התחלתי לשמש אותו ולקחת חלק בפעילות של הקהילה".

רבים תוהים מה משך את הרב להקים את הקהילה דווקא בתל אביב.

הגבאי מבקש להזכיר את ההיסטוריה: "לפני 66 שנה נפטר האדמו"ר מסדיגורא, ה'אביר יעקב', שנחשב לאחד מגדולי האדמו"רים בווינה ובאוקראינה. לאחר שעלה לארץ הקודש הוא הנהיג את תנועת אגודת ישראל יחד עם אדמו"רים נוספים, אך למרבה הצער לא זכה להשאיר אחריו ילדים. הרבנית אויערבאך, רעייתו של הרב, היא אחיינית של האדמו"ר, וכשדודה נפטר התבקש בעלה – בעצתם של אדמו"רי בית רוז'ין – למלא את מקומו של האדמו"ר כרב בית הכנסת 'אביר יעקב'. מאז הוא המשיך בתפקיד זה, כאשר במשך השנים התאגדה סביבו קהילה גדולה של בעלי תשובה. לא פעם אנשים שאלו איך הוא מצליח לשאת בתפקיד, והוא השיב: 'אין שיטה או דרך לעשות זאת, פשוט לאהוב כל אחד כפי שצריך'. הוא באמת עשה הכל בישרות שאין דומה לה".

מה באמת משך את האנשים הרבים להתגודד סביבו?

"במילה אחת: 'הרב'. פשוט הרב בעצמו. ואסביר את עצמי: יש אנשים שמתהלכים בעולם כשהם מאמינים בכך שסבר פנים יפות הוא דבר שקודם לכל, אך נאלצים בשל כך לפעמים לשקר כדי למצוא חן בעיני אנשים או להתעלם מהאמת. יש אנשים שלהיפך, הולכים עם האמת עד הסוף, אך נאלצים בשל כך לפעמים לא להאיר פנים לזולת. אצל הרב באו שני הדברים בשלמות שאין דומה לה, ומכאן הקסם הגדול. כי הרב היה איש אמת, ואני אומר זאת כאחד שזכה להיות איתו בחדרים סגורים במשך כ-13 שנה, ומעולם לא יצא דבר שקר מפיו.

"אך ההקפדה על האמת לא גרמה לו לרגע להיות כזה שסונט באחרים או בלתי נעים כלפיהם. הייתה בו אהבה עצומה כלפי כולם, וגם כשהוא העיר לנו, וזה קרה לפעמים, ידענו שהוא אוהב אותנו אהבת נפש, ללא כל משוא פנים. הוא גוער בנו כמו אבא שמחנך את הילדים שלו, ומכאן הקסם הגדול שלו".

מסתבר שמדובר במשהו נדיר לפי כל קנה מידה. "יש לא מעט התבטאויות של רבנים וגדולי הדור שראו בו משהו מיוחד, כמו רבי דוד אבוחצירה, האדמו"ר ממאקווא, ועוד רבים נוספים. גם האדמו"ר מאמשינוב התבטא עליו במהלך השנים ונהג לומר: 'הוא הרב'ה של הרבע'ס', כלומר שיש הרבה אדמו"רים שנועצים בו ורואים בו דמות לחיקוי ולקבלת כוחות כדי להמשיך".

הגבאי מעיד, שבאופן אישי הזדמן לו לראות לא מעט גדולי ישראל שמתייעצים עם הרב. "אף פעם לא שמעתי את השיחות במלואן, כי הרב שמר על דיסקרטיות. אבל היה ברור שהם לא סתם באו להחמיא או לשמוע ווארט, כי מעבר לכל – הרב היה חכם מאוד, והם נועצו בו רבות.

"העצות שלו נועדו גם לאנשים פשוטים, שבאו וביקשו שיעזור להם במתן עצה טובה. במו עיניי ראיתי שוב ושוב איך שאנשים הגיעו אליו עם פנים שבורות ויצאו מעודדים, עם כוחות חדשים. בנוסף לעצות הייתה גם המתיקות הכובשת של הרב, כי כל אדם שפגש אותו פשוט נשבה בקסמו.

"הוא היה פשוט ויחד עם זאת מתוק ואמיתי כל כך, כשהוא מתפלל לפני העמוד, מבלי שהוא מנסה להביא נוסחים או שינויים מיוחדים – פשוט מתפלל בדיוק כמו שהוא מדבר עם כולם, בגובה העיניים", מתרגש הגבאי. "זו הייתה התפילה הכי ישירה שלו לקב"ה, כמו בן שמתחטא לפני אביו שממש נמצא איתו בחדר.

"הזדמן לי ללוות אותו לחופות שבהן נכחו אלפי אנשים, כולל בחופת הענק של האדמו"ר מגור, בה הוא הוזמן לקרוא את הכתובה. אנשים יכלו לחשוב שהרב בוודאי ישקיע במיוחד בכזה אירוע, אך הוא קרא את הכתובה בדיוק כפי שהוא קורא אותה בחתונה של בעל תשובה מהקהילה. כי זו בדיוק הייתה המציאות שלו – אותה אמת, אותו דיוק של קשר, אהבה וחיבוק לכל אחד ואחד".

עד היכן הגיע הכבוד שרחש לכל אדם, מסביר הגבאי: "היו פעם מריבות בשכונה בין דתיים לחילוניים, ואני זוכר ששאלתי את הרב בכאב: 'איך אנחנו יכולים לכבד אותם?'. הרב השיב לי: 'אנחנו לא צריכים להסכים עם הדעה של כל אחד. יש לנו את הדעה שלנו, שהיא דעת תורה, ואנו יודעים את האמת. איננו צריכים להסכים איתם, אך לכבד – אנחנו חייבים.

"ממילא כל השכנים ותושבי הבניינים הסמוכים כיבדו אותו מאוד, למרות שהיו שונים ממנו לחלוטין, פשוט כי הרב כיבד אותם באופן אישי, והכבוד הפך להיות הדדי".

כוחו של ויתור

על היכרותו הראשונה עם הרב, מספר רוני אילון, מנהל מרכז "שמיים" בתל אביב: "בתחילת תהליך התשובה שלי ושל אשתי נורית התגוררנו בתל אביב, וכשחיפשנו מקום להתפלל בו – כל הדתיים באזור הפנו אותנו לקהילה של הרב אויערבאך, שכבר אז הייתה מגדלור גדול לבעלי תשובה. את שלוש השנים הראשונות בתהליך החזרה בתשובה שלנו עשינו במסגרת הקהילה של הרב. מצאנו שם את דמות ההוד שלו, שידעה להעריך ולקבל בעין טובה ובלב רחב את כל האנשים שהגיעו אליו, מכל הסגנונות והסוגים.

"כולם מצאו אצל הרב אויערבאך את האמת הבלתי מתפשרת שלו, יחד עם הזיק של השובבות והאש היוקדת שישבה בתוך מסגרת של הלכה ותורה ודרך ישראל סבא. אלו היו דברים ש'קנו' את בעלי התשובה, שכמובן חיפשו דמות תורנית גדולה, אך מעבר לכך חיפשו אדם בעל נפש שיבין אותם, ואת זה בדיוק הם מצאו אצל הרב. כפי שציינתי, היה לו גם הומור מיוחד, כשלמשל הוא סירב בתוקף לכך שידברו בגדלותו, ובכל פעם שמישהו היה משמיע על כך משהו הוא היה מתלוצץ בנימוס, כשהוא בורח מהכבוד באופן קיצוני, ממש לא מסוגל לשמוע על כך".

"לזכותו של הרב ניתן לזקוף לא רק קירוב אלא גם השכנת שלום", מוסיף הגבאי, "כי הרב היה משכין שלום בין איש לאשתו, וניתן היה לראות איך לא מעט זוגות באו כאויבים ויצאו כאוהבים. הגיעו אליו סיפורים שנראו חסרי סיכוי, בשל כבודם לא אוכל להמשיך ולפרט, אך ראיתי בעיניים דברים שאי אפשר לתאר – אנשים שהיו מסוכסכים ביניהם במשך שנים באו להתייעץ עם הרב, והוא הצליח באורח פלא להשכין שלום ביניהם, מבלי לגרום לאף אחד לחוש שהוא מפסיד משהו. הוא גם ליווה המון פרשיות, חלקן ציבוריות המשתייכות למנהיגים גדולים שפנו דווקא אליו כדי שיסייע. הוא עשה זאת תמיד בדרכי נועם, כי כל מי שהכיר אותו ידע שהדבר שהוא הכי לא מסוגל לסבול הוא מחלוקת. חשוב להדגיש שהרב לרגע לא התרפס בפני אף אחד ולא נהג מתוך חולשה, אך הוא ידע למצוא את הטוב בכל דבר ולנצל אותו.

כאן מגיע הרב הגבאי לנושא מעניין מאוד בחייו של הרב אויערבאך זצ"ל, והוא הוויתור. "הרב ויתר במשך כל החיים שלו על דברים שונים, כשהוא מדגיש לי תמיד כי 'מוויתור לא מפסידים'. באחת הפעמים הוא הדריך אותי באופן אישי על כך, ובאותה הזדמנות שח לי: 'ראה איפה אנחנו ישובים עכשיו', כשהוא מצביע על בית המדרש של הקהילה השוכן בבניין ענק בלב-ליבה של תל אביב, ומשתרע על כשני דונם. ואז הוא גילה לי שמעולם לא הוציא שקל כדי לרכוש את השטח, והסביר: 'כל זה בגלל שוויתרתי'. לאחר מכן הוא סיפר לי ש-35 שנה קודם לכן ביקשו מהקהילה לעזוב את ביתו של ה'אביר יעקב' מסדיגורא, כיוון שקיבלו את המבנה בדמי מפתח בלבד. הרב אויערבאך התייעץ עם אביו, הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצוק"ל, שהשיב לו: 'אין לך זכות הלכתית להישאר שם'. ברגע שאביו אמר לו כך, הוא הודיע לכולם: 'אנחנו עוזבים'. היו רבים שהתמרמרו וחיפשו להקל ולגשר, אך מבחינתו היה ברור שהוא מוותר – קם והלך. 'בזכות זה', הוא אמר לי, 'קיבלנו את המבנה הגדול בו אנו נמצאים כיום. ראה כמה כוח שיש לוויתור'".

כשהגבאי מתבקש לתאר את סדר יומו של רבו, הוא לא מתקשה לעשות זאת: "לימוד, לימוד, ושוב לימוד. מהבוקר עד הלילה הוא רק היה לומד ומלמד, אך במקביל וללא שום סתירה הוא היה כרוי לכל מי שסביבו, מייעץ וזמין לכל. הוא מעולם לא נתן למישהו להרגיש שהוא לוקח מזמנו או שעושה זאת על חשבונו. אנשים שבאו להתייעץ היו רואים אותו לומד, וכך בנוסף לייעוץ הם גם חוו בתופעה המדהימה: הרב אינו לומד דף גמרא ושוכח, אלא ניכר שכל דף נחרט לו על הבשר, כשהוא מזכיר אותו שוב ושוב בשיעורים שמוסר, עם כושר רטורי מדהים שירש כנראה מאביו שבעצמו אמר לו: 'הוצק חן בשפתותיך'. גם אחיו הזכיר זאת בהספד שנשא בלוויה. הכל נעשה אצלו בשלמות – הלימוד בשלמות, אהבת ה' בשלמות, וגם המאמץ לעשות את רצון ה'".

לתת את הלב

"היינו בקשר עם הרב כשהקמנו את 'שורשים', המרכז הראשון שלנו לקירוב רחוקים בתל אביב", מספר רוני אילון, "וכן גם כשהקמנו לאחר מכן את 'אשירה' ו'שמיים'. הרב היה מעורב בכל ההקמה, והוא עצמו שלח אלינו רבים מבני הקהילה שעברו דרכנו. בחלק מהמקרים הוא היה שולח אלינו אנשים שיתארחו בביתנו בשבת, או כאלו שנתקלו בבעיות שונות של זוגיות או בתחומים אחרים. הרב היה מבקש מאיתנו לבדוק איך אפשר לעזור להם, והיינו יושבים איתו במשך שעות וחושבים יחד איך לפתור את הבעיות ואיך נכון לנהוג.

"היה מיוחד לראות את אהבת ישראל האינסופית של הרב", מוסיף אילון. "הייתה לו ההשקפה הפרטית שלו, אך הוא שם אותה בצד, והיא לא הפריעה לו לרגע להסתכל על האדם מולו ולכוון אותו בדרך המתאימה לו. זה ממש לא מובן מאליו, כי מטבע הדברים כל רב צריך לרצות שאנשים ייראו כמוהו ובלבוש שלו. אך אצל הרב אויערבאך זה היה אחרת לגמרי, וזו הסיבה שגרמה לכך שיתקבצו סביבו אנשים שונים כל כך. כי כולם מצאו אצלו אוזן קשבת ולב חם.

"צריכים גם להבין שבעל תשובה שנכנס לציבור החרדי, בפרט בשנים הראשונות לתשובה, רוצה להיות עובד ה', אך נאלץ להתמודד עם קשיים וניסיונות. הרב אויערבאך ידע לשמש כמו בולם זעזועים שריכך מאוד את המעבר, וידע איך בדיוק ליישב ולכוון את בעלי התשובה, כדי שלא יזנחו את מהלך התשובה שלהם בגלל הקשיים. הוא העניק להם בכך גם עזרה טכנית וגם זוגית".

"שולחן שבת היה מרתק אצלו", נזכר אחד מבני הקהילה בגעגועים. "הוא פתח אותו לכולם, והיה ניתן לראות סביבו תלמידים מכל הסוגים והעדות. ישבו שם אנשים עם שטריימלים, עם כובעים ועם כל סוגי הכיפות הסרוגות, ואפילו עם קוקו. מעולם הוא לא אמר לאדם 'תוריד את הקוקו'. לפעמים היו מי שהעירו לאנשים שלא הגיעו במראה מכובד, אך הרב היה משתיק אותם ושואל: 'איפה הבעיה?'. הוא הניח לכל אחד להתקדם בקצב שלו, ואפילו ראיתי מקרוב שהיו אנשים שרצו להתקדם לכובע או שטריימל אך הוא עצר אותם. 'תהיו מי שאתם', הסביר להם. גם כשהיו בעלי תשובה שביקשו בתחילת דרכם 'לחנך את ההורים' לכשרות המטבח ועוד, הוא הסביר להם: 'המצווה הגדולה ביותר שאתם יכולים לקיים במציאות שלכם כעת היא כיבוד הורים. אל תתנו לדברים אחרים לבלבל אתכם'.

"היו גם כאלו שחזרו בתשובה במהלך לימודים גבוהים או שהייתה להם קריירה, והם ביקשו לעצור הכל כדי להגות בתורה. ראיתי שוב ושוב איך שהרב עוצר אותם, מבקש מהם להמשיך בלימודים או בעבודה ולא לרוץ מהר מדי. כשמישהו שהיה בלימודי משפטים ממש התחנן לעזוב הכל, הוא הזכיר לו כמה שאמא שלו תהיה עצובה מכך שהוא יפסיק הכל, וביקש ממנו: 'תמשיך ללמוד, בשביל אמא שלך'.

"לא פלא שכולם כל כך אהבו להתארח אצלו בשבת, כי זה היה להרגיש באטמוספירה אחרת – מי שלא ניסה פשוט לא מסוגל להבין, כי שבתות אצל הרב היו תמיד השתפכות הנפש וקרבה מיוחדת לבורא עולם. לאחר התפילות הוא היה שב הביתה, לפעמים עם מאות אורחים, כשהרבנית מכינה עבור כולם אוכל מזין ואין אדם שיאמר 'צר לי המקום'.

"אין מישהו בקהילה שלא ביקר אצל הרב באופן אישי או התארח בביתו", מוסיף הגבאי. "לכל אחד יש סיפור משלו, ומכאן גם הקושי הגדול כעת בהסתלקותו. כולנו מרגישים שאיבדנו אבא, זו ממש התחושה. לא פלא שללוויה של הרב – שהתקיימה במוצאי שבת, לילה לפני יום כיפור – הגיעו 4,000 איש, בראשם גדולי הדור, רבנים ואדמו"רים מכל המגזרים: מהפלג הירושלמי בראשות אחיו הרב עזריאל אויערבאך, ראשי ישיבת פוניבז', אדמו"רי רוזין, נדבורנה, קרלין, פיטסבורג, ועוד חסידויות נוספות – שמרניות יותר וקנאיות פחות – רבנים ליטאיים וספרדים, וכן גם מנהיגים מהציונות הדתית. כולם היו שם, למעט אלו שהתגוררו הרחק ולא הספיקו להגיע".

כוח להמשיך

"תמיד ריגש אותי לראות את המורכבות הנדירה שהייתה אצל הרב", משתפת מיכל ישראלי, מנשות הקהילה. "מצד אחד אדם כל כך גדול, שאתה מרגיש לידו קטן ושקוף, עם יראה אמיתית מפניו; ומצד שני האפשרות והנגישות לשאול אותו כל שאלה, ולדבר איתו ממש על כל דבר ועניין.

"כאמא שבמשך שנים גידלה את הילדים שלה לבד, הייתי מתייעצת איתו רבות על נושאים שונים, וגם מתארחת עם ילדיי לסעודות בשבתות. הבית היה בית פתוח, והרב והרבנית היו עבורנו כמו אמא ואבא, או אולי סבא וסבתא.

"באחד הימים התייעצתי עם הרב לגבי הבן שלי, יהונתן, שהיה אז בן 11, והרב אמר לי: 'הילד קשור לרבי נחמן, ככה האמא גידלה אותו, והוא צריך לנסוע לאומן'. זו הייתה בשבילי הפתעה גדולה, כי אמנם חזרתי בתשובה דרך חסידות ברסלב, אך מעולם לא שיתפתי בכך את הרב. הרב אמר לי: 'לא ככה אבא שלי חינך אותי, אבל מה לעשות שיש כל מיני נשמות?'. הוא גם עזר לי לגייס לטובת העניין בחור מהקהילה, שהיה מורה של הילד לנגינה, והוא זה שליווה אותו לאומן בראש השנה. מאז גיל 11 ועד היום, כשהוא בן 28, הוא טס לשם מדי שנה, וזה עושה לו רק טוב. כיום, במבט לאחור, אני מבינה עד כמה שהייתה לרב ראייה מיוחדת.

הילד יהונתן בבר המצווה שלו, כשהרב לצדו

"גם לילדים שלי היה קשר מאוד טוב עם הרב, והבן אפילו עשה קריעה לאחר פטירתו. הוא היה מחובר אליו מאוד. כילד שגדל בבית ללא דמות אבהית, הוא היה הולך לרב מדי שבת אחרי התפילה, מברך אותו בשבת שלום, והרב היה מגיש לו את האצבע הקטנה, בעדינות ובהומור. במשך שנים הילדים המשיכו להגיע להתייעץ איתו. הם קיבלו ממנו כל כך הרבה דוגמה אישית ומסורת – בבית הכנסת, בתפילה ובשולחן שבת.

"הם ראו מקרוב את ההתנהגות של הרב – איך שהוא יושב נמוך, ואיך שהוא מקבל כל אחד בחיוך ובשמחה, בחיים לא כועס ולא מרשה לכעוס על ילדים, גם אם הם מרעישים או מפריעים. הדוגמה הזאת היא, לדעתי, מעל ומעבר לכל שיעור בחינוך".

גם עידית ליכטנפלד – שחקנית, יוצרת ובמאית – מתרגשת כשהיא מספרת על הרב: "לפעמים בעלי תשובה מרגישים בתחילת דרכם שכביכול אין להם מקום מוגדר בציבור החרדי, והדבר הראשון שהרב עשה עבורנו הוא לתת לנו את המקום הזה – קודם כל בלב שלו ובבית שלו, אך גם בכל מובן אחר. הוא מעולם לא ניסה לעצב אותנו, אלא נתן לנו את האפשרות להמשיך להיות בדיוק כפי שאנחנו, ואף עודד מאוד את שמירת הקשר עם ההורים ואת המשך העיסוק במקצוע בו עסקנו. כשחקנית, זה היה חשוב לי מאוד.

"אני יכולה לספר אישית שבתקופה בה חזרתי בתשובה השתתפתי בהרבה מאוד הופעות, ושאלתי את הרב מה לעשות עם כל ההופעות האלו. הרב בחן כל אחת מהן באופן מדוקדק, והורה לי היכן יש להפסיק והיכן אני יכולה להמשיך. ראיתי בכך ממש סייעתא דשמיא גדולה, וכל כך ריגש אותי כשהרב אמר לנו תמיד: 'תמשיכו להיות מחוברים למי שאתם'. בזכותו של הרב הבנתי שאני לא 'נסיכת בבל', כפי שהופעתי בהצגה, אלא נסיכה של מלך מלכי המלכים.

"גם הרבנית, שתהיה בריאה, עמדה לידו כל השנים, שוחחה עם כולנו בגובה העיניים, והעניקה לכולנו את התחושה שאנחנו הכי רצויים בעולם. זה לא פלא שכשהגעתי לנחם בערב יום כיפור, פגשתי שם ממש את כל בנות הקהילה. כולנו מרגישות שאנחנו באבל אמיתי, לא מצליחות לנשום מרוב כאב, ומצד שני מתעודדות ונרפאות בעצם השהות בבית הגדול הזה, שממשיך להיות פתוח, ממש כמו בעבר".

הרב הותיר אחריו חלל כל כך גדול. מה יהיה הלאה?

"זו בדיוק השאלה ששאלתי את עצמי בימים האחרונים", משיב הגבאי בגילוי לב, "וכביכול שמעתי את הרב עונה לי את תשובתו המתבקשת: 'ממשיכים'. שאלתי בחזרה: 'אבל איך?'. הוא לא ענה לי, כדרכו, כשהוא מותיר לי את המשימה לנסות לחשוב איך ממשיכים הלאה. הלוואי שנמצא את הדרך, ושהכוח שהעניק לנו הרב במשך השנים ימשיך ללוות את כולנו גם הלאה".