משמעות הביטחון בה׳: חג הסוכות בעקבות רש"ר הירש

חג הסוכות מופיע בתורה בשם כפול. מצד אחד הוא "חג הסוכות", ומצד שני "חג האסיף": "באספך את מעשיך מן השדה". האדם הגיע אל סוף השנה החקלאית, האדמה נתנה את יבולה, המחסנים התמלאו, והוא עומד בנקודה שבה התוצאה של עמלו נראית לעיניו. דווקא ברגע הזה התורה מצווה עליו לצאת מהבית הקבוע ולשבת בסוכה.

רש"ר הירש רואה בחגי ישראל סמל לשלבים בהתפתחותו של עם ישראל. ב"חורב" הוא מסביר שחג הפסח מציין את לידתו הפיזית של האומה, חג השבועות את לידתה הרוחנית בקבלת התורה, וסוכות מזכיר את קיומו הפיזי של העם במדבר תחת השגחת ה׳. במשך ארבעים שנה התקיימו ישראל במדבר בלי מקורות טבעיים רגילים של מזון ומים ובלי אפשרות לנהל חיים עצמאיים מבחינה חומרית. המן, הבאר וענני הכבוד סיפקו את צורכיהם. כך הסוכה מחזירה את האדם אל אותה תודעת קיום: האדם זקוק לעולם החומרי, אך קיומו אינו תלוי רק במערכות החומריות שהוא בונה לעצמו.

לכן הסוכה באה דווקא לאחר האסיף. האדם יכול בקלות לייחס את הביטחון שלו למה שהצליח לצבור. הוא רואה את התבואה שנאספה ומרגיש שהשנה הבאה כבר מובטחת, הוא רואה את הבית שבנה ואת הרכוש שצבר ומרגיש שהם מעניקים לו יציבות. התורה מוציאה אותו במשך שבעה ימים מהבית הקבוע ומושיבה אותו במבנה ארעי. רש"ר הירש מסביר שעל האדם לעזוב את הבית האיתן ולשבת תחת סכך הענפים כדי ללמוד את משמעות הביטחון בה׳. הסוכה מזכירה לו שהבית, הרכוש וכל אמצעי הקיום אינם מקור הביטחון אלא אמצעים שהקב"ה נותן לאדם.

הדבר קשור גם למילה אסיף. האדם אסף את תוצאות עבודתו, אבל חג האסיף אינו הופך את האדם לבעלים מוחלטים של הברכה. הוא נדרש להיכנס לסוכה דווקא כשהוא עשיר יותר, לא כשהוא חסר יותר. אם היה נכנס לסוכה באמצע החורף, כשהמחסנים ריקים, אפשר היה לפרש את הארעיות כהכרח. אבל התורה קובעת את הסוכה לאחר שהאדם ראה את ברכת האדמה. בכך הוא לומד שגם כאשר יש לו הרבה, הוא עדיין צריך להכיר במקור שממנו בא השפע.

בארבעת המינים רואה רש"ר הירש ארבעה אופנים שבהם הטבע עומד לרשות האדם. הערבה מייצגת את חומר הגלם שאין בו כשלעצמו טעם או ריח מיוחד, האדם צריך להפעיל את כוחו ולעבד את החומר כדי להפיק ממנו תועלת. הלולב, ענף התמר, מייצג דבר שכבר יש בו תועלת ממשית, מזון, אך עדיין נדרשת עבודת האדם כדי להוציא מהטבע את התועלת. ההדס, שיש בו ריח אך אין בו מאכל, מייצג את הדברים שבטבע שהאדם יכול ליהנות מהם כפי שהם, בלי עיבוד משמעותי. האתרוג, שיש בו גם טעם וגם ריח, מייצג את השלמות שבה התועלת וההנאה כבר מצויות יחד.

ההבחנה הזאת מציירת את ארבעת המינים למעין תמונה של היחסים בין האדם לבין העולם הטבעי. יש דברים שהאדם מקבל מהטבע כמעט כפי שהם: אוויר, אור, מים, ריח טוב. יש דברים שהטבע מספק אך האדם צריך לעבד: מזון, חומרי גלם, עצים, מתכות. ויש דברים שבהם האדם צריך להפעיל את כוחו ויצירתיותו כדי להפוך חומר טבעי למוצר שימושי.

הדבר מתאים במיוחד לחג האסיף. האדם עומד לאחר שנה של עבודה חקלאית ומחזיק בידו את הטבע בצורה מרוכזת: פרי, ענף, עלה וצמח. אבל התורה אינה נותנת לו לקחת רק את האתרוג, שהוא הפרי היפה והעשיר ביותר. היא דורשת ממנו לאחוז בכל ארבעת הסוגים. הוא זקוק לא רק למה שהטבע מעניק לו באופן מיידי, אלא גם לחומר הגלם, למזון הדורש עיבוד ולדברים שהוא נהנה מהם ללא עיבוד.

בכך ארבעת המינים משלימים את הסוכה. הסוכה מלמדת את האדם כיצד להתייחס לקיום החומרי שלו, ארבעת המינים מלמדים אותו כיצד להתייחס לעולם החומרי עצמו. הסוכה אומרת לו: אל תחשוב שהבית הוא מקור הביטחון. ארבעת המינים אומרים לו: אל תחשוב שהטבע הוא דבר מובן מאליו. כל מערכת החיים החומרית שבה אתה משתמש היא חלק מהבריאה.

אבל לארבעת המינים יש אצל רש"ר הירש גם משמעות הקשורה לעם ישראל וליחסו לאומות העולם. הדבר קשור למבנה הכללי של חג הסוכות. במקדש הוקרבו במהלך שבעת ימי החג שבעים פרים. חז"ל קשרו את שבעים הפרים לשבעים אומות העולם, והרב הירש משתמש ברעיון זה בביאור קרבנות החג. בפרשת פינחס הוא כותב על תפקידו של ישראל כלפי האנושות ועל כך שהייעוד של אברהם הוא: "ונברכו בך כל משפחות האדמה". תפקיד ישראל אינו להסתגר בתוך עצמו, אלא להביא לעולם את הברכה האלוקית באמצעות חייו ומעשיו.

בביאורו לבמדבר כ"ט, י"ג, רש"ר הירש מסביר את קרבנות סוכות בהקשר של שליחות ישראל כלפי האנושות. הוא מדגיש שהעם היהודי אינו נבחר כדי להתקיים כעוד אומה בעלת אינטרסים לאומיים בלבד. הוא נועד להיות ברכה לעולם, ולפעול לכך שהאנושות תחזור למעמדה הרוחני.

מכאן גם הקשר המיוחד של סוכות לנבואת זכריה, אותה אנו קוראים בהפטרת חג הסוכות. דווקא בסיום ימי הגאולה העתידית מתאר הנביא את האומות העולות לירושלים לחוג את חג הסוכות: "והיה כל הנותר מכל הגוים הבאים על ירושלים, ועלו מדי שנה בשנה להשתחות למלך ה׳ צבאות ולחג את חג הסוכות". מי שאינו עולה אינו זוכה לגשם. רש"ר הירש מקשר את חג הסוכות אל החזון הזה של האנושות כולה המכירה במלכות ה׳.

הסוכה עצמה נקראת בתפילה "סוכת שלום": "ופרוש עלינו סוכת שלומך". רש"ר הירש מסביר שהסוכה נעשית סמל לשלום אוניברסלי ולאחווה בין בני האדם. השלום הזה אינו אמור להתבסס רק על אינטרסים כלכליים ופוליטיים, אלא על ההכרה המשותפת באל אחד.

כאשר האדם יוצא מביתו הפרטי ונכנס לסוכה, הוא יוצא במידה מסוימת מהעולם של "שלי" ו"שלך". הוא יושב במבנה ארעי, מזמין אורחים, שמח עם משפחתו ועם אחרים, ובמקביל מחזיק בידו את תוצרי הארץ. חג האסיף יכול היה להיות חג של רכושנות: סוף סוף אספתי את כל מה שעמלתי עליו. התורה הופכת אותו לחג של הכרת הטוב ושל שמחה לפני ה׳.