אלול, תשובה ושופר: הימים הנוראים במשנת רש"ר הירש

חודש אלול אינו מכונה בתורה בשם מיוחד ואין בו מצווה מן התורה, אך במשך הדורות התקבל כמועד הכנה לימים הנוראים. הרמ"א פותח את הלכות ראש השנה בהבאת מנהג זה: "נוהגים לתקוע שופר בחודש אלול" (שולחן ערוך, אורח חיים תקפ"א, א').

האדם זקוק לזמן שבו הוא מפסיק את השגרה ומעמיד את עצמו מחדש מול תכלית חייו. השופר אינו בא למסור מידע חדש, אלא לעורר את האדם. קול השופר קודם למילים, מפני שהוא פונה אל השכבה הבסיסית ביותר באדם, אל ההכרה שיש עליו אחריות.

בפירושו על מצוות השופר בראש השנה מסביר רש"ר הירש כי השופר אינו כלי נגינה, אבל דווקא הפשטות הזאת היא כוחו. האדם אינו שומע יצירה של אדם אחר, אלא קול טבעי, בלתי מעובד, הקורא לו לעצור ולהקשיב. השופר אומר לאדם: לפני שאתה ממשיך בתנועת החיים הרגילה, בדוק לאן אתה הולך.

רעיון זה קשור אצל הרב הירש להבנתו הכללית את מושג התשובה. התשובה היא שינוי יסודי ביחס האדם אל חייו. האדם אינו נדרש רק לשאול "מה עשיתי", אלא "לשם מה אני חי". מעבר לעזיבת החטא, צריכים לכוון את החיים לכיוון אחר, כלפי מעלה. האדם נברא כמי שמוטלת עליו שליחות. האדם אינו בעלים מוחלטים על כוחותיו, זמנו ורכושו, אלא רק מי שקיבל אותם כדי להשתמש בהם בהתאם לרצון ה'.

מתוך תפיסה זו מתבאר גם עניין ראש השנה. חז"ל אמרו: "אמרו לפני בראש השנה מלכויות זכרונות ושופרות" (ראש השנה ט"ז ע"א). ראש השנה אינו מתחיל מהאדם ומבעיותיו, אלא מההכרה במלכות ה'. לפני שהאדם בוחן את עצמו, עליו לדעת לפני מי הוא עומד. מושג הדין אינו מנותק ממושג המלכות: האדם נידון מפני שהוא בעל תפקיד בעולם שנברא ומונהג על ידי הקב"ה.

בפירושו לסידור התפילה, מבאר רש"ר הירש את שלוש הברכות המרכזיות של מוסף ראש השנה: מלכויות מבטאות את ההכרה שהעולם אינו הפקר, ושיש מנהיג לבריאה; זיכרונות מבטאים את העובדה שהאדם אינו נעלם בתוך ההמון, אלא עומד לפני ה' כאדם בעל אחריות אישית; ושופרות מבטאים את העתיד, את התקווה שהעולם יגיע למצב שבו מלכות ה' תוכר על ידי הבריאה כולה.

תקיעת השופר של ראש השנה היא המשך ישיר לתקיעות של חודש אלול. באלול האדם שומע את הקריאה להתעורר. בראש השנה הוא עומד לפני המלך ומקבל מחדש את יסוד חייו.

התורה מתארת את בריאת האדם במילים: "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו" (בראשית א', כ"ו). צלם האלוקים שבאדם זו היכולת המיוחדת שניתנה לאדם לבחור, לשלוט בעצמו ולפעול מתוך הכרה מוסרית. לכן יום הדין הוא יום שבו האדם נדרש לתת דין וחשבון על השימוש שעשה בצלם האלוקים שבו. האם מילא את התפקיד שלמענו נברא.

לאחר ראש השנה מגיע יום הכיפורים. בספרו "חורב" מסביר רש"ר הירש כי הטהרה היהודית היא הכנת האדם לחיות בעולם בצורה נכונה. יום הכיפורים מביא את האדם למצב שבו הוא יכול לעמוד מול עצמו בלי מסכות. הוא מסיר את ההרגלים, את התירוצים ואת ההצדקות שהצטברו במשך השנה, וחוזר לנקודת היסוד של חייו.

התהליך אינו מסתיים ביום הכיפורים. התורה אינה מצפה מהאדם להישאר בעולם של התעלות רגעית. מיד לאחר יום הכיפורים מגיע חג הסוכות, האדם יוצא מיום הכיפורים אל החיים. בסוכה האדם יושב בתוך עולם החומר, אך מבין שהביטחון האמיתי אינו נמצא ברכוש ובקביעות החיצונית. רש"ר הירש מסביר בפירושו לתורה על מצוות הסוכה, שהסוכה מחנכת את האדם להכיר בכך שכל קיומו תלוי בהנהגת ה'. האדם חוזר לביתו לאחר החג, אך הוא אמור לחזור כאדם אחר.

כך נשלם מעגל תשרי: אלול מכין את האדם לעמוד מול עצמו, ראש השנה מחזיר אותו אל מלכות ה', יום הכיפורים מטהר את דרכו וסוכות מלמד אותו כיצד להכניס את ההכרה הזאת אל החיים המעשיים.