"מחר ראש השנה, שופר לא אשמע": המילים האחרונות שהפכו לצוואת חיים

"מחר ערב ראש השנה, שופר כנראה לא אשמע לצערי. אני מודה על הזכות שיש לי לקחת חלק במשימה כל כך חשובה. אני כל כך רוצה שתושבי הצפון ישובו במהרה לביתם".

את המילים המצמררות האלו כתב סרן אור מנצור הי"ד ביומנו, שלוש שעות לפני כניסתו ללבנון, לתמרון הראשון, מבלי לדעת כי כתב למעשה צוואה. מכתב פרידה אחרון.

יהודית מנצור, אמו של אור, מצטטת את המשפטים האלו, ויחד איתם חושפת קטעים מתוך יומניו של בנה. "תמיד ידעתי שאור כותב יומנים, הוא גם שיתף אותי בהם", היא מציינת. "אבל ככל שחולפים הימים ומתגלות עוד ועוד מחברות שכתב, אנחנו נדהמים לראות את העולם הרוחני הגבוה שבו הוא חי. קשה לי לומר שזה מנחם, אבל הדברים שכתב נותנים לי התבוננות חדשה על הפרידה ממנו, ובכלל על מה שמתרחש בעולם. הם נותנים לי זווית חדשה של הסתכלות על החיים".

להעביר את הטוב

ההתמודדות של יהודית לא התחילה עם נפילתו של אור. למעשה, מאז שהיה בן ארבע, היא גידלה אותו לבדה, יחד עם אחיו הצעיר ממנו, לאחר שבעלה נפטר. "אור גדל בלי דמות של אב, ובכל זאת הוא העסיק אותו הרבה והיה מאוד נוכח בחייו", היא מספרת.

בהקשר לכך היא מצטטת דף ממחברתו של אור, אותו הוא כתב בין הכניסה הראשונה לכניסתו השנייה לעזה: "היום יום הפטירה של אבא. אני מרגיש שאני יכול לפרוק את מה שאני מרגיש רק בכתיבה. אני מנסה לשחזר ולהיזכר בעוד זיכרונות שיש לי מאבא, אבל יש לי ממש קצת זיכרונות. אני מנסה להתרכז ולהיזכר במה שאני מצליח, אני פשוט יודע כמה שהוא היה בן אדם כל כך טוב. אני נמצא כאן כדי להמשיך את הטוב שלו כמה שאני מצליח. אני רוצה להתחזק. להתחזק באמונה שלי בה' ולהתחזק בתפילה, להתחזק במי שאני ובמה שאני רוצה מעצמי, להתחזק בשמחה ובענווה שבי, להתחזק ברצונות שלי. להיות שלם עם עצמי. זו מהות החיים, לגדול ולהתחזק ולהיות בשמחה.

"היום אחד החבר'ה מהפלוגה, בחור טוב לגמרי, אחלה גבר, שאל אותי שאלה: 'למה אלוקים ברא את האדם? מה בעצם האינטרס שלו?'. שאלה טובה ויפה. הייתה לי גם תשובה יפה. נתתי לו הקבלה לאבא שמביא ילדים לעולם ורוצה לחנך אותם לחינוך טוב להמשכיות שלו ורוצה לאהוב אותם. האינטרס הוא כביכול לקחת את 'הטוב' שטמון באבא ולהעביר אותו לילדים, לקחת את העקרונות שיהפכו את הילדים לילדים טובים ולחנך אותם בדרך הזו".

אור תמיד היה טיפוס רוחני ומעמיק?

"כן, זה מה שאפיין אותו", עונה יהודית. "אבל בנוסף לכך הוא גם היה ילד יפה תואר, מוזיקאי מחונן, עם חיוך רחב ועיניים נוצצות. הדבר המעניין הוא שלמרות הכאב על כך שהוא גדל בלי אבא, הצליח אור להצמיח מתוכו בגרות, בשלות רגשית וכתפיים רחבות. הוא היה בוגר נפשית לגילו, אדם שהבין את החיים ואת עולמו הרגשי, ושאף תמיד לתקן את עצמו עוד ועוד. הוא למד בישיבה התיכונית שעלבים, וכמו רבים מהחיילים האחרים שנהרגו, גם הוא השאיר אחריו כל כך הרבה מסרים, בלי לדעת בכלל שהוא משאיר. חלק מהם נמצאו ביומניו".

יהודית חושפת עמוד נוסף מן הספר, שנכתב כחודש לפני כן, בראש חודש אלול:

4.9.24 א' אלול יום רביעי

"אני עם השאלה 'מה הישר והטוב בעיני ה'' עוד מאז שכתבתי אותה פעם שעברה. אני נמצא כרגע בנקודה עם הרבה לחץ וחוסר ודאות, ואני יחסית מצליח להבין שהדבר היחיד שישאיר אותי שפוי זו אמונה, האמונה וההבנה שאיפה שה' ישים אותי, שם יהיה לי הכי טוב. אני באמת אעשה את המקסימום שלי, אבל משם והלאה זה כבר לא בידיים שלי. אני עוד חודשיים נכנס לחפש"ש (חופשת שחרור) שזה תכל'ס הסוף של התקופה הזו. אני ממש ברגעים האחרונים של השירות. אני מריץ בראש את מה שעברתי ומה שאני עובר עכשיו, והדברים דומים מאוד".

"צריך אמונה גדולה כדי להבין את מה שהוא כותב כאן", מעירה יהודית, "כי כפי שניתן להבין, אור נפל זמן קצר מאוד לפני חופשת השחרור שלו מהצבא. הוא בעצם היה רגע אחד לפני הסוף. אפשר להסתכל על זה כהחמצה או כמזל רע, אך אפשר גם להסתכל על כך כהחלטה של בורא עולם, בדיוק כפי שאור כותב – 'במקום בו ה' ישים אותי, שם הכי טוב'".

יהודית מנצור

כוחות משמיים

את יודעת מה קרה עם אור בשעותיו האחרונות?

"כן. הודיעו להם על כך שהם עומדים לחצות את הגבול, וחבריו סיפרו לנו שאור דילג אל ראש הטור והכריז 'אני הראשון'. הכוח נכנס אל הכפר הלבנוני אל-עדייסה, וניהל קרב הרואי מול מחבלי חיזבאללה. אור לחם בראש הכוח, באומץ לב, במסירות נפש ובגבורה עילאית, עד הרגע האחרון.

"לאחר שאור נהרג, לחמו חבריו ליחידה בחירוף נפש, בתנאי מזג אוויר קשים ותחת ערפל כבד, על מנת לחלצו. הראשון שהסתער לחלץ את אור ומסר את נפשו היה סרן הראל אטינגר הי"ד. במהלך הקרב נהרגו גם סרן איתן אוסטר, סרן איתי גיאת ורב-סמל נזר איטקין הי"ד".

איך עבר עלייך ראש השנה באותה שנה?

"בערב ראש השנה הלכתי לבית הכנסת, כדי לנקות קצת ולהכין את המקום. אומרים ש'שלוחי מצווה אינם ניזוקים', אז ייתכן שבזכות זה נחסכה ממני הדפיקה בדלת. כשחזרתי הביתה, ממש בערב החג, ראיתי שהשער פתוח. הבטתי לאזור של הדלת וראיתי שם שלושה קצינים. הלב שלי דפק. מיד הבנתי, לא יכולתי שלא.

"במשך עשרים דקות נשארתי לעמוד בלי לזוז, הסתכלתי לשמיים ורק דיברתי עם הקב"ה. אמרתי לו: 'אבא, בבקשה, לא! הרי אני אלמנה, אתה יודע, וזה בן בכור'. ככה דיברתי איתו. הרגשתי שאני לא מסוגלת לעלות ולהתקדם. במבט לאחור אני יכולה לספר לך שכאישה מאמינה, זה היה הרגע המכונן של חיי. ממש הרגשתי איך שבתוך החיים שנשברים, בורא עולם נמצא, נותן לי יד ועוזר לי לקבל את הבשורה. הרגשתי שהוא נוסך בליבי אהבה וכוח מיוחד כדי להתמודד עם עוצמות הכאב, וכבר באותו רגע הרגשתי שאני מבינה את השליחות שניתנה לי להמשיך את דרכו של אור בחיזוק עם ישראל.

"זוהי שליחות שאני ממשיכה בה עד היום", היא מבהירה. "אני מחזקת משפחות שכולות, וגם מופיעה בהופעות מוזיקליות לפני נשים. אני זמרת במקצועי, ובעקבות מה שקרה, לא רק שלא הפסקתי לשיר, אלא אני עומדת בימים אלו להפיק אלבום שירים שכתבתי - חלקו לזכרו של אור, וחלקו שבח והודיה לה' יתברך".

מאיפה יש לך כוחות?

"בורא עולם הוא זה שנותן לי כוחות, והוא נותן אותם לכל אחד מאיתנו. אנחנו רק צריכים להאמין בכך ולממש את הכוחות שקיימים אצלנו. כך אני גם אומרת למשפחות השכולות. לא מזמן הייתי בהר הרצל, ופגשתי שם אב שכול שאמר לי: 'איזה כוחות? את חיה בבועה'. ומה אגיד לו? שהוא חי בבועה? מבחינתי כל כך ברור שמאז שאור נהרג קיבלתי כוחות מיוחדים. אני ממש מרגישה את זה".

את חושבת שלאנשים דתיים קל יותר להתמודד במצבים כאלו?

"אני שמה לב שאנשים דתיים הם מאמינים יותר ומבינים את השפה, אך זה לא בהכרח גורם להם לקבל זאת בקלות. אני חושבת שנדרש כאן תהליך רגשי מאוד עמוק של קבלה. זה לא דבר שקורה ברגע אחד, וכל אחד מגיע אליו בשלב אחר. כשאני מחזקת, אני נוהגת לומר ש'אין דבר רע יורד מן השמיים', ותמיד שואלים אותי: 'איך את יכולה להגיד שהבן שלך נהרג וזה לא דבר רע?'. ניכר שקשה להם לקבל את זה".

יש זמנים שגם לך עדיין קשה?

"ברור! עד היום, אני נכנסת מדי יום – בוקר, צהריים וערב – לחדרו של אור, שהפך להיות חדר התפילה שלי, ובוכה. זה בכי של געגוע וכאב, אבל יש בו גם הרבה הכלה והבנה. אני מודה לבורא עולם על כך שנתן לי שליחות וזיכה אותי בבן כזה, מודה לו גם על כך שאני ממשיכה את השליחות של אור בעולם ואף זכיתי לקיים הכנסת ספר תורה לזכותו, להקים חדר מוזיקה להנצחתו בישיבה בה למד, להפיק אלבום שירים ולהוציא ספר מיומניו. אלו מפעלי הנצחה למען הבן שלי, ובזכותם אני מרגישה שהוא עדיין איתי, כביכול ממשיך בחיים. אולי אנשים יתקשו להבין את זה, אך דווקא מתוך הכאב, כשאני כביכול מסכימה לחוות אותו לעומק, צומחת עוצמה של אהבה".

שיר מתוך הנשמה

יהודית מוסיפה ומספרת על אור, כי כבר מילדות הוא גילה כישרון מוזיקלי יוצא דופן, למד לנגן על קלרינט ופסנתר, ובהמשך לימד את עצמו לנגן בגיטרה. בגיל עשרים הוא החל לנגן על מערכת תופים שקיבל ליום הולדתו. הוא שילב שירה ונגינה בכלים השונים, ומגיל צעיר הופיע בכל הטקסים ביישוב כזמר וכנגן מוכשר.

"אור היה תמיד עסוק מאוד, ובפרט אחרי שהתגייס ושירת בקומנדו ביחידת אגוז. אך לאורך כל הדרך הוא לא ויתר על שלוש תפילות ביום ועל לימוד תורה, גם על חשבון שעות שינה. הוא השאיר לנו בעולם כל כך הרבה חיבורים, ניצוצות של תקווה ואהבה, חיוכים וזיכרונות מתוקים. איך אפשר שלא להודות על כך?".

בעקבות מה החלטתם להוציא את הכתבים שלו בספר?

"הוא ביקש זאת", מפתיעה יהודית. "הוא בעצמו כתב באחד מהיומנים: 'החלום שלי הוא שהמוזיקה והצלילים שלי ישמחו אנשים, ירפאו חולים ויחזקו את אלה שנפלו'. המילים שהוא כתב והלחנים שהלחין משתלבים אלו באלו.

"זה מה שהוביל אותנו לכתוב את הספר, שכולל 180 עמודים של מסע צבאי ורוחני בו זמנית, עם המון תובנות, התמודדויות וכלי עבודה נפשיים שהשתמש בהם. במשך שנתיים ישבתי עם בני יוחאי שיחיה, הוספנו לדברים ציטוטים מתוך דבריו של הרב קוק, וקישרנו אותם לדבריו ולרעיונותיו של אור. בסופו של דבר קיבל הספר שתי ברכות מרבנים גדולים, שקראו והתרשמו מאוד מהחיבור המדהים של הציטוטים מאירי העיניים לדבריו של אור הכתובים ביומנו".

נשמה גדולה

יהודית בוחרת לצטט לסיום שיר קצר שכתב בנה, אחד מתוך אינספור שירים העוסקים באמונה ובחיבור עם הקב"ה:

אבא שבשמיים

בראת לי נשמה גדולה

ומלאת אהבה

אני יודע את זה

מרגיש את זה

אתה כל הזמן שולח לי

עזרה והדרכה

מהבריות שלך

תמיד את מה שאני צריך

ברגע שאני צריך

אני רואה את זה

ואני יודע בכל ליבי

שאתה אוהב אותי.

"ואם אור בטוח שה' יתברך אוהב אותו, גם אנחנו יכולים פשוט לבטוח ולהאמין", היא מסיימת. "הלוואי שנזכה".