שאני אגמל?! מה פתאום! התירוצים שסיפרתי לעצמי על צריכת מסכים מופרזת

"חייבים להציל את אמא. מה עוד אפשר לעשות?", שאלתי נואשות את אחי. "יש עוד סגולה שלא ניסינו? קבלה שלא לקחנו על עצמנו? תגיד לי מה אני יכולה לעשות ולא עשיתי". זה קרה לפני כשבוע. עוד פגישה של אמא אצל הרופאה, ושוב אני מבינה שרק רחמי שמיים מרובים יעזרו פה.

מהצד השני של הקו אחי נשמע רגוע, ואמר בשקט: "הסמארטפון שלך". צמד המילים הזה הרים אצלי בשניות הר געש של התנגדויות בראש.

הנה רשימה חלקית מהן:

1. אני לא מכורה למסכים, אני פשוט צריכה להיות זמינה.

2. זה לא בילוי. אני צריכה את הטלפון הזה לעבודה.

3. זיכוי הרבים שלי מצריך חיבור דיגיטלי מסיבי. אני בן אדם "חשוב".

4. אנשים אחרים מתמכרים למסכים. אני עברתי את זה לפני כמה שנים כשהתנתקתי מהרשתות החברתיות. עכשיו אני מאוזנת.

5. אחי חוזר בתשובה קיצוני מדי. הוא עוד יתפכח.

6. אני בן אדם ערכי.

7. כשאני מחוברת כל כך הרבה, אני מצליחה לייעל תהליכים, ולהספיק יותר.

8. אני לא כמו הצעירים האלה שדבוקים למסך שעות. אני בודקת הודעות חשובות בהפסקות, זה הכל.

9. דווקא בזכות הסמארטפון אני מצליחה להיות אמא עובדת שנוכחת בחיי ילדיה. מספיקה "לעשות שעות" כשאני בבית עם הילדים.

10. ככה נראים החיים היום. כולם ככה. אי אפשר לתפקד בעולם המודרני בלי זה.

נחזור לשיחה עם אחי. הפעם, בשונה ממנהגי להיות עורכת הדין של עצמי, הופתעתי לשמוע את עצמי שותקת. אפילו לא מנסה לגמגם. הר הגעש הזה, של כל 10 ההתנגדויות שלעיל, נבלם בעולם המחשבה ולא התפרץ אל עולם הדיבור. ברגעים האלו הייתי מוכנה לעשות הכל כדי להציל את החיים של אמא שלנו. ומה שקשה – מוערך מאוד בשמיים.

מהר כדי לא לדחות דברים למחר – עוד בנסיעה מחקתי מהנייד את אחת מהאפליקציות שגוזלות לי את הזמן, שגרמה לי במשך חודשים לקום בבקרים ולחשוב: מה? שוב אתמול בערב צפיתי בעוד סרטון (סתמי, במקרה הטוב) שלא רק אכל לי את הזמן היקר שאין לי, אלא הוא פשוט לא תואם את סט הערכים שאני שואפת אליו.

הפתעה: לא התגעגעתי לאפליקציה הזו מרגע מחיקתה. זה כמו שפתאום מכבים מכשיר רועש בבית, ואז יש שקט כזה מרגיע ובריא.

כדי לקבל עידוד שיתפתי חברות, ולא שיערתי לעצמי את עוצמת מבול התגובות של חברות שקיבלו על עצמן לנקות את החיים שלהם מעומס דיגיטלי. זה היה משהו אדיר שלא תכננתי. בסך הכל רציתי תמיכה רגשית מחברות. חלק מהן כתבו:

"גלית, תברכי את הבת שלי להצלחה וברכה עם עלייתה לבית הספר".

"בהשראתך מחקתי מהנייד 2 אפליקציות של רשתות חברתיות".

"יישר כוח! חייבת להגיד שמהיום שהסרתי רשתות חברתיות ושאר מרעים מהנייד - נכנס לי שקט לנשמה. כמה רעש יש שם!".

"בזכותך עשיתי את זה גם".

ועכשיו אחרי שניקיתי רעשים דיגיטליים, איך נראים עכשיו החיים שלי?

1. בנסיעות באוטובוס אני בלי הסחות דעת (איך אדם עם הפרעת קשב כמו שלי מסוגל להכניס עוד ועוד רעשים לחייו? אני לא יודעת), לא בודקת כל שנייה מה חדש. למעשה, אני כמעט ולא מוציאה את המכשיר מהתיק. מה אני כן מוציאה מהתיק? סידור, תהילים, ספר. חושבת מחשבות חיוביות, מתבוננת בנוף. אפילו שוק פתח תקווה נראה לי פסטורלי יותר מאז השינוי המבורך (בלי להעליב את השוק, כן?).

2. כשאני חוזרת הביתה אני מספיקה הרבה יותר ובנחת – אני ממש מרגישה שהסחות הדעת שהסמארטפון יצר לי במהלך היום פגעו בריכוז שלי, בשקט הנפשי שלי. בעבר, משימת קיפול כביסה הייתה אורכת הרבה יותר ממה שהיא אמורה לקחת, כי הייתי משלבת בה - מבלי לשים לב – פעילות טלפונית מיותרת כמו בדיקת הודעות בפעם המאה.

3. ילדים, מספיק עם המסכים – פעם חשבתי שמספיק שאני לא אוכלת מול המסך, כך הילדים שלי יבינו מהדוגמה האישית שלי כדמות אימהית חינוכית, סמכותית ונאצלת. איך אני יכולה לדרוש מאחרים להפחית מסכים כשאני בעצמי שם? אמנם הייתי בטוחה שאני הכי פחות, אבל דוגמה אישית של הפחתה חייבת להיות גם אצלי. וזה עבד גם איתם ב"ה! שיתפתי אותם שאני מפחיתה מסכים אצלי כי אני רוצה לחיות חיים טובים יותר, להיות איתם יותר, ליהנות מהעשייה בבית. כנות היא כלי חינוכי חזק.

4. זמן ללימוד ולקריאה – אני?! קוראת ספר בשעות אחר הצהריים של ימות החול, ולא רק בשבת? פתאום גיליתי שיש לי פנאי לדברים שתמיד "לא היה לי זמן" בשבילם. תענוג.

5. שרשרת ישועות מעל הטבע – קרו לנו דברים מפתיעים מכיוונים לא צפויים, דברים טובים, שחשבנו שכבר לא יקרו יותר, נתיבים חסומים שנפתחו. רואים בחוש את הקשר הסיבתי בסמיכות זמנים כזו קרובה. תודה לא-ל.

מאז אותה שיחה עם אחי, אני מבינה בעצם שהוא לא ביקש ממני "לוותר" על משהו. אף אחד לא ביקש ממני "להקריב" משהו. אני הייתי הקורבן מבלי ששמתי לב. אחי בסך הכל ביקש ממני לקבל בחזרה את מה שהמסך גנב לי בלי שהרגשתי: את איכות החיים שרציתי. היום, כשאני חושבת על השאלה ההיא - "מה עוד אפשר לעשות?" - אני יודעת שהתשובה לא הייתה עוד סגולה חדשה או קבלה גדולה. רק בדמיון היא נראתה לי גדולה. הקבלה הייתה קטנה, פשוטה ונגישה לכל אחד: להניח לטלפון להניח לי. לראות מה קורה כשסוף סוף יש מקום לחיים האמיתיים שלי לשוב אליי בחזרה. זו התשובה. שתהיה לכולנו שנה טובה ונקייה, שמחוברת לדברים האמיתיים שאנחנו רוצים.