נתקעתם בלי כסף לחג? כך כדאי להתמודד עם הקושי, מבחינה אמונית

ימים ספורים לפני החג, הפער הזה יכול לכאוב במיוחד: בחוץ הכול מלא במבצעים, מתכונים, בגדים חדשים וחלונות ראווה שקורצים לכם לבוא, להתקרב - אבל אתם מתכווצים. דווקא השנה לא מתאפשר לכם לקנות כל מה שאתם רוצים או רגילים אליו לכבוד החג.

הנקודה הזו יכולה לכאוב פי כמה כשנדמה לכם שכולם כבר קנו, קישטו, התחדשו, ורק אצלכם הכל עומד ומחכה. לא ממש בסבלנות, יש לציין, כי הרי יש כל כך הרבה דברים שאנחנו צריכים. 

אבל דווקא כשאנחנו עומדים מול חשבון בנק שלא מאפשר להגדיל את המסגרת ומנסים להבין מאיפה בדיוק אמור להגיע הכסף לעוד קנייה, עלינו להתמודד עם המצב הזה בדרך יותר אמונית.

דווקא ברגע הזה חשוב להפריד בין המצב הכלכלי שלנו לבין הערך שלנו, שלא פעם נקשר לערך הראשון בטעות. שולחן חג צנוע אינו אומר שנכשלנו או שאנחנו לא מספיק טובים, וגם הילדים שלכם צריכים לדעת את זה. העובדה שאין כרגע אפשרות לקנות כל מה שרצינו אינה אומרת שחסר משהו באמונה שלנו, ובוודאי שהיא אינה מעידה על כך שהקב"ה "שכח" אותנו, חלילה. זה ניסיון, בדיוק כמו כל הניסיונות האחרים שלנו בחיים,  וצריך לעבור אותו בחיוך ובאמונה. איך עושים זאת? הנה מספר עצות שיכולות לעזור.

להפסיק להיבהל מהמספר

כשאנחנו בלחץ כלכלי, המוח מתחיל לרוץ קדימה: מה יהיה מחר? מה אם גם בחודש הבא לא יהיה? מה נעשה אם תגיע עוד הוצאה לא צפויה בחג? ואיך נספר לילדים שהשנה אי אפשר? ספר תהילים מציע תנועה הפוכה: "גול על ה' דרכך ובטח עליו". לצד הפעולות שאנחנו נדרשים לעשות, יש גם גבול לכמות המשקל שאדם מסוגל לשאת לבדו.

ביטחון אינו לומר לעצמנו ש"מחר בטוח ייכנס כסף". איש אינו יכול להבטיח דבר כזה. ביטחון הוא לומר: אני אעשה היום את מה שביכולתי לעשות, אבל אני לא חייב לפתור את המצב הזה בעצמי, כי יש לי את הקב"ה.

יש הבדל עצום בין לקיחת אחריות לבין חרדה. אחריות שואלת: כמה כסף יש לי? מה באמת נחוץ? איפה אפשר לצמצם? ממי אפשר לבקש עזרה? בזמן שחרדה אומרת: הכול אבוד. העבודה האמונית היא לעצור בין שני המשפטים האלה.

חז"ל דווקא מדברים על הוצאות החג

אחת האמרות המפורסמות במסכת ביצה אומרת שמזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד יום הכיפורים, למעט הוצאות שבתות, ימים טובים ותלמוד תורה של ילדיו; חז"ל מתארים יחס מיוחד להוצאות המיועדות למצווה.

זה מקור מחזק במיוחד למי שעומד לפני החג עם חשבון מצומצם כי הוא מזכיר שהוצאות החג אינן עוד קנייה חסרת משמעות.

אבל חשוב לא פחות לקרוא את הדברים באחריות.

אין כאן הוראה למלא עגלה מעבר ליכולת, להיכנס לחובות מסוכנים או לקחת הלוואה שאין לכם מושג כיצד להחזיר. גם המקורות מדברים על התנהלות לפי מצבו הכלכלי של האדם. בפניני הלכה, למשל, ההדרכה היא לכבד את החג בהתאם ליכולת, תוך צמצום במותרות והימנעות מבזבוז חסר רסן. אז כן, כבוד החג הוא בשר משובח כשיש אפשרות, אך כשאין, גם עוף פשוט יעשה את העבודה.

אל תנסו להתחרות בשולחן של מישהו אחר

חלק גדול מהלחץ שלפני החגים בכלל לא מגיע מההלכה אלא מההשוואה. אצל אחותה יש שבעה סלטים, אצל השכנה הזמינו כלי שולחן חדשים, במשפחה ההיא כל הילדים הגיעו בבגדים תואמים וגיסתך בדיוק קנתה סלון ופינת אוכל חדשים. 

אז מה? במקורות, אין שום אזכור על כך ששמחת החג נמדדת במספר הסלטים על השולחן או באיך שהבית התחדש השנה. אם אין כסף להתחדש, אפשר ללבוש את מה שיש, לוותר על מתנות יקרות ערך לאישה, לבחור מנה אחת חגיגית במקום ארבע ולומר לילדים שהשנה עושים חג יפה, אבל יותר צנוע. 

להתפלל בלי סוף, גם במילים שלנו

דווקא בענייני פרנסה יש לנו נטייה לבקש מאחרים להתפלל עלינו כשבפועל, אפשר וצריך לבקש גם על עצמנו. "ריבונו של עולם, אני לחוצה. אני רוצה לשמח את המשפחה שלי ואין לי כרגע איך. תעזור לי לראות מה לעשות. תפתח לי את הדרך הנכונה. תן לי פרנסה בכבוד ותן לי גם שקט ואמונה בזמן ההמתנה, עד שהיא תגיע".

ואם צריכים עזרה? מותר לבקש

יש אנשים שמוכנים לעבור שבוע שלם עם כמעט כלום רק כדי שאף אחד לא ידע, אבל אם המצב באמת קשה, אפשר לפנות לרב הקהילה, למחלקת הרווחה, לארגון סיוע או לקרוב משפחה שאפשר לבקש ממנו בלי להתבייש. 

אין צורך לספר לכל העולם על המצב שלנו, אבל לפעמים האמונה עצמה היא להסכים לכך שהעזרה שהקב"ה שולח, מגיעה דרך אדם אחר. אנחנו קוראים לזה 'שליח'. 

הכרת הטוב גם במצב הזה

יש מחסור בכסף, ויש את כל מה שאנחנו מוסיפים לו.

"איזה חג יהיה לנו?"

"מה הילדים יחשבו?"

"כולם יראו שאין לנו".

"ככה נכנסים לשנה חדשה?"

אפשר להיות מוטרדים ועדיין לחגוג, אפשר שהמצב יהיה קשה ובכל זאת להודות על מה שיש. אפשר להתפלל לשפע ובאותו זמן לראות את השפע שכבר נמצא בחדר: משפחה, בריאות, ילדים, קורת גג, אוכל בסיסי, האפשרות לשבת יחד.

הכרת הטוב אינה הכחשה של הקושי הקיים, אלא הסירוב לתת לקושי לנהל אותו, להגדיר אותנו ולהיות הדבר היחידי שאנחנו מסוגלים לראות.