זה עובד אותו הדבר גם בדמעות של רחמים ועצב וגם בדמעות של בניין ושמחה?

כשאישה יודעת משהו, היא יודעת. אסור להתווכח איתה. אוי למי שיזלזל באינטואיציה הנשית העמוקה והיהודית שלנו. חז"ל כבר העידו עליה שהיא יכולת שניתנה דווקא בנו, הבנות, יותר מאשר אצל הבנים, "בינה יתרה נתנה באישה", ככה נבראנו "בילט אין", אין מה לעשות. דמעות מצויות בנו, בינה יתרה שורה בנו. עכשיו לכו, בנים, תסתדרו.

בינה היא דבר עדין וקדוש. היא היכולת להרגיש את אזורי הביניים, את המקום הבין תחומי, את מעברי ה"בינתיים". כל מחשבה מתחילה במרווחי הבינה, ומולידה מתוכה את המחשבה הבאה. אי אפשר לחיות בלי בינה, אי אפשר לחשוב בהעדרה.

לכן כשהרגשתי באותו יום, בקישקעס של עצמי, ידעתי. זאת תהיה התפילה.

חברים טובים שלנו אירסו לפני כמה שבועות את בתם, ענבל. את ענבלי אני מכירה כבר הרבה שנים. ילדה של בעלי תשובה ובעלת תשובה מקסימה משל עצמה, כי הרי לכל אדם שייוולד כאן לעולם יהיה הרגע הפרטי הזה, שבו הוא יחליט מה הוא בוחר, לאיזה ספר הוא שייך ומה הסיפור היהודי שהוא יספר לדורות אחריו.

בהתחלה, אבא של ענבל התקשר לבעלי לבשר על האירוסין. בעלי התרגש מאוד, כי ענבל ילדה צדיקה ויקרה לנו. בעלי אמר לאבא שלה: "עשה לי טובה, תתקשר בעצמך אלינו הביתה, אני יודע שאשתי תשמח לשמוע את הבשורה הזאת מיד ראשונה, מבקש ממך, אנא, תשמח אותה".

בואו נעצור שנייה את העלילה כאן. כי בדיעבד, זה כבר מצא חן בעיניי. זה שבעלי, בלי שאני נוכחת, בלי שאני מתערבת, יודע מה ישמח אותי, וגם דואג בקומבינה מאחורי הקלעים לביצוע המשימה? זה כבר עשה בי נחת מתוקה.

כשהטלפון צלצל ושמעתי על השידוך של יגל וענבל, צרחתי מאושר.

אני יודעת, אני יודעת, אנחנו אמורים להיות מאושרים בשביל כולם ולפרגן לכל העולם, ואנחנו? עם ישראל? פועלי כל הלבבות התאחדו, תמיד כאלה, כמובן, כמובן. אבל בכל זאת מדובר בבני אדם. לפעמים אנחנו קצת מקנאים, לפעמים קצת מכווצים, לפעמים שואלים, "אי אי אי, ומתי תורי?".

כשאבא של ענבלי התקשר, עבר בי משהו שה', תעזור לי רגע בחסדיך לתאר, עברה בי כזאת שמחת נישואים של חיבורים, שהלכתי ברחובות בני ברק באותו היום בדילוגים.

כמה ימים אחרי, בתי, מאיה, מספרת לי על שידוך נוסף. הפעם מרעננה, הפעם רחלי עם נתנאל, ושוב, אותו הגל נשא מזכרת: שמחת אין קץ, בלתי נתפסת. מיד צלצלתי לאביטל, אמא של רחלי. נסעתי ממצפה רמון לאירוסין שלהם מרוב שלא היה לי אוויר להודות ולחבק גם את אמא של נתנאל, נחמי, שאותה אני מכירה משבתות ארגון "נפש יהודי", וגם את אביטל, אמא של רחלי, שאותה אני מכירה שנים מהקהילה ומעצמי.

הרמתי עיניים לשמיים ואמרתי לו, לבורא העולמים, "מה זאת השמחה הזאת שבי?".

"איזה יופי", דיברתי לעצמי. "אני רגילה להיות אמפתית, מבינה ומזדהה. זה חלק מהדי.אן.איי שלי. אבל תגיד, זה עובד אותו הדבר גם בדמעות של רחמים ועצב וגם בדמעות של בניין ושמחה?".

וביקשתי חרישית מה', על אותה מדרכה, שכמו שהוא ראה את השמחה שלי, האמיתית והכנה, שאם הוא יכול, בבקשה, להביא גם אלינו כלה, אבל הכי מקסימה.

ונחשו מה?