חוק לישראל - פרשת וזאת הברכה, יום רביעי

תורה

(טז) וּמִמֶּגֶד אֶרֶץ וּמְלֹאָהּ וּרְצוֹן שֹׁכְנִי סְנֶה תָּבוֹאתָה לְרֹאשׁ יוֹסֵף וּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָיו: וּמִטוּב אַרְעָא וּמָלָאַהּ וְרָעֵי לֵהּ דִשְׁכִנְתֵּהּ בִּשְׁמַיָא וְעַל מֹשֶׁה אִתְגְלִי בַאֲסָנָא יֵיתוּן כָּל אִלֵין לְרֵישָׁא דְיוֹסֵף וּלְגַבְרָא פָּרִישָׁא דַאֲחוֹהִי:(יז) בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו בָּהֶם עַמִּים יְנַגַּח יַחְדָּו אַפְסֵי אָרֶץ וְהֵם רִבְבוֹת אֶפְרַיִם וְהֵם אַלְפֵי מְנַשֶּׁה: רַבָּא דִבְנוֹהִי זִיוָא לֵהּ וּגְבוּרָן דְאִתְעֲבִידָא לֵהּ מִקֳדָם דְתוּקְפָא וְרוּמָא דִילֵהּ בִּגְבֻרְתֵּהּ עַמְמַיָא יִקְטֵל כַּחֲדָא עַד סְיָפֵי אַרְעָא וְאִנוּן רִבְוָתָא דְבֵית אֶפְרַיִם וְאִנוּן אַלְפַיָא דְבֵית מְנַשֶׁה:
רביעי (יח) וְלִזְבוּלֻן אָמַר שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ וְיִשָּׂשכָר בְּאֹהָלֶיךָ: וְלִזְבוּלֻן אֲמַר חֲדֵי זְבוּלֻן בְּמִפְּקָךְ לַאֲגָחָא קְרָבָא עַל בַּעֲלֵי דְבָבָךְ וְיִשָׂשׂכָר בִּמְהָכָךְ לְמֶעְבַּד זִמְנֵי מוֹעֲדַיָא בִּירוּשְׁלֵם:
(יט) עַמִּים הַר יִקְרָאוּ שָׁם יִזְבְּחוּ זִבְחֵי צֶדֶק כִּי שֶׁפַע יַמִּים יִינָקוּ וּשְׂפוּנֵי טְמוּנֵי חוֹל: שִׁבְטַּיָא דְיִשְׂרָאֵל לְטוּר בֵּית מַקְדְשָׁא יִתְכַּנְשׁוּן תַּמָן יִכְסוּן נִכְסַת קוּדְשִׁין לְרַעֲוָא אֲרֵי נִכְסֵי עַמְמַיָא יֵיכְלוּן וְסִימָא דְמִטַמְרָא בְחָלָא מִתְגַלְיָא לְהוֹן:
(כ) וּלְגָד אָמַר בָּרוּךְ מַרְחִיב גָּד כְּלָבִיא שָׁכֵן וְטָרַף זְרוֹעַ אַף קָדְקֹד: וּלְגָד אֲמַר בְּרִיךְ דְאַפְתֵּי לְגָד כְּלֵיתָא שָׁרֵי וְיִקְטוֹל שִׁלְטוֹנִין עִם מַלְכִין:
(כא) וַיַּרְא רֵאשִׁית לוֹ כִּי שָׁם חֶלְקַת מְחֹקֵק סָפוּן וַיֵּתֵא רָאשֵׁי עָם צִדְקַת יְהוָה עָשָׂה וּמִשְׁפָּטָיו עִם יִשְׂרָאֵל: וְאִתְקַבֵּל בְּקַדְמֵתָא דִילֵהּ אֲרֵי תַמָן בְּאַחֲסַנְתֵּהּ מֹשֶׁה סָפְרָא רַבָּא דְיִשְׂרָאֵל קְבִיר וְהוּא נָפֵק וְעַל בְּרֵישׁ עַמָא זַכְוָן קֳדָם יְיָ עֲבַד וְדִינוֹהִי עִם יִשְׂרָאֵל:

נביאים - יהושע - פרק א

א (א) וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת מֹשֶׁה עֶבֶד יְהוָה וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מְשָׁרֵת מֹשֶׁה לֵאמֹר: וַהֲוָה בָּתַר דְּמִית משֶה עַבְדָּא דַייָ וַאֲמַר יְיָ לִיהוֹשֻׁעַ בַּר נוּן מְשַׁמְּשׁוּנֵהּ דְמשֶה לְמֵימָר:
(ב) מֹשֶׁה עַבְדִּי מֵת וְעַתָּה קוּם עֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה אַתָּה וְכָל הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לָהֶם לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: מֹשֶׁה עַבְדִּי מִית וּכְעַן קוּם עֲבַר יַת יַרְדְּנָא הָדֵין אַתְּ וְכָל עַמָּא הֲדָא לְאַרְעָא דַאֲנָא יָהֵיב לְהוֹן לִבְנֵי יִשְּׂרָאֵל:
(ג) כָּל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף רַגְלְכֶם בּוֹ לָכֶם נְתַתִּיו כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֶל מֹשֶׁה: כָּל אַתְרָא דְתִדְרַךְ פַּרְסַת רַגְלֵיכוֹן בֵּהּ לְכוֹן יְהַבְתֵּיהּ כְּמָא דְמַלֵילִית עִם משֶה:
(ד) מֵהַמִּדְבָּר וְהַלְּבָנוֹן הַזֶּה וְעַד הַנָּהָר הַגָּדוֹל נְהַר פְּרָת כֹּל אֶרֶץ הַחִתִּים וְעַד הַיָּם הַגָּדוֹל מְבוֹא הַשָּׁמֶשׁ יִהְיֶה גְּבוּלְכֶם: מִמַּדְבְּרָא וּלְבָנוֹנָא הָדֵין וְעַד נַהֲרָא רַבָּא נַהֲרָא דִפְרָת כֹּל אֲרע חִתָּאֵי וְעַד יַמָּא רַבָּא מַעֲלָנֵי שִׁמְשָׁא יְהֵי תְּחוּמְכוֹן:
(ה) לֹא יִתְיַצֵּב אִישׁ לְפָנֶיךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ כַּאֲשֶׁר הָיִיתִי עִם מֹשֶׁה אֶהְיֶה עִמָּךְ לֹא אַרְפְּךָ וְלֹא אֶעֶזְבֶךָּ: לָא יִתְעַתַּד אֱנָשׁ קֳדָמָךְ כָּל יוֹמֵי חַיָּיךְ כְּמָא דַּהֲוָא מֵימְרִי בְּסַעֲדֵיהּ דְמֹשֶׁה כֵּן אֶהֱוֵי עִמָּךְ לָא אֶשְׁבְּקִינָךְ וְלָא אֶרְחְקִינָךְ:
(ו) חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תַּנְחִיל אֶת הָעָם הַזֶּה אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבוֹתָם לָתֵת לָהֶם: תְּקֵיף וְאַלֵם אֲרֵי אַתְּ תַּחְסִין יַת עַמָּא הָדֵין יַת אַרְעָא דְקַיֵמִית לַאֲבָהַתְכוֹן לְמִתַּן לְהוֹן:

כתובים - תהילים - פרק צז

(ח) שָׁמְעָה וַתִּשְׂמַח צִיּוֹן וַתָּגֵלְנָה בְּנוֹת יְהוּדָה לְמַעַן מִשְׁפָּטֶיךָ יְהוָה: שַׁמְעַת וַחֲדַת כְּנִשְׁתָּא דְצִיוֹן וְדָצְיָן בְנָתָא דְבֵית יְהוּדָה מִן בִּגְלַל דִנָיִיךְ יְיָ:
(ט) כִּי אַתָּה יְהוָה עֶלְיוֹן עַל כָּל הָאָרֶץ מְאֹד נַעֲלֵיתָ עַל כָּל אֱלֹהִים: אֲרוּם אַתְּ הוּא יְיָ עִלָאָה עַל כָּל יָתְבֵי אַרְעָא לַחֲדָא אִתְעַלִיתָ עַל כָּל דַחֲלַיָא:
(י) אֹהֲבֵי יְהוָה שִׂנְאוּ רָע שֹׁמֵר נַפְשׁוֹת חֲסִידָיו מִיַּד רְשָׁעִים יַצִּילֵם: רְחִימַיָא דַיְיָ סְנוּ בִישׁ מְטוּל דְקֵירִים נָטֵיר נַפְשָׁת חֲסִידוֹי מִן אַיְדֵיהוֹן דְרַשִׁיעֵי יִפְצֵי אִנוּן:
(יא) אוֹר זָרֻעַ לַצַּדִּיק וּלְיִשְׁרֵי לֵב שִׂמְחָה: נְהוֹר דְנַח וּמְטַמַר לְצַדִיקַיָא וְלִתְרִיצֵי לִבָּא חֶדְוָא:
(יב) שִׂמְחוּ צַדִּיקִים בַּיהוָה וְהוֹדוּ לְזֵכֶר קָדְשׁוֹ: חֲדוּן צַדִיקַיָא בְּמֵימְרָא דַיְיָ וְאוֹדוּן לְדָכְרָן שׁוּם קוּדְשֵׁיהּ:
צח (א) מִזְמוֹר שִׁירוּ לַיהוָה שִׁיר חָדָשׁ כִּי נִפְלָאוֹת עָשָׂה הוֹשִׁיעָה לּוֹ יְמִינוֹ וּזְרוֹעַ קָדְשׁוֹ: תוּשְׁבְּחַת נְבוּאָה שַׁבַּחוּ קֳדָם יְיָ שְׁבָח חֲדָת אֲרוּם פְּרִישָׁן עֲבַד פְּרִיקַת לֵיהּ יְמִינֵיהּ וְאֶדְרַע שְׁכִינַת קוּדְשֵׁיהּ:

משנה עדיות פרק ב

א. רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים הֵעִיד אַרְבָּעָה דְבָרִים. מִימֵיהֶם שֶׁל כֹּהֲנִים לֹא נִמְנְעוּ מִלִּשְׂרוֹף אֶת הַבָּשָׂר שֶׁנִּטְמָא בִּוְלַד הַטֻּמְאָה עִם הַבָּשָׂר שֶׁנִּטְמָא בְּאַב הַטֻּמְאָה אַף עַל פִּי שֶׁמּוֹסִיפִין טֻמְאָה עַל טֻמְאָתוֹ. הוֹסִיף רַבִּי עֲקִיבָא, מִימֵיהֶם שֶׁל כֹּהֲנִים לֹא נִמְנְעוּ מִלְּהַדְלִיק אֶת הַשֶּׁמֶן שֶׁנִּפְסַל בִּטְבוּל יוֹם בְּנֵר שֶׁנִּטְמָא בִטְמֵא מֵת אַף עַל פִּי שֶׁמּוֹסִיפִין טֻמְאָה עַל טֻמְאָתוֹ:

ברטנורה (א) רבי חנינא סגן הכהנים העיד. מלשרוף את הבשר שנטמא בולד הטומאה. בולד של ולד קאמר הבשר שהוא שלישי שנטמא בולד של ולד כלומר שנגע בשני ונעשה הוא שלישי. לא נמנעו מלשרפו עם הבשר שנטמא באב הטומאה שהוא ראשון לטומאה. וכשנוגע זה הבשר שהיה מתחלה שלישי בבשר שנטמא באב הטומאה חוזר להיות שני שהרי נגע בראשון ונעשה שני. ונמצא שהוסיפו לו טומאה על טומאתו. דמעיקרא שלישי. והשתא שני. ואף על פי כן לא נמנעו מלשרפו עם חמור ממנה דהואיל ואף זה הקל לשריפה עומד לא חשו אם מטמאים אותו יותר ממה שהיה. ואף על פי שאין אוכל מטמא אוכל מן התורה שנאמר בטומאת אוכלים טמא הוא. הוא טמא. ואין מטמא אוכל כיוצא בו. מ''מ רבנן גזרו שיהיה אוכל מטמא אוכל: השמן. של תרומה שנפסל בטבול יום הוא שלישי לטומאה. דטבול יום הוא פוסל את התרומה מן התורה. ועושה אותו שלישי: בנר שנטמא בטמא מת. האי נר של מתכת הוא ולא של חרס. דכל כלי חוץ מכלי חרס שנגעו בטומאת מת נעשו כמותה. אם אב אב. ואם ראשון ראשון. דכתיב (במדבר יט) בחלל חרב. ודרשינן חרב הרי הוא כחלל. שהחרב שנגע במת. נעשה אבי אבות כמת עצמו. וכשנגע בטמא מת שהוא אב. נעשה גם כן החרב אב וכל שאר כלים כחרב לדין זה. חוץ מכלי חרס. נמצא הנר של מתכת שנגע בטמא מת נעשה אב הטומאה והשתא הוסיף ר''ע על דברי ר' חנינא סגן הכהנים. שהרי רבי חנינא לא התיר אלא להחזיר השלישי. שני. ור''ע התיר להחזיר השלישי. ראשון. שהשמן שנפסל בטבול יום שהוא שלישי. כשמדליקין אותו בנר שנטמא בטמא מת. שהנר עצמו נעשה אב. כמו שאמרנו. נמצא שחוזר השלישי להיות ראשון. ואף על פי כן לא נמנעו. דהואיל ויש שם טומאה עליו לא חיישינן ליה. ומותר להוסיף בידים:

ב. אָמַר רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים, מִיָּמַי לֹא רָאִיתִי עוֹר יוֹצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵפָה. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, מִדְּבָרָיו לָמַדְנוּ, שֶׁהַמַּפְשִׁיט אֶת הַבְּכוֹר וְנִמְצָא טְרֵפָה, שֶׁיֵּאוֹתוּ הַכֹּהֲנִים בְּעוֹרוֹ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לֹא רָאִינוּ אֵינוֹ רְאָיָה, אֶלָּא יוֹצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵפָה:

ברטנורה (ב) לא ראיתי עור יוצא לבית השרפה. לאחר שהופשט אם נמצאת טרפה אף על פי שפסול זה היה בו קודם הפשט. הואיל ולא ניכר אלא לאחר הפשט: שהמפשיט את הבכור ונמצא טרפה. הא קמ''ל ר''ע דאפילו בכור בעל מום הנשחט במדינה על מומו ולא התירו הכתוב אלא באכילה. כדכתיב (דברים טו) בשעריך תאכלנו. אבל אם מת עורו אסור וטעון קבורה. ואשמועינן ר''ע דהיכא דלא הוכר טרפתו עד לאחר הפשט. התירתו שחיטתו והפשטו לעורו כאילו נזרק דמו במקדש: יאותו הכהנים בעורו. ואינו נשרף: אין לא ראינו ראיה. שמא לא אירע בימיו שימצא טרפה לאחר הפשט ואם אירע ושרפוהו. הוא לא ראה: אלא יצא לבית השריפה. הואיל וקודם הפשט בא. והלכה כר''ע בבכור בעל מום כשהתירו מומחה. אבל לא התירו מומחה. לא. והלכה כחכמים בבכור תמים דבשר בקבורה. ועור בשרפה:

ג. אַף הוּא הֵעִיד עַל כְּפָר שֶׁהָיָה בְצַד יְרוּשָׁלַיִם, וְהָיָה בוֹ זָקֵן אֶחָד וְהָיָה מַלְוֶה לְכָל בְּנֵי הַכְּפָר וְכוֹתֵב בִּכְתָב יָדוֹ וַאֲחֵרִים חוֹתְמִים, וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי חֲכָמִים וְהִתִּירוּ. לְפִי דַרְכְּךָ אַתָּה לָמֵד, שֶׁהָאִשָּׁה כּוֹתֶבֶת אֶת גִּטָּהּ וְהָאִישׁ כּוֹתֵב אֶת שׁוֹבָרוֹ, שֶׁאֵין קִיּוּם הַגֵּט אֶלָּא בְחוֹתְמָיו, וְעַל מַחַט שֶׁנִּמְצֵאת בַּבָּשָׂר, שֶׁהַסַכִּין וְהַיָּדַיִם טְהוֹרוֹת וְהַבָּשָׂר טָמֵא. וְאִם נִמְצֵאת בַּפֶּרֶשׁ, הַכֹּל טָהוֹר:

ברטנורה (ג) וכותב בכתב ידו. שטר חוב על הלוה: ואחרים חותמים. עדים כשרים היו חותמים על השטר: והתירו. ואף על פי שכותב השטר. הוא המלוה. ונוגע בעדותו: שהאשה כותבת את גיטה. ועדים כשרים חותמים בו: את שוברו. שטר מחילה שמחלה לו אשתו על כתובתה: שאין קיום הגט אלא בחותמיו. העדים החתומים על הגט הם עיקר סבת קיום הגט הלכך כשהעדים כשרים חתומים בו כשר אף על פי שהוא כתב יד האשה: ועל מחט. שידוע בה שנטמאת במת. ונמצאת בבשר הקדש כשחתכו אותו בעזרה וספק אם נגע בה הסכין והאדם אם לאו. הסכין והאדם טהורין דספק טומאה ברשות הרבים היא שהעזרה דין רשות הרבים יש לה לענין טומאה. וספק טומאה ברשות הרבים ספקו טהור והבשר טמא דודאי נגעה בו טומאה. ומתני' איירי בבהמת קדשים שהעבירה בנהר סמוך לשחיטתה ועדיין משקה טופח עליה שהוכשר הבשר לקבל טומאה באותן המים דאי לאו הכי לא היה הבשר טמא ואף על פי שרוחצים אותם בבית המטבחים בעזרה דכל משקה בית מטבחיא דכן. ואין מכשירין את הבשר לקבל טומאה ואי קשיא היאך הבשר טמא והידים טהורים. והלא אוכלין טמאין מטמאין את הידים מדרבנן. הא לא קשיא מידי דקי''ל אין טומאת ידים במקדש שכשגזרו על טומאת ידים לא גזרו בה במקדש:

ד. שְׁלשָׁה דְבָרִים אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל לִפְנֵי חֲכָמִים בַּכֶּרֶם בְּיַבְנֶה. עַל בֵּיצָה טְרוּפָה שֶׁהִיא נְתוּנָה עַל גַּבֵּי יָרָק שֶׁל תְּרוּמָה, שֶׁהִיא חִבּוּר. וְאִם הָיְתָה כְמִין כּוֹבַע, אֵינָהּ חִבּוּר. וְעַל שִׁבֹּלֶת שֶׁבַּקָּצִיר וְרֹאשָׁהּ מַגִּיעַ לַקָּמָה, אִם נִקְצְרָה עִם הַקָּמָה, הֲרֵי הִיא שֶׁל עֲנִיִּים. וְעַל גִּנָּה קְטַנָּה שֶׁהִיא מֻקֶּפֶת עָרִיס, אִם יֶשׁ בָּהּ כִּמְלֹא בוֹצֵר וְסַלּוֹ מִכָּאן וּמְלֹא בוֹצֵר וְסַלּוֹ מִכָּאן, תִּזָּרֵעַ. וְאִם לָאו, לֹא תִּזָּרֵעַ:

ברטנורה (ד) בכרם. שהיו יושבין שורות שורות של חכמים ככרם זו הנטוע שורות שורות של גפנים: על ביצה הטרופה. בקערה שנתערבה החלבון והחלמון יחד ונתונה ע''ג הירק. ונגע טבול יום בביצה אף על פי שהוא חולין דאין שייך תרומה בביצה וטבול יום אינו פוסל בחולין אפ''ה הוי חבור ונפסל הירק כאלו נגע בו: אם היה כמין כובע. שנתנפחה הביצה ונעשית כמין כובע על הירק וחלולה תחתיה: שבולת שבקציר. שייר בקצירתו שבולת אחת שלא קצר. וראש אותה שבולת מגיע לקמה: אם נקצרה. אם אותה שבולת נקצרת עם הקמה הרי היא של בעל הבית. שהקמה מצילתה דלא קרינן בה לא תשוב לקחתו: ואם לאו. הרי זו שכחה. והויא לעניים: עריס. חמש גפנים הנטועות ומודלות ושוכבות על גבי כלונסות או על גבי גדר קרויות עריס לשון על ערש יצועי: אם יש בו כמלא בוצר וסלו. אם הגנה גדולה כשעור שיעמוד בה בוצר הענבים עם סלו שמכניס הענבים לתוכו כשהוא מלקט הענבים מכל צדדי העריס: תזרע. הגנה. והוא שירחיק הזרע מן הגפנים כדי עבודת הכרם שהם ו' טפחים לכל רוח וזורע השאר: ואם לאו. שאין הגנה גדולה כל כך: לא תזרע. ואף על פי שמרחיק כדי עבודת הכרם מפני שהזרע נראה עם הכרם כאילו הם כלאים:

ה. שְׁלשָׁה דְבָרִים אָמְרוּ לִפְנֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, וְלֹא אָמַר בָּהֶם לֹא אִסוּר וְהֶתֵּר, וּפֵרְשָׁן רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן מַתְיָא. הַמֵּפִיס מֻרְסָא בַּשַּׁבָּת, אִם לַעֲשׂוֹת לָהּ פֶּה, חַיָּב, וְאִם לְהוֹצִיא מִמֶּנָּה לֵחָה, פָּטוּר. וְעַל הַצָד נָחָשׁ בַּשַּׁבָּת, אִם מִתְעַסֵק שֶׁלֹּא יִשְּׁכֶנּוּ, פָּטוּר. וְאִם לִרְפוּאָה, חַיָּב. וְעַל לְפָסִין אִירוֹנִיּוֹת, שֶׁהֵם טְהוֹרוֹת בְּאֹהֶל הַמֵּת וּטְמֵאוֹת בְּמַשָּׂא הַזָּב. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן צָדוֹק אוֹמֵר, אַף בְּמַשָּׂא הַזָּב, טְהוֹרוֹת, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתָּן:

ברטנורה (ה) ופרשן רבי יהושע. אימתי חייב. ואימתי פטור: אם לעשות לה פה חייב. משום בונה: ואם להוציא ממנו לחה פטור. דמלאכה שא''צ לגופה היא שהפתח היא המלאכה. וזו א''צ להיות לה פתח מעכשיו ואין כאן אלא איסורא דרבנן ומשום צערא לא גזור. והוי פטור ומותר: אם מתעסק שלא ישכנו פטור. דא''צ לגופו של דבר הנצוד. ואם היה יודע שיעמוד ולא ישכנו. לא היה צד. ובהאי נמי לא גזרו רבנן. והוי פטור ומותר: לפסין אירוניות. כלי חרס סתומים עשויין כמין כדור חלול מבפנים. ולאחר שמלבנים אותן בכבשן. חותכים אותו באמצע והוא נעשה שני כלים: טהורות באוהל המת. כל זמן שלא חתכוהו. דכלי חרס אין מקבל טומאה מגבו אלא מאוירו. כדכתיב (במדבר יט) וכל כלי פתוח. דרך פתחו מיטמא ואינו מיטמא מגבו והאי אין לו אויר: וטמאות במשא הזב. בטומאת היסט שאם נתטלטלו או נתנענעו ממש' הזב. טמאים אף על פי שאין להם אויר: מפני שלא נגמרה מלאכתן. דחתיכ' שחותכין אותן באמצען זו היא גמר מלאכתן ואין הלכה כר''א בר צדוק. אלא לבונן בכבשן הוא גמר מלאכתן הלכך מיטמאות במשא הזב אפילו קודם שחלקן:

ו. שְׁלשָׁה דְבָרִים אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל וְלֹא הוֹדָה לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא. הַשּׁוּם וְהַבֹּסֶר וְהַמְּלִילוֹת שֶׁרִסְקָן מִבְּעוֹד יוֹם, שֶׁרַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר יִגְמוֹר מִשֶּׁתֶּחְשַׁךְ וְרַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר לֹא יִגְמוֹר:

ברטנורה (ו) מלילות. שבולים שלא בשלו כל צרכן וטוענן באבנים ומשקה זב מהן וטובל בו: יגמור. מאחר שרסקן וכתתן מערב שבת. יגמור ויאכל בשבת. ולא דמי למשקים שזבו שאסורין גזירה שמא יסחוט. דהכא אפילו יסחוט ליכא איסורא דאורייתא. משום דמשקים אתו ממילא: לא יגמור. כדי לאכול לאחר שקדש היום. דאסורין כשאר משקים שזבו. והלכה כר' ישמעאל:

ז. שְׁלשָׁה דְבָרִים אָמְרוּ לִפְנֵי רַבִּי עֲקִיבָא, שְׁנַיִם מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְאֶחָד מִשּׁוּם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. שְׁנַיִם מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, יוֹצֵאת אִשָּׁה בְּעִיר שֶׁל זָהָב, וּמַפְרִיחֵי יוֹנִים פְּסוּלִים לָעֵדוּת. וְאֶחָד מִשּׁוּם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, הַשֶּׁרֶץ בְּפִי חֻלְדָּה וּמְהַלֶּכֶת עַל גַּבֵּי כִכָּרוֹת שֶׁל תְּרוּמָה, סָפֵק נָגַע סָפֵק לֹא נָגַע, סְפֵקוֹ טָהוֹר:

ברטנורה (ז) עיר של זהב. עטרת זהב עשויה כמין עיר צורת ירושלים. ולא חיישינן דלמא שלפא ומחויא ואתיא לאתויי ארבע אמות ברשות הרבים: ומפריחי יונים. מין ממיני השחוק אם תקדים יונתך ליונתי אתן לך כך וכך. פי' אחר שמגדל יונה מלומדת להביא יונים לבית בעליה ויש בהן גזל משום דרכי שלום. ולא גזל גמור: ספק נגע ספק לא נגע ספיקו טהור. משום דטומאה עוברת היא ואינה נחה במקום. הלכך ספיקו טהור ואפילו ברשות היחיד:

ח. שְׁלשָׁה דְבָרִים אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, עַל שְׁנַיִם הוֹדוּ לוֹ וְעַל אֶחָד לֹא הוֹדוּ לוֹ. עַל סַנְדָּל שֶׁל סַיָּדִים, שֶׁהוּא טָמֵא מִדְרָס. וְעַל שְׁיָרֵי תַנּוּר אַרְבָּעָה. שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים שְׁלשָׁה. וְהוֹדוּ לוֹ. וְעַל אֶחָד לֹא הוֹדוּ לוֹ, עַל כִּסֵא שֶׁנִּטְּלוּ שְׁנַיִם מֵחִפּוּיָיו זֶה בְּצַד זֶה, שֶׁרַבִּי עֲקִיבָא מְטַמֵּא וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין:

ברטנורה (ח) סנדל של סיידין. מנעול של עץ שנועלין ברגליהם המתעסקים בסיד להגן על רגליהם שלא ישרפו בסיד ואם נעל אותו הזב טמא מדרס: ועל שירי תנור ארבעה. אם היה גדול הרבה ונטמא. ואחר כך נשבר. לא נטהר עד שלא יהיה בשבריו גבוה ארבעה. ולעולם שבריו מקבלים טומאה כאילו היה שלם. עד שיהיה השבר פחות מגובה ארבעה. וסתם תנור שבמשנה עשוי כמין קדירה גדולה שאין לה שוליים ומחברין אותו בטיט על גבי קרקע. ורצפת הקרקע היא תחתיתו של תנור: שנים מחפוייו. מן הלוחות העשויות למושב: שרבי עקיבא מטמא. דסבר אף על פי שאינו ראוי לישיבה הוא ראוי לקבל רמונים וטמא משום כלי קבול: וחכמים מטהרין. דסברי הואיל ועיקרו לישיבה עביד ולא לבית קבול. כיון שנתבטל העיקר שבעבורו נעשה נתבטל הטפלה ואינו מטמא אפילו משום כלי קבול והלכה כחכמים:

ט. הוּא הָיָה אוֹמֵר, הָאָב זוֹכֶה לַבֵּן, בַּנּוֹי, וּבַכֹּחַ, וּבָעשֶׁר, וּבַחָכְמָה, וּבַשָּׁנִים, ובְמִסְפַּר הַדּוֹרוֹת לְפָנָיו וְהוּא הַקֵּץ, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה מא) קרֵא הַדֹּרוֹת מֵרֹאשׁ, אַף עַל פִּי שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית טו) וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה, וְנֶאֱמַר (שם) וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה:

ברטנורה (ט) האב זוכה לבן וכו'. לפי שקרוב טבע הבן להיות דומה לטבע האב והנוי. והכח. והחכמה. והשנים. אדם זוכה בהן מתחלת יצירתו כפי טבעו. והעושר אדם מורישו לבנו. וחכמה דאמרינן הכא היא הסברא הישרה והיא באדם כפי טבעו. והשנים. אריכות הימים. ול''נ שאם אדם זוכה הויין ליה בנים נאים בעלי כח בעלי חכמה עשירים ומאריכי ימים: ובמספר הדורות לפניו. פעמים שהקדוש ברוך הוא מבטיח לאב לעשות טובה לזרעו לדור שלישי או לדור רביעי. והאב זוכה לאותו הדור שתהא להם אותה הטובה. והוא הקץ שקצב הקדוש ברוך הוא לאותו דבר שיהיה לזמן פלוני ולדור פלוני כמו ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה ודור רביעי ישובו הנה הרי מספר הדורות שהוא דור רביעי הוא הקץ של ארבע מאות שנה:

י. אַף הוּא הָיָה אוֹמֵר חֲמִשָּׁה דְבָרִים שֶׁל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. מִשְׁפַּט דּוֹר הַמַּבּוּל, שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. מִשְׁפַּט אִיּוֹב, שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. מִשְׁפַּט הַמִּצְרִיִּים, שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. מִשְׁפַּט גּוֹג וּמָגוֹג לֶעָתִיד לָבוֹא, שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. מִשְׁפַּט רְשָׁעִים בְּגֵיהִנָּם, שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה סו) וְהָיָה מִדֵּי חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר, מִן הַפֶּסַח וְעַד הָעֲצֶרֶת, שֶׁנֶּאֱמַר וּמִדֵּי שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ:

ברטנורה (י) שנאמר והיה מדי חדש בחדשו. כשיבא חדש באותו חדש שמת בו יצא מגיהנם. ויבא להשתחוות לפני ה': שנאמר ומדי שבת בשבתו. כלומר לאחר שיהיה בגיהנם כ''כ ימים כמו שיש מיום ראשון של פסח דאיקרי שבת דכתיב (ויקרא כג) וספרתם לכם ממחרת השבת וגו' עד עצרת שהוא ממחרת השבת השביעית יצא מגיהנם ויבא להשתחוות:

גמרא עבודה זרה דף עה ע''ב

תָּנָא וְכֻלָּן צְרִיכִין טְבִילָה בְּאַרְבָּעִים סְאָה מְנָהֲנֵי מִילֵי אָמַר רָבָא דְּאָמַר קְרָא (במדבר לא) כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר. הוֹסִיף לָךְ הַכָּתוּב טָהֳרָה אַחֶרֶת. תָּנֵי בַּר קַפָּרָא מִתּוֹךְ שֶׁנֶּאֱמַר בְּמֵי נִדָּה שׁוֹמֵעַ אֲנִי שֶׁצָרִיךְ הַזָּאָה שְׁלִישִׁי וּשְׁבִיעִי תַּלְמוּד לוֹמַר: אַךְ חִלֶק. אִם כֵּן מַה תַּלְמוּד לוֹמַר בְּמֵי נִדָּה. מַיִם שֶׁנִּדָּה טוֹבֶלֶת בָּהֶן. הֲוֵי אוֹמֵר אַרְבָּעִים סְאָה. תָּנוּ רַבָּנָן: הַלּוֹקֵחַ כְּלֵי תַּשְׁמִישׁ מִן הַנָּכְרִי דְּבָרִים שֶׁלֹּא נִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן מַטְבִּילָן וְהֵן טְהוֹרִים דְּבָרִים שֶׁנִּשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן עַל יְדֵי צוֹנֵן כְּגוֹן כּוֹסוֹת וְקִיתוֹנִיּוֹת וּצְלוֹחִיּוֹת מַדִּיחָן וּמַטְבִּילָן וְהֵן טְהוֹרִים. דְּבָרִים שֶׁנִּשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן עַל יְדֵי חַמִּין כְּגוֹן הַיּוֹרוֹת הַקּוּמְקְמוּסִין וּמֵחַמֵּי חַמִּין מַגְעִילָן וּמַטְבִּילָן וְהֵן טְהוֹרִין. דְּבָרִים שֶׁנִּשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן עַל יְדֵי הָאוּר כְּגוֹן הַשִּׁפּוּדִין וְהָאַסְכְּלָאוֹת מְלַבְּנָן וּמַטְבִּילָן וְהֵן טְהוֹרִין וְכֻלָּן שֶׁנִּשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן עַד שֶׁלֹּא יַטְבִּיל וְשֶׁלֹּא יַגְעִיל וְשֶׁלֹּא יְלַבֵּן. תָּנֵי חֲדָא אָסוּר וְתַנְיָא אִידָךְ מֻתָּר לָא קָשְׁיָא הָא כְּמָאן דְּאָמַר נוֹתֵן טַעַם לִפְגָם אָסוּר הָא כְּמָאן דְּאָמַר נוֹתֵן טַעַם לִפְגָם מֻתָּר. גִּעוּלֵי נָכְרִים דְּאָסַר רַחֲמָנָא הֵיכִי מַשְׁכַּחַת לָהּ. אָמַר רַב חִיָּיא בְּרֵהּ דְּרַב הוּנָא לָא אָסְרָה תּוֹרָה אֶלָּא קְדֵרָה בַּת יוֹמָא דְּלָאו נוֹתֵן טַעַם לִפְגָם הוּא מִכָּאן וְאֵילָךְ לִישְׁתְּרֵי גֵּזְירָה שֶׁאֵינָהּ בַּר יוֹמָא מִשּׁוּם קְדֵרָה בַּת יוֹמָא:

רש''י תנא וכולן. אף הנגעלים והמלובנים: כל דבר אשר יבא באש. שנשתמשו בו בני מדין ע''י האור תעבירו באם כעין בולעו לאיסור יפליטנו כדאמרן כבולעו כך פולטו: וטהר. קרא יתירא הוא האי וטהר: במי נדה יתחטא. בכלי מדין כתיב: גיעולי נכרים דאסר רחמנא. במדין דכתיב תעבירו באש וטהר דבעי הגעלה היכי משכחת לה: בת יומא. שבישל בה נכרי היום אבל בישל בה אתמול כבר הפיג בה טעמו בלינת לילה ושוב כשפולטו בתבשיל אחר אינו אלא לפגם: מכאן ואילך לישתרי. אף לכתחלה:

זוהר אמור דף קד ע''א

וְאָמַר רַבִּי אַבָּא. אַבְרָהָם כָּל יוֹמוֹי הֲוָה קָאִים בְּפָרָשַׁת אוֹרְחִין לְזַמְּנָא אוּשְׁפִּיזִין וּלְתַקְּנָא לוֹן פְּתוֹרָא הַשְׁתָּא דִּמְזַמְּנִין לֵיהּ וּלְכֻלְּהוּ צַדִּיקַיָּא וּלְדָוִד מַלְכָּא וְלָא יָהֲבִין לוֹן חוּלָקֵיהוֹן אַבְרָהָם קָאִים מִפְּתוֹרָא וְקָרֵי (במדבר טז) סוּרוּ נָא מֵעַל אָהֳלֵי הָאֲנָשִׁים הָרְשָׁעִים הָאֵלֶּה וְכֻלְּהוּ סָלְקִין אַבַּתְרֵיהּ. יִצְחָק אָמַר (משלי יג) וּבֶטֶן רְשָׁעִים תֶּחְסָר. יַעֲקֹב אָמַר (שם כג) פִּתְּךָ אָכַלְתָּ תְּקִיאֶנָה וּשְׁאָר כָּל צַדִּיקַיָּא אָמְרֵי (ישעיה כה) כִּי כָל שֻׁלְחָנוֹת מָלְאוּ קִיא צוֹאָה בְּלִי מָקוֹם. דָּוִד מַלְכָּא אָמַר (חסר כאן) וְאַשְׁלִים דִּינוֹי דִּכְתִיב (שמואל א כה) וַיְהִי כַּעֲשֶׂרֶת הַיָּמִים וַיִּגוֹף ה' אֶת נָבָל וַיָּמָת מַאי קָא מַיְרִי בְּגִין דְּדָוִד שָׁאַל לְנָבָל וְאִתְעֲבִיד לֵיהּ אוּשְׁפִּיזָא וְלָא בָּעָא. וְדָא זַמִּין לֵיהּ וְלָא יָהַב לֵיהּ חוּלָקָא וּבְאִנּוּן עֶשֶׂר יוֹמִין דְּדָוִד מַלְכָּא דָּאִין עָלְמָא אִתְדָן עֲלֵיהּ הַהוּא בַּר נַשׁ דְּאַשְׁלִים לֵיהּ בִּישׁ יַתִּיר מִנָּבָל. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בְּגִין כָּךְ אוֹרַיְתָא לָא אַטְרַח עֲלֵיהּ דְּבַר נַשׁ יַתִּיר אֶלָּא בַּמֶּה דְּיָכִיל דִּכְתִיב (דברים טז) אִישׁ כְּמַתְּנַת יָדוֹ וְגוֹ'. וְלָא לֵימָא אִינִישׁ אֵיכוּל וְאֶשְׂבָּע וְאֶרְוֵי בְּקַדְּמִיתָא וּמַה דְּיִשְׁתָּאַר אֶתֵּן לְמַסְכְּנֵי אֶלָּא רֵישָׁא דְּכֹלָּא דְּאוּשְׁפִּיזִין הִיא וְאִי חָדֵי לְאוּשְׁפִּיזִין וְרָוֵי לוֹן קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עִמֵּיהּ וְאַבְרָהָם קָרֵי עֲלֵיהּ (ישעיה נח) אָז תִּתְעַנַּג עַל ה' וְגוֹ' וְיִצְחָק קָארֵי עֲלֵיהּ (שם נד) כָּל כְּלִי יוּצָר עָלַיִךְ לֹא יִצְלָח. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן הַאי דָּוִד מַלְכָּא אָמַר לָהּ בְּגִין דְּכָל זַיְּנִין דְּמַלְכָּא וּקְרָבִין דְּמַלְכָּא בִּידוֹי דְּדָוִד אִתְפַּקָּדוּ. אֲבָל יִצְחָק קָאֳמַר (תהלים קיב) גִּבּוֹר בָּאָרֶץ יִהְיֶה זַרְעוֹ וְגוֹ'. הוֹן וָעוֹשֶׁר בְּבֵיתוֹ וְגוֹ'. וְיַעֲקֹב אָמַר (ישעיה נח) אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֵךָ וְגוֹ'. שְׁאָר צַדִּיקַיָּא אָמְרֵי (שם) וְנָחֲךָ ה' תָּמִיד וְהִשְׂבִּיעַ וְגוֹ'. דָּוִד מַלְכָּא אָמַר (שם נד) כָּל כְּלִי יוּצָר עָלַיִךְ לֹא יִצְלָח דְּהָא הוּא עַל כָּל זַיְּנֵי דְּעָלְמָא אִתְפַּקָּד. זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ דְּבַר נַשׁ דְּזָכֵי לְכָל הַאי זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּצַדִּיקַיָּא בְּעָלְמָא דֵּין וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי עֲלַיְהוּ כְּתִיב (שם ס) וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים וְגוֹ':

תרגום הזוהר
וְאָמַר רַבִּי אַבָּא, אַבְרָהָם, כָּל יָמָיו הָיָה עוֹמֵד בְּפָרָשַׁת דְּרָכִים לְהַזְּמִין אוֹרְחִים וְלַעֲרוֹךְ לָהֶם שֻׁלְחָן. עַתָּה, בַּסֻּכּוֹת, אִם מְזַמְּנִים אוֹתוֹ וּלְכָל הַצַדִּיקִים, וְאֶת דָּוִד הַמֶּלֶךְ, וְאֵין נוֹתְנִים לָהֶם חֶלְקָם, עוֹמֵד אַבְרָהָם מֵעַל הַשֻּׁלְחָן וְקוֹרֵא, סוּרוּ נָא מֵעַל אָהֳלֵי הָאֲנָשִׁים הָרְשָׁעִים הָאֵלֶּה. וְכֻלָּם מִסְתַּלְּקִים אַחֲרָיו. יִצְחָק אוֹמֵר, וּבֶטֶן רְשָׁעִים תֶּחֱסָר. יַעֲקֹב אוֹמֵר, פִּתְּךְ אָכַל תְּקִיאֶנָּה. וּשְׁאָר כָּל הַצַדִּיקִים, דְּהַיְנוּ מֹשֶה וְאַהֲרֹן, אוֹמְרִים, כִּי כָּל שֻׁלְחָנוֹת מָלְאוּ קִיא צוֹאָה בְּלִי מָקוֹם. דָּוִד הַמֶּלֶךְ אוֹמֵר, וּמַשְׁלִים אֶת דִּינָיו, שֶׁכָּתוּב, וַיְהִי כַּעֲשֶׂרֶת הַיָּמִים וַיִּגּוֹף ה' אֶת נָבָל וַיָּמָת. שׁוֹאֵל, מַה זֶּה אוֹמֵר. וּמֵשִׁיב, מִשּׁוּם שֶׁדָּוִד בִּקֵּשׁ מִנָּבָל שֶׁיְּקַבֵּל אוֹתוֹ לְאוֹרֵחַ, וְהוּא לֹא רָצָה, וְכֵן הוּא, הַיּוֹשֵׁב בַּסֻּכָּה, הִזְמִין אוֹתוֹ, אֶת דָּוִד הַמֶּלֶךְ, וְלֹא נָתַן לוֹ חֶלְקוֹ, עַל כֵּן דָּוִד הַמֶּלֶךְ קוֹרֵא עָלָיו אֶת הַמִּקְרָא הַזֶּה שֶׁל נָבָל. וּבְאֵלּוּ עֲשֶׂרֶת הַיָּמִים, שֶׁדָּוִד הַמֶּלֶךְ, שֶׁהוּא מַלְכוּת, דָּן אֶת הָעוֹלָם, דַּיֵּנוּ בַּעֲשֶׂרֶת יְמֵי תְּשׁוּבָה, נִדּוֹן עָלָיו אוֹתוֹ הָאָדָם, שֶׁגָּמַל לוֹ רָע יוֹתֵר מִנָּבָל, כִּי הִזְמִינוֹ וְאֵינוֹ נוֹתֵן לוֹ חֶלְקוֹ. וְנָבָל עַל כָּל פָּנִים לֹא הִזְמִינוֹ. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, הַתּוֹרָה לֹא הִטְרִיחָה אֶת הָאָדָם לָתֵת יוֹתֵר, אֶלָּא כַּמָּה שֶׁיָּכוֹל, שֶׁכָּתוּב, אִישׁ כְּמַתְּנַת יָדוֹ וְגוֹ'. וְאַל יֹאמַר אָדָם, אוֹכַל וְאֶשְׂבָּע וְאֶרְוֶה תְּחִלָּה, וּמַה שֶּׁיִּשָׁאֵר אֶתֵּן לַעֲנִיִּים, אֶלָּא תְּחִלַּת הַכֹּל הוּא שֶׁל הָאוֹרְחִים, וְאִם מְשַׂמֵּחַ אֶת הָאוֹרְחִים וּמַרְוֶה אוֹתָם, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שָׂמֵחַ עִמּוֹ, וְאַבְרָהָם קוֹרֵא עָלָיו, אָז תִּתְעַנַּג עַל ה', וְיִצְחָק קוֹרֵא עָלָיו, כָּל כְּלֵי יוּצָר עָלַיִךְ לֹא יִצְלָח. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, מִקְרָא זֶה אוֹמֵר לוֹ דָּוִד הַמֶּלֶךְ, הוּא מַלְכוּת, מִשּׁוּם שֶׁכָּל כְּלֵי הַזַּיִן שֶׁל הַמֶּלֶךְ וּמִלְחֲמוֹת הַמֶּלֶךְ בְּיָדָיו שֶׁל דָּוִד נִמְסְרוּ, אֲבָל יִצְחָק אוֹמֵר, גִּבּוֹר בָּאָרֶץ יִהְיֶה זַרְעוֹ וְגוֹ', הוֹן וָעוֹשֶׁר בְּבֵיתוֹ וְגוֹ'. יַעֲקֹב אָמַר, אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךְ וְגוֹ'. כִּי יִבָּקַע, הוּא אוֹתִיּוֹת, יַעֲקֹב. שְׁאָר הַצַדִּיקִים אוֹמְרִים, וְנָחֲךְ ה' תָּמִיד וְהִשְׂבִּיעַ וְגוֹ'. דָּוִד הַמֶּלֶךְ אוֹמֵר, כָּל כְּלִי יוּצָר עָלַיִךְ לֹא יִצְלָח, כִּי הוּא נִתְמַנֶּה עַל כָּל כְּלֵי הַזַּיִן שֶׁבָּעוֹלָם. אַשְׁרֵי חֶלְקוֹ שֶׁל הָאָדָם שֶׁזָּכָה לְכָל זֶה. אַשְׁרֵי חֶלְקָם שֶׁל הַצַדִּיקִים בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא. עֲלֵיהֶם כָּתוּב, וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים וְגוֹ'.

הלכה פסוקה
הרמב''ם הלכות ברכות פרק ז

א. גָּמְרוּ מִלֶּאֱכֹל מְסַלְּקִין אֶת הַשֻּׁלְחָן וּמְכַבְּדִין אֶת הַמָּקוֹם שֶׁאָכְלוּ בּוֹ וְאַחַר כַּךְ נוֹטְלִין אֶת יְדֵיהֶם שֶׁמָּא יְשַׁיְירוּ שָׁם פֵּרוּרִין שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן כַּזַּיִת שֶׁאָסוּר לְהַלֵּךְ בָּהֵן וְלִרְחֹץ עֲלֵיהֶם אֲבָל פֵּרוּרִין שֶׁאֵין בָּהֵן כַּזַּיִת מֻתָּר לְאַבְּדָן בַּיָּד: ב. הֵבִיאוּ לָהֶן מַיִם לִנְטִילָה כָּל שֶׁמְּבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן הוּא נוֹטֵל יָדָיו תְּחִלָּה. כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵשֵׁב הַגָּדוֹל וְיָדָיו מְזֻהֲמוֹת. עַד שֶׁיִּטֹּל אַחֵר. וּשְׁאָר הַסּוֹעֲדִין נוֹטְלִין יָדָן בְּסוֹף זֶה אַחַר זֶה. וְאֵין מְכַבְּדִין בְּדָבָר זֶה שֶׁאֵין מְכַבְּדִין בְּיָדַיִם מְזוֹהֲמוֹת וְלֹא בִּגְשָׁרִים וְלֹא בִּדְרָכִים. אֶלָּא בַּפֶּתַח הָרָאוּי לִמְזוּזָה וּבִשְׁעַת כְּנִיסָה: ג. גָּמְרוּ לִטֹּל יְדֵיהֶן וְנִגְּבוּ יְדֵיהֶן וּבֵרְכוּ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן וְהֵבִיאוּ אֶת הַמֻּגְמָר. מִי שֶׁבֵּרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן הוּא מְבָרֵךְ עַל הַמֻּגְמָר וְכֻלָּן עוֹנִין אָמֵן:

מוסר
משערי תשובה לרבינו יונה דף ל''ג ע''א

אִם יָשׁוּב בַּעַל הַלָּשׁוֹן בִּתְשׁוּבָה צָרִיךְ לְבַקֵּשׁ מְחִילָה לַאֲשֶׁר מוּצָק לוֹ מִזַּעַם לְשׁוֹנוֹ וְהוּא לֹא יִזְכֹּר מִסְפַּר כֻּלָּם כִּי רַבִּים מַכְאוֹבִים הִכְאִיב וְכַמָּה נְפָשׁוֹת הִדְאִיב. גַּם רַבִּים מֵאֲשֶׁר זָכַר כִּי אוֹתָם עָבַר וְהֵם לֹא יָדְעוּ כִּי הִדִּיחַ עֲלֵיהֶם אֶת הָרַעָה יִתְבַּיֵּשׁ לְהוֹדִיעָם וּלְגַלּוֹת אָזְנָם עַל אֲשֶׁר גְּמָלָם רָעָה כִּי הוּא מַכֶּה וְאֵין מַכָּתוֹ יְדוּעָה כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קב) מַה יִּתֵּן לָךְ וּמַה יּוֹסִיף לָךְ לְשׁוֹן רְמִיָּה חִצֵי גִבּוֹר שְׁנוּנִים. עַל כֵּן נִמְשַׁל לָשׁוֹן הָרָע לְחֵץ, כִּי הַמּוֹשֵׁךְ בַּקֶּשֶׁת פְּעָמִים רַבּוֹת יִשְׁלַח חִצָיו בָּאָדָם וְלֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ. וְעוֹד עַל עִנְיָן אַחֵר נִמְשָׁל לְחֵץ כִּי שׁוֹלֵף הַחֶרֶב אִם נִכְמְרוּ רַחֲמָיו עַל הָאָדָם בְּהִתְחַנְּנוֹ אֵלָיו יָשִׁיב חַרְבּוֹ אֶל נְדָנָהּ לֹא כֵן זוֹרֵק הַחֵץ כִּי אֵין בְּיָדוֹ לַהֲשִׁיבוֹ כֵּן בַּעַל לָשׁוֹן הָרָע אַחַר אֲשֶׁר יָצָא הַדָּבָר מִפִּיו לֹא יוּכַל לְתַקֵּן. וּפְעָמִים שֶׁיְּדַבֵּר עַל פְּגַם מִשְׁפָּחָה וְהִזִּיק אֶל הַדּוֹרוֹת הַבָּאִים אַחֲרָיו וְלֹא תַּגִּיעַ אֵלָיו מְחִילָה מִזֶּה. עַל כֵּן אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה כִּי הַמְדַבֵּר בִּפְגַם מִשְׁפָּחָה אֵין לוֹ כַּפָּרָה עוֹלָמִים. וְהִנֵּה הַמְשַׁלֵּחַ לְשׁוֹנוֹ גַּם עַל הַקְּדוֹשִׁים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ הֵמָּה יְדַבֵּר כִּי עַל מִי לֹא עָבְרָה רָעָתוֹ תָּמִיד. וּכְבָר אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה כִּי הָאֶפִּיקוֹרוֹס אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא ה' יַצִילֵנוּ: