מדוע צריך לצוות אדם לבחור בחיים? פרשת ניצבים וילך בעקבות רש"ר הירש

בפרשות ניצבים-וילך מסתיימות ארבעים שנות המדבר. לא פונים כעת לאחור, אלא קדימה, אל הדור החדש העומד להיכנס לארץ. משה כבר יודע שהוא עצמו לא יעבור את הירדן, וכל העם יודעים זאת. מכאן ואילך יצטרך העם לחיות בלי הניסים של המדבר, ובלי משה העומד בכל שעה בין העם לבין דבר ה'. רש"ר הירש קורא את שתי הפרשות כיחידה אחת העוסקת בשאלה כיצד יכולה התורה להמשיך להיות כוח חי גם כאשר הדור מתחלף, הארץ משתנה, העם גולה וחוזר לארץ, ומנהיגו הגדול איננו עוד.

הפרשה פותחת: "אתם ניצבים היום כולכם לפני ה' אלהיכם, ראשיכם שבטיכם זקניכם ושוטריכם כל איש ישראל. טפכם נשיכם וגרך אשר בקרב מחניך... לעברך בברית ה' אלהיך". הברית אינה נכרתת עם שכבה מסוימת בעם. ראשי השבטים עומדים בה לצד חוטב העצים ושואב המים, הזקנים לצד הילדים, והמנהיגים לצד האדם הפשוט. מעמדו של אדם בתוך החברה יכול להשתנות, אבל השתייכותו לברית אינה תלויה במעמדו. התורה אינה רכושו של מעמד מלומד או של משפחת כהונה. היא עומדת מול "כל איש ישראל".

מיד לאחר מכן מרחיבה התורה את הברית מעבר לאנשים העומדים בפועל בערבות מואב: "ולא אתכם לבדכם אנכי כורת את הברית הזאת... כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום לפני ה' אלהינו ואת אשר איננו פה עמנו היום". כאן נמצא אחד היסודות המרכזיים במשנת הרב הירש: התורה איננה חוזה שנחתם פעם אחת בין דור מסוים לבין הקב"ה. היא קובעת את מעמדו ההיסטורי של ישראל לדורותיו. משום כך יכול משה לפנות באותו מעמד גם אל מי שעדיין לא נולד. הדורות העתידיים אינם מקבלים תורה חדשה, הם נכנסים לתוך ברית שכבר קבעה את צורת הקיום הלאומית שלהם.

אבל הברית הזאת איננה מבטיחה שהעם לעולם לא ייכשל, להיפך. פרק ל' נפתח לאחר תיאור מפורט של הברכה והקללה, הגלות והפיזור: "והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה... והשבות אל לבבך בכל הגוים אשר הדיחך ה' אלהיך שמה". רק לאחר שהעם יעבור בפועל את מה שנאמר לו - ברכה כאשר הוא נאמן לתורה, והיפך הברכה כאשר הוא מתרחק ממנה - הוא יוכל להתבונן במסלול שעבר ולהבין אותו מחדש: "אז תביא את סיכום ניסיונותיך, ניסיונות דרכך בהיסטוריה, אל לבבך פנימה". אז תבוא התשובה האמיתית של עם ישראל.

מכאן עוברת התורה אל אחד הפסוקים המרכזיים ביותר בפרשה: "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המוות ואת הרע". כמה פסוקים אחר כך בא הציווי "ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך".

לכאורה יש כאן קושי. מדוע צריך לצוות אדם לבחור בחיים? הרב הירש משיב שה"חיים" שבתורה אינם עצם הקיום הביולוגי. אפשר להתקיים שנים רבות בלי לבחור מה לעשות בקיום הזה. החיים שעליהם מדברת התורה דורשים החלטה. "אין אדם זוכה ב'חיים' בלא דעת ובלא רצון ובדרך מקרה, אלא יש צורך לרצות ולהחליט בכובד ראש... עליך לבחור בחיים אם רצונך לחיות". התורה מעמידה בפני האדם שתי דרכים בתוך החיים המעשיים, ודורשת ממנו לקבוע במודע איזו מהן תהיה דרכו. התורה מלמדת אותנו כי הברית אינה מבטלת את אחריותו האישית של אדם. העובדה שאבותיו עמדו בסיני או בערבות מואב אינה יכולה לבחור במקומו. כל דור מקבל את הברית, וכל אדם מוכרח להחליט אם הוא עצמו מחיה אותה במעשיו.

פרשת וילך מסמנת שינוי: "וילך משה וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל". לא נאמר שהעם נקהל אל משה, אלא משה הולך אל העם. עד עתה דיבר משה בשם ה', כשליח המביא לעם את התורה, ולכן היה העם נקהל אליו. עכשיו כבר הסתיימה שליחותו כמוסר המצוות, והוא עומד לומר דברים שקשורים לפרידתו ולמותו. משום כך הוא אינו מזמן את העם אליו כמנהיג המצווה בשם ה', אלא הולך אליהם. "משום כך לא הקהיל את העם אליו... אלא 'וילך': הוא הלך אל העם כדי להיפרד ממנו".

זה מדגיש את הפשטות המאפיינת את האיש העניו מכל אדם. משה איננו משתמש ברגעיו האחרונים כדי להעצים את דמותו, להיפך. כאשר שליחותו הסתיימה, הוא חוזר להיות האדם ההולך אל אחיו להיפרד מהם.

הברית הזו, שנכרתת בערבות מואב, צריכה להימשך ולהיחתם מדי זמן. משה מצווה לכתוב את התורה ולמסור אותה "אל הכהנים בני לוי... ואל כל זקני ישראל". אחת לשבע שנים, בחג הסוכות שלאחר שנת השמיטה, נקרא העם כולו לשמוע את התורה: "האנשים והנשים והטף וגרך אשר בשעריך". מצוות "הקהל" איננה תחליף ללימוד התורה הרגיל. אילו המטרה הייתה להקנות לעם ידע, קריאה אחת בשבע שנים הייתה חסרת משמעות. את התורה צריך ללמוד בכל בית ובכל יום. מעמד "הקהל" נועד לדבר אחר: להעמיד מחדש את העם כולו מול התורה כברית לאומית.

מועד המצווה מדויק. שנת השמיטה הסתיימה. האדם חוזר אל החקלאות, אל המסחר ואל עיסוקי הפרנסה. חג הסוכות מזכיר לו תקופה שבה ישראל התקיימו במדבר ללא שדה וללא מסחר. דווקא בנקודת החזרה אל החיים הכלכליים, מתאסף העם ושומע מחדש מהו המרכז שסביבו אמורים אותם חיים להתנהל: "רק הדרך אל התורה היא הדרך המובילה אל ה', שהתורה היא התנאי לאחדות האומה", ולכן גם נשים וילדים צריכים להגיע ל"הקהל". אפילו ילד שאיננו מסוגל עדיין ללמוד את התוכן לפרטיו מקבל משהו מהמעמד עצמו. הילד רואה עם שלם עומד ומאזין לתורה ביראת כבוד. וכך מתחבר העבר של עם ישראל ביציאת מצרים עם העתיד הרחוק.