"את לא רוצה להתקרב אליו. את רוצה להתקרב לאיש שאת חושבת שהוא אמור להיות"

תמר ישבה מולי בשקט.

"אני לא יודעת מה לעשות עם אלחנן".

"מה את לא יודעת?".

"אני רוצה שהוא ישתנה. שיהיה יותר נוכח, יותר קשוב, שיראה אותי, שייזום, שידע מה אני צריכה בלי שאצטרך להסביר לו כל דבר אני מותשת ממנו".

"איך את יודעת איך הוא אמור להיות?".

היא חייכה. "אני מכירה את הפוטנציאל שלו. אני יודעת איזה איש הוא יכול להיות, ואני רואה מה הוא מביא לשאר העולם. רק אלי לא".

"ומה קורה כשאת פוגשת את אלחנן כמו שהוא, לעומת הגבר שאת יודעת שהוא יכול להיות?".

"אני מתאכזבת. מעירה, מסבירה, מתעצבנת. כשאני כבר מיואשת, אני נסגרת ומתרחקת".

"ומה הוא עושה?".

"נסגר ומתעלם, ואז אני עוד יותר מרגישה שהוא לא איתי".

הנהנתי והוספתי: "וכך נוצר המעגל מהמשל של הצב והברד. ככל שאת מנסה יותר להשפיע עליו, הוא נסגר יותר, וככול שהוא נסגר יותר – את מנסה עוד ועוד להסביר לו. מעגל הרסני".

שתקתי רגע.

"יש כאן עוד משהו עמוק שאת עלולה לפספס בזמן שאת מצפה שהוא יהפוך להיות האיש שאת יכולה להיפתח אליו: את בעצמך לא פתוחה לקבל את מה שיש לו כרגע כן להביא אליך".

"אבל אני רוצה להתקרב אליו".

"לא בדיוק. את רוצה להתקרב לאיש שאת חושבת שהוא אמור להיות".

תמר הורידה את המבט.

"יש בתוכך ידיעה של חיים מלאים, שפע, הגשמה ופוטנציאל. זו ידיעה חשובה. אבל כשהיא הופכת למדד שאת מודדת בו את אלחנן, היא פוגעת בך. את מחזיקה תמונה של איש חזק, נוכח ורואה אותך, וכשהוא לא מופיע בדיוק בתמונה הזאת, את כבר לא פוגשת אותו. את פוגשת את הפער".

"זה ממש נכון".

"את אומרת לעצמך: אם הוא היה האיש שאני יודעת שהוא יכול להיות, הייתי פתוחה לקבל ממנו. אבל כל עוד הוא לא כזה, את מרגישה שאין לך באמת מה לקבל".

"אז איך יוצאים מזה?".

"יש פסוק מהתורה שאומר: 'ואל אישך תשוקתך'".

"אל אלחנן?".

"כן. אל האיש שלך. לא אל האיש התיאורטי ולא אל האיש המושלם".

"אבל מה אם אני לא אוהבת את מה שאני מקבלת?".

"זו בדיוק הנקודה. הריפוי שלך לא עובר דרך הניסיון להנדס את אלחנן להיות האיש שאת חושבת שהוא צריך להיות. הוא עובר דרך האיש שלך".

"זה קשה".

"מאוד. כי את לא צריכה לוותר עליו. את צריכה לוותר על השליטה".

"ואז מה?".

"להיפתח להיות מושפעת ממנו".

"גם כשההשפעה כואבת?".

"גם כשהיא כואבת".

"אני לא רוצה להיות מושפעת מדברים שפוגעים בי".

"את לא צריכה לרצות את הפגיעה. את צריכה להסכים להרגיש את מה שהיא מעוררת בתוכך".

"נניח שהוא נכנס הביתה ומתעלם ממני...".

"מה את מרגישה?".

"שהוא לא רואה אותי".

"ומה את עושה?".

"מתעצבנת, אומרת לו שהוא לא מתחשב ומסבירה למה זה לא בסדר".

"ומה אם הפעם לא תעשי כלום?".

היא עצמה את עיניה.

"ההתעלמות הזאת גורמת לי להרגיש לא חשובה".

"תישארי עם זה".

"זה כואב".

"אני יודעת".

"אני רוצה לברוח. להגיד לו שהוא אשם. להיות עצמאית ולא להזדקק לו".

"אל תעשי. תרגישי".

היא שתקה.

"את לא אשמה בהתנהגות שלו, אבל המפגש איתו נוגע בפצע שקיים בתוכך. עד היום, כשאלחנן התעלם – את נפגעת, התפרצת או נסגרת, הוא נסגר, ושוב אותו דבר. אם תעשי שוב אותו הדבר, שום דבר חדש לא ייוולד. אבל אם תסכימי להרגיש את הכאב באמת, משהו חדש יכול להיוולד".

"מה?".

"אני לא יודעת עדיין. התבונה לא צריכה להגיע לפני הכאב. היא יכולה להיפתח מתוכו".

"ואז להשתחרר?".

"כן. כשאת מסכימה לחוש את הכאב בצורה שפותחת אותך ולא סוגרת אותך, משהו שהיה כלוא יכול להשתחרר".

"גם אם אלחנן לא משתנה?".

"כן. כי העבודה שלך היא לא בפצע שלו".

"מה זאת אומרת?".

"אלחנן יצטרך לטפל במה ששייך לו. את לא צריכה לתקן את הצינור. את צריכה להסכים לחוש את הפצעים שהמפגש איתו מעורר בכלי שלך".

"הצינור?".

"אלחנן הוא הצינור. האיש שלך הוא הצינור בין בורא עולם לבינך בתוך המערכת הזוגית. ואם מגיע דרכו יחס מכאיב, הוא יכול לפגוש פצעים שקיימים גם בכלי שלך".

תמר נשענה לאחור.

"ואם אני רוצה לשנות אותו? לברוח? אולי למצוא מישהו שמתאים לי יותר?".

"תרגישי".

"זה כמו אחותי, שיצאה למאה דייטים ועדיין לא מצאה את החתן המיועד?".

"בדיוק. כשהיא יוצאת לדייט ובודקת כל גבר מול התמונה של האיש המושלם שיש לה בראש, היא לא באמת פנויה לפגוש אותו. היא פוגשת את הבדיקה. כשהיא פתוחה, היא יכולה להיות מושפעת ממה שכן מגיע דרך המפגש: מבט מכבד, אכפתיות, סקרנות, עוצמה. אולי הוא לא האיש שלה, אבל היא יכולה לקבל את הטוב שיש בו".

"אז אני צריכה להפסיק לדעת איך הגבר שלי אמור להיות?".

"לא. את צריכה להפסיק להפוך את הידיעה הזאת לכלי שבאמצעותו את שופטת את הגבר שמולך".

תמר נשמה עמוק.

"אני מבינה למה קשה לי כל כך להיות בתשוקה הזאת. כדי להיות פתוחה לקבל, אני צריכה להסכים להיות חשופה. ואם אני חשופה, אני יכולה להיפגע. ואז אני רוצה לסגור, לשלוט, לשנות אותו, למצוא דרך שלא יכאב לי".

"ואז את מפסיקה להיות פתוחה".

"כן".

"להיות בתנוחה של קבלה לא אומר לקבל עונג כל הזמן. לפעמים את מקבלת כאב. וכשאת יודעת לחוות אותו בצורה שפותחת אותך ולא סוגרת אותך, הוא לא חייב לאיים עליך".

"אז אני יכולה להגיד: זה כואב לי, בלי להגיד שהוא לא בסדר? בלי לתקן אותו או לברוח?".

"בדיוק".

תמר עצמה את עיניה.

"זה כואב לי", היא אמרה.

והפעם לא היה בקול שלה כעס. רק כאב.

אחרי כמה רגעים היא פתחה את עיניה.

"אני מרגישה שאני פחות חייבת לפתור את זה עכשיו".

חייכתי. "זו התחלה".

"ואולי משם אני גם אוכל לדעת מה נכון. אם לדבר איתו, אם לבקש, אם לשים גבול, ואם צריך גם משהו אחר".

"כן".

"ואם באמת לא נכון לי להישאר בזוגיות הזו?".

"גם את זה התבונה יכולה לפתוח. שליטה מחפשת תשובה כדי להפסיק את הכאב. תבונה נולדת מתוך חיבור לעץ החיים, אחרי שהסכמת לעבור דרך הכאב".

תמר הנהנה.

"כל הזמן ניסיתי להגיע לתשובה כדי לא להרגיש. עכשיו אני צריכה להרגיש כדי להגיע לתשובה".

"כן".

"כל הזמן חיכיתי שאלחנן יהיה האיש שאני יודעת שהוא יכול להיות, ואז אוכל להיפתח אליו. אולי אני לא צריכה לחפש את האיש המושלם. אני צריכה לפגוש את האיש שלי".

"נכון".

"ואם משהו במפגש איתו כואב, אני לא חייבת לברוח מיד. אני יכולה להסכים להרגיש. ואולי דווקא שם משהו בי ישתחרר".

"כשאלחנן ייכנס הביתה הערב, אל תבדקי מיד אם הוא נוכח מספיק. תשימי לב אם את פתוחה אליו".

"ואם לא?".

"אל תנסי לתקן את זה מיד. תרגישי. זה מספיק".

תמר קמה מהכיסא. לפני שיצאה, הסתובבה אלי. "כל הזמן חשבתי שהדרך להיות קרובה אליו היא לגרום לו להשתנות".

"ומה את חושבת עכשיו?".

"שהדרך להיות קרובה אליו מתחילה בזה שאני מסכימה לפגוש אותו. ולפגוש גם את מה שהמפגש איתו מעורר בי", היא הנהנה. "אני חושבת שאני מתחילה לחזור לראשית".

חייכתי.

"לא לראשית שבה הכול מושלם. לראשית שבה את שוב פתוחה לחיים".

חנה דיין hanna.tipul@gmail.com

לכל הטורים וליצירת קשר, לחצו כאן